בקיץ 1943 הכריז הרייך השלישי כי ברלין "נקייה מיהודים". אולם באופן פלאי, באותה עת עדיין הסתתרו בעיר הבירה הגרמנית כ־7,000 יהודים, ו־1,700 מתוכם אף הצליחו לשרוד את המלחמה. "הבלתי נראים", סרט חדש שמשלב בין קולנוע תיעודי לעלילתי, מביא את סיפוריהם המרתקים של ארבעה מהם. הסרט עולה היום בבתי קולנוע ובסינמטקים ברחבי הארץ.
"הדהים אותי כיצד אנשים הצליחו לשרוד במקום מרכזי ומסוכן כל כך", מספר הבמאי הגרמני (הלא יהודי), קלאוס רפלה, שמבקר בימים אלה בארץ, לכבוד עליית סרטו לאקרנים המקומיים. "נחשפתי לתופעה בעת עבודה על סרט תיעודי אחר, שעסק בבית בושת ברלינאי שאותו פקדו נאצים רבים. התברר לי שאישה יהודייה צעירה הסתתרה שם במשך כמה שנים. חשבתי לעצמי שבוודאי יש סיפורים נוספים על יהודים שהצליחו להתמזג עם הסביבה ולהפוך לבלתי נראים. מאוד עניין אותי להמשיך ולחקור את הנושא".
מה הדבר שהכי הפתיע אותך במהלך המחקר שעשית?
"שני דברים. ראשית, מספר היהודים שהחליטו לרדת למחתרת בברלין היה גדול בהרבה ממה שחשבתי שיהיה. שנית, הפתיע אותי לגלות שכמעט כל מי שבחר להישאר בברלין היה צעיר מאוד. אבל יכולתי גם להבין את זה. כי מי שבחר להסתתר בברלין היה צריך לאמץ סגנון חיים מאוד דינמי ומאוד מלחיץ. המצב השתנה מרגע לרגע, והעמדת הפנים הצריכה לעיתים קרובות אלתור וקבלת החלטות מאוד מהירה".
מלבד אומץ, היה גם משהו קצת נאיבי ומטורף בהחלטה להישאר בברלין, לא? זה בעצם לבחור להסתתר בתוך גוב האריות.
"בהחלט. אבל גם זה קשור לדעתי לעניין הגיל. כשאתה צעיר, אתה לא חושב עד הסוף על התוצאות האפשריות. המחשבה היא מעכשיו לעכשיו. הם חיו מיום ליום ושאלו שאלות כמו 'איפה אשן הלילה?'. הם היו נכנסים לאולם הקולנוע המקומי כדי להתחמם ולנוח כמה שעות. הם לא חשבו על מה יהיה בעוד כמה שבועות או בעוד כמה חודשים. אתה גם רואה את זה בראיונות שקיימתי עם ארבעת השורדים. מצד אחד, הם מכירים בטירוף של המצב. אבל באותה העת הם גם צוחקים לא מעט. כי הם גאים בכך שהצליחו להערים על הנאצים".
ידעת מההתחלה שתרצה לשלב בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי או שזו החלטה שהגיעה תוך כדי העבודה?
"התוכנית המקורית היתה לעשות סרט תיעודי נטו. אבל המממנים שלנו לא רצו לעשות סרט בסגנון 'ראשים מדברים', והדבר הביא אותי למסקנה שהפתרון האידיאלי יהיה לערבב בין הז'אנרים, כי יש כל כך הרבה אמוציות ומתח בסיפורים המדהימים שהמרואיינים מספרים. בדיעבד, אם לא היינו עושים את זה בסגנון דוקו־דרמה נראה לי שהקהל היה מתקשה להאמין שהסיפורים של השורדים שראיינתי באמת אפשריים. זה מאוד עוזר כשאפשר לראות את ההתרחשויות".
עם קרוב למאה אלף צופים, הסרט שלך היה הצלחה בגרמניה. בוודאי כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שמדובר בדוקו־דרמה, שהוא ז'אנר שבדרך כלל מוצא את מקומו על המסך הקטן.
"נכון מאוד. באמת לא היה קל לשכנע את המפיקים שיש לסרט מהסוג הזה סיכויי הצלחה. בגלל זה גם לקח כל כך הרבה שנים להשלים את הפרויקט. את הראיונות קיימתי כבר ב־2009־2010. אבל השחקנים שליהקנו מאוד מפורסמים בגרמניה והם התגייסו באופן מלא ומאוד עזרו להביא את הקהל לאולמות".
הבמאי קלאוס רפלה
אתה חושב שגם הנושא עצמו תרם לקשיי ההפקה? או שהקשיים נבעו רק מהפורמט שבחרת?
"פעמים רבות אמרו לנו שהקהל כבר לא מעוניין לשמוע סיפורים על מלחמת העולם השנייה ועל השואה. אבל ההצלחה הגדולה של סדרת הטלוויזיה הגרמנית 'דור מלחמה' עזרה לנו לשכנע את מי שצריך. זה היה קרב מאוד ארוך ומתיש, ולא פעם איבדתי תקווה. עם זאת, הרגשתי מחויב למרואיינים שלי. הייתי חייב לסיים את הפרויקט הזה".
איך היה לצפות בסרט עם קהל ישראלי? איך התגובות שקיבלת בארץ שונות מאלה שקיבלת בגרמניה?
"ההקרנות בישראל היו הרבה יותר אינטנסיביות, ואחרי הסרט, הרגשתי שהקהל מאוד מעורב. שאלו אותי המון שאלות ומאוד התעניינו לדעת מה עלה בגורל הדמויות. קיבלתי תחושה שכמעט כל הצופים באולם ניחנו באיזשהו קשר אישי או משפחתי לסיפור. אני מאוד שמח להציג את הסרט כאן. זהו כבוד גדול עבורי שהסרט יוצא כאן לאולמות הקולנוע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו