מערת המכפלה בחברון היא אחד האתרים המשמעותיים, המפעימים והמרתקים בעולם. לרוב הישראלים, המערה היא בגדר "טרה אינקוגניטה" במקרה הטוב, ומוקד של מתח פוליטי ואלימות במקרה הפחות טוב. הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים פלשתינים במתחם המערה בפברואר 1994 אף החריף את התדמית הזו.
אלא שהאתר עצמו שונה מהותית מתדמיתו. המבנה הייחודי שמעל המערה מרשים לא רק ביופי הארכיטקטוני: מדובר באחד המבנים השלמים העתיקים שעל פני כדור הארץ, וככל הנראה המבנה הציבורי העתיק ביותר העומד שלם וממשיך לפעול בייעודו המקורי.
שני ספרים שראו אור לאחרונה עשויים לסקרן את אוהבי ההיסטוריה והתרבות ולמשוך עניין למסתורי האתר המקודש שבחברון. הם לא עוסקים בממד הפוליטי והאקטואלי, ותרומתם העיקרית בהנגשת הידע ההיסטורי.
"המערה", ספרו של נעם ארנון (שהוא אף דובר היישוב היהודי בחברון), מאפשר הצצה אל רזי מערת המכפלה גם למי שטרם ביקר בה. ארנון מספר בלשון עניינית על החידות של מערת המכפלה, ועל פתרונותיהן. המקום מקפל בתוכו לא מעט אניגמות, משום שהמכלול התת־קרקעי, הכולל את המערה המקורית, לא נחקר במלואו, ויש יותר מרמז אחד להימצאות של חללים תת־קרקעיים נוספים אשר עוד לא נחשפו.
ספרו של ההיסטוריון ד"ר גרשון בר כוכבא, "כתובות", שראה אור זה מכבר, דן לכאורה במרכיב אחד מן הפסיפס הבלתי נדלה של המערה - כתובות עץ, אבן ונחושת שנמצאו בה, לא בהכרח במיקומן המקורי. בר כוכבא מתאר ומנתח בספרו כ־70 כתובות, חלקן מהתקופה הביזנטית ומימי הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל. כל כתובת בספר משקפת עידן, ובאמצעות בחינת התוכן שלה, צורת עשייתה, שפתה ומאפיינים נוספים - ניתן לפענח התרחשויות שונות שאירעו בארץ ישראל במהלך תקופות רבות. רוב הכתובות נכתבו בערבית, אבל הקדומות שבהן נעשו ביוונית, ומתייחסות למאות ה־5-6 לספירה.
כריכת "כתובות"
יש במתחם מערת המכפלה גם כמה כתובות עבריות, שהתגלו לאחרונה לגמרי במקרה. בשנת 2015 הסירו פלשתינים טיח וצבע מהחומה הצפונית באולם "ישני חברון", וחשפו לעיני מבקרים יהודים חדי־עין מילים חרוטות בעברית: "תנחום" ו"רבי יעקב" (ההמשך לא פוענח). הימצאות החריטות מתחת לשכבת טיח ממלוכית מרמזת שהן קודמות לכיבוש הממלוכי בשנת 1260, אבל מה רצו להביע החורטים ומי הם היו? על כך אין תשובה חד־משמעית, אבל בר כוכבא מציע לייחס את הכתובות לפועלים יהודים, שעבדו במבנה בתקופה הצלבנית, תקופה שלגביה עדיין אין לנו מידע על אודות קיומו של יישוב יהודי בעיר.
ארנון מקדיש כמעט מחצית מספרו לסיפורים של אותם יהודים, אשר הצליחו במהלך הדורות להיכנס למבנה המערה על אף האיסור המוחלט שהוטל על כך על ידי הממלוכים, ושנשמר על ידי השלטונות המוסלמיים גם בשנים מאוחרות יותר. מתברר שלכלל הגורף, שדרש לעצור את היהודים במדרגה שביעית מחוץ לבניין, היו מדי פעם יוצאים מן הכלל. כך, הזמין הוואקף בסוף המאה ה־19 אמנים יהודים שהיו ידועים באיכות עבודתם (חרשי ברזל למשל), לבצע עבודות במתחם.
במאות הקודמות כניסת יהודים בודדים למערה התאפשרה בשל תושייה ורצון עז לבקר ולהתפלל בקברי האבות, למרות הסכנה. מדי פעם ה"בקשיש" לשומר הערבי עשה את העבודה, כמו במקרה של יהודי סלוניקאי עשיר, ר' יצחק דה מאיו, שבאמצע המאה ה־18 קנה את דרכו למבנה המערה תמורת 100 זהובים - מחצית נתן לשומר לפני שהוכנס, ו־50 נוספים צריך היה לשלם ביציאה. אלא שהשומר בינתיים סיפר למושל העות'מאני של העיר על "חרפת היהודי בקודש", זה מיהר אל המערה כדי לתפוס את "הפושע", ורק תפילת המבקר היהודי הנבהל פתחה את שערי המבנה ואפשרה את בריחתו לירושלים לפני שייתפס.
כריכת "המערה"
יהודים אחרים זכו להיכנס אל המבנה רב־הקסם בשל מעמדם הרם (כך במקרה של משה מונטיפיורי ורעייתו) או בשל שירותם המיוחד (כך במקרה של ד"ר לודוויג אוגוסט פרנקל, שכניסתו היתה פרס על ריפוי שייח' ערבי). כשהזוג מונטיפיורי שהה במקום, המון ערבי החל להתפרע בחוץ, והחיילים הטורקים בקושי הצליחו למלט את האורחים. בעקבות הביקור פרעו ערביי חברון ביהודי המקום.
על פי המקורות שנתגלו בגניזה הקהירית, התברר שבמאה ה־11, לפני הגעת הצלבנים, היה במבנה המכפלה בית כנסת, שככל הנראה פעל במקום עוד מהתקופה הביזנטית. במקום התקיימו תפילות ושכן בו ספר תורה. ההשערה היא שגם לאחר הכיבוש הצלבני הותר ליהודים להיכנס למבנה. שניים מן המבקרים הידועים ביותר בתקופה הזאת היו הרמב"ם (בשנת 1165) והנוסע המפורסם בנימין מטודלה (בשנת 1173).
תיאור הביקור של האחרון בחברון - או בשמה הצלבני Saint Abraham de Hebron - מעניין במיוחד. בנימין מטודלה מספר כיצד עולי רגל נוצרים מסתפקים בקברות מדומים, ואילו ליהודי שמשלם לשומר נותנים לרדת למטה, למכלול המערות: "וירד אדם למטה במדרגות ונר דלוק בידו וירד למטה במערה אחת ואין שם כלום, וכן השנייה, עד שיבוא אל השלישית והנה שם שישה קברים, קבר אברהם ויצחק ויעקב ושרה ורבקה ולאה זה כנגד זה ועל קבריהם חתומים אותיות חקוקות באבנים".
התיאור הזה, שמביא ארנון בספרו, תואם הן את המערכת התת-קרקעית כפי שהיא ידועה כיום, והן את התיאורים של הנזירים, אשר גילו את פתח הכניסה למכלול המערות בשנת 1120.
ארנון לא מסתפק בהיסטוריה הרחוקה ופורס בפני הקוראים גם את המחקר של המתחם בעת החדשה, החל מהדו"ח המדעי המפורט הראשון שפורסם על ידי החוקרים הבריטים בשנת 1882. התיאורים הדרמטיים ביותר מבהירים את קורות המערה לאחר שחרור חברון במלחמת ששת הימים: ההתרגשות הראשונית שאחזה בחיילי הטנק, שפרצו את שערי הבניין ב־8 ביוני 1967; ההחלטה של משה דיין להסיר את הדגל הישראלי ממנו כעבור חודש בנימוק שזהו מסגד מוסלמי; וכן הירידות הראשונות אל לב המתחם, למערה מקורית, שתוארו על ידי דיין עצמו כ"ביקור ראשון של יהודי במקום הזה מאז ימי הורדוס".
כתובות / גרשון בר כוכבא; מדרשת חברון, 157 עמ'
המערה / נעם ארנון; ספריית בית אל, 256 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו