שישה שירים בלבד יש באלבום החדש של The Weeknd, וכמעט כולם מרגישים כמו הבהוב מאוחר של המיקסטייפים המוקדמים ששחרר.
שם האלבום, "My Dear Melancholy", אולי מרמז לפרידה של הכוכב הקנדי מסלינה גומז, שאיתה ניהל מערכת יחסים של כשנה, אבל המילים מדברות בכלליות על פרידות ושיברון לב. ייתכן שהן מתייחסות גם למערכת היחסים שניהל בעבר עם הדוגמנית בלה חדיד.
עטיפת האלבום החדש
כתמיד אצל דה וויקנד, ההפקה משחקת תפקיד מרכזי. פרנק דיוק, שהפיק בעבר שמות כמו דרייק וקניה ווסט, הוא המפיק הראשי של האלבום, ולצידו עבדו גם גאי מנואל דה הומם־כריסט מדאפט פאנק, סקרילקס ומייק וויל מייד איט. התוצאה היא סאונד מעודכן, נקי ומהודק מאוד, אבל רחוק מהאלבומים האחרונים ששחרר דה וויקנד. באלבום הזה הוא חוזר לאסתטיקה הסקסית־מעושנת שאפיינה את הסאונד שלו בתחילת הדרך, ומתרחק מהסאונד המיינסטרימי שהפך לחתימה האישית שלו בשנים האחרונות.
האזנות ראשונות לא מציפות להיט ענק מתוך האלבום, אף על פי שחלק מהשירים כבר זכו להצלחה לא מבוטלת ברשתות ובכלל. אין כאן שום שלאגר ברמה של "I Can’t Feel My Face" או "Starboy", אולי גם משום שהאלבום הזה לא מכוון לרחבות אלא לחדרי שינה של בני נוער.
כל נתוני המכירות המזהירים של האלבום והכניסות שלו אל מצעדי הפזמונים הם כמעט כמו תגובה אוטומטית לאלבום חדש של כוכב ענק, שבדיוק מתאושש מפרידה מתוקשרת מבת זוג מפורסמת מאוד ועם בת זוג מפורסמת לא פחות ברקע. לא בטוח שהתגובה הזו קשורה בהכרח לתוכן האלבום הקצרצר הזה (כל האירוע מחזיק בקושי 20 דקות) שכל כולו מקצבים מהורהרים ומילים מתקתקות שמתאימות לחיי אהבה של תיכוניסטים. להגיד שהאלבום הזה הוא מהלך תקשורתי מחושב ולא שלב אמנותי חדש בקריירה של דה וויקנד - יהיה ציני כמעט כמו להקליט אלבום כזה, אבל קשה להשתכנע אחרת. בעסקים קוראים לזה מינוף.
My Dear Melancholy", The Weeknd"