יש לא מעט הפתעות בסרטו של ג'וזה פדיליה "7 ימים באנטבה". כדי להסיר את הנושא מייד מסדר היום: יוני נתניהו דווקא יוצא מצוין בסרט, בוודאי הדמות הכי טובה מבין הישראלים, ועל כך בהמשך. הוא מוצג כמי שיוצר את אפקט הדומינו, בלשונו של לוחם סיירת מטכ"ל, שמשכנע את הרמטכ"ל שמשכנע את רבין. הוא נראה כשהוא מכין את היחידה למבצע, מבצע ירי בשומרים האוגנדים, ואין שום שאלה שהשיקול שלו היה נכון. כשמוקי בצר יוצר בקרבת הכניסה לטרמינל את הפקק הגדול ביותר מאז ציר עכביש במלחמת יום כיפור, יוני מספיק לפתור את הבעיה בכך שהוא פורץ קדימה, פוקד להמשיך להסתער ואז הוא נפגע בירי מלמעלה.
מי שייצאו אולי כעוסים אלה ותיקי סיירת מטכ"ל, שנדחקו הצידה לטובת המערכת הפוליטית בהנהגת יצחק רבין ושמעון פרס. וזאת ההפתעה הכי גדולה: אם למשפחת נתניהו אין סיבה להתלונן, ולמיטב ידיעתי הם חושבים שיוני ופעולתו מוצגים במדויק, לא כך פני הדברים לגבי משפחות פרס ורבין. הצורה שבה מוצגת ממשלת ישראל, ובייחוד שמעון פרס ויצחק רבין, היא ביזיון. פרס מוצג כטרול רובוטי עם מבטא גרמני(!); רבין מוצג כתמים ושום ישראלי לא יראה את התנהלותו, כפי שמוצגת בסרט, כראויה לשבחים. נכון שרבין ביקש להתחיל במשא ומתן, אבל לא משהו בנוסח הסכם אוסלו, "הרי לא נוכל להילחם כל חיינו?!" רבין ופרס מוצגים כמי שאפופים בתככים פוליטיים וזוממים לחבל במבצע המהפכני ההומניטרי של חבורת האוטופיסטים שחטפו את נוסעי אייר פראנס. הסרט נכשל לחלוטין בתיאור בני הערובה כקבוצה שרוחשים בתוכה חיים ישראליים.
מי שכמובן מוצגים כמועמדים להקדשה כחסידי אומות העולם ביד ושם אלו שני הטרוריסטים הגרמנים. זה נושא שחוזר על עצמו בהפקות הוליוודיות ובריטיות רבות - החנופה לגרמנים. איך לא להרגיז אותם, כנראה מסיבות מסחריות. שלא לדבר על פסטיבל ברלין. אחד השיאים של הסרט הוא כאשר בת ערובה ניצולת שואה עם מספר על היד משעינה את ראשה על כתפו של החוטף הגרמני. הכינו את שקיות ההקאה. הסרט קצוב בקטעי המופע של להקת בת שבע עם צעקות "אחד אלוהינו". זה סרט לאוהבי מחול.
בסך הכל זה אחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים. אד ווד היה עושה את זה טוב יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו