ממעוף הציפור, מרכז הטניס בטבריה שהוקם בשכונת המצוקה רמת אגוז (שיכון ד'), נראה כמו אי של יציבות. בינות לבתים צפופים וישנים, בולט צבעם הכחול של ששת המגרשים שהוקמו שם בשנת 1989, על מנת להעניק תקווה לילדים המבלים ברחוב, ולאוכלוסייה הסובלת ממצב סוציו־אקונומי קשה.
אחת מילדות השכונה, שגרה מרחק של חמש דקות הליכה ממרכז הטניס, היא מאיה בצלאל (13.5), האחות הקטנה במשפחה חד־הורית בת ארבעה אחים. "בכיתה ג'", היא נזכרת, "הגיע לבית הספר שלי אדם מהטניס והזמין אותנו לשיעור ניסיון. אמרתי שאבוא, כי גם ככה לא היה לי משהו יותר טוב לעשות בזמנו. באתי, אהבתי והמשכתי", היא מספרת.
השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. כחמש שנים אחרי שהתחילה לשחק, ותחת הדרכתו של המאמן רועי בר שדה, מדורגת בצלאל במקום הראשון בארץ בגילי 14, כאשר לאחרונה אף הגיעה לחצי גמר תחרות בינלאומית שהתקיימה בירושלים וזכתה בתחרות הארצית שהתקיימה בפורים.
"אני רואה ילדים שגדלו איתי, חלקם הידרדרו, לחלקם נפתחו תיקים במשטרה, ואני לשמחתי נשארתי בקו הישר. מצאתי את המקום שלי ואת הפינה שלי. אני מתרחקת ממי שצריך, הולכת מבית הספר הביתה, ולטניס", אומרת בצלאל, אך מדגישה: "יש גם הרבה ילדים טובים בטבריה, ובבית הספר שבו אני לומדת".
המצב הכלכלי בבית משפחת בצלאל היה יכול להיות טוב יותר, אולם מאיה מקפידה להסתכל על חצי הכוס המלאה. כשאני שואל אותה אם לפעמים לא קשה לה שלשחקנים אחרים יש מחבטים טובים יותר, או לילדים אחרים יש טלפונים מתקדמים יותר, היא עונה בבגרות מעוררת השראה: "יש לי מחבט, יש לי טלפון. אני לא צריכה יותר מזה. אצלנו בבית כל דבר מתחלק בין ארבעה אחים, אבל תמיד מסתדרים, יש מספיק לכולם ואף פעם לא חסר. הכל יש. לא צריך יותר מזה.
"לכל אחד יש את התנאים שאיתם הוא צריך להתמודד. מי שגדל עם כפית זהב בפה לא תמיד ילמד להסתדר במצבים קשים. אני לומדת להסתדר איפה שצריך", היא אומרת. "לפעמים אני מגיעה למשחקים באוטובוסים ולפעמים מסיעים אותי או מארחים אותי. בכל פעם מוצאים פתרון. המרחק או הנסיעות - זה לא מה שישבור אותי ויפריע לי בדרך. זה רק מחזק, ואני עושה את מה שצריך לעשות, את כל הדברים שיגרמו לי להיות מקצוענית".
אילו דברים את מרגישה שקיבלת בטניס?
"קיבלתי מסגרת, שזה דבר חשוב, אבל לפני הכל - טניס זה ענף שבנוי על ערכים. יש לי יותר כבוד לאחרים, סבלנות וסובלנות, וזה חלק מהתהליך שעברתי".
התהליך שעליו מדברת בצלאל קשור להתקדמות המנטלית שעשתה, כאשר קפצה מהמקום ה־20 בארץ עד למקום הראשון. "אני זוכרת ששיחקתי בתחרות חנוכה 2017 בטבריה והייתי עצבנית מאוד. עוד לא הבנתי את העניין של כבוד ליריב, ואת המשמעות של העצבנות שלי ואת מה שהיא משדרת. אין בזה טוב.
"בזמנו, אם הייתי מסתכלת על עצמי מהצד, הייתי מתביישת. היום כשאני רואה את עצמי מהצד אני מבחינה בהבדלים, איך ממקום 20 בארץ עליתי למקום הראשון, ורק בגלל העבודה הקשה. באותה תחרות הפסדתי בגלל הראש, אבל אחריה למדתי המון. מאז אני רגועה בהרבה".
"לא לוותר אף פעם"
בצלאל זוכה לסיוע כלכלי ממרכז הטניס, אך היא כמובן לא השחקנית היחידה שהמרכז לטניס בישראל אימץ ומסייע לה, ובמידה מסוימת הוציא מהרחובות. המרכז מעניק כיום מלגות בשווי של 2.5 מיליון שקלים בשנה לילדים בכל הארץ, ומממן אותם בצורה מלאה. יותר ממיליון דולר בשנה מנותבים עבור 60 תוכניות לקהילה, ובהן: ילדים עם צרכים מיוחדים, ילדים בסיכון, נערות בסיכון, דו־קיום בין יהודים וערבים ותמיכה בקהילה האתיופית.
המרכז, מוסד ללא כוונת רווח, משרת כיום כ־20 אלף שחקנים וילדים, החל מגיל הגן, ב־14 מרכזי טניס הכוללים 172 מגרשים. שניים מהשחקנים, למשל, הם ג'ניפר איבטו (15) מתל אביב, המתאמנת במרכז הסמוך לביתה בשכונת יד אליהו אצל המאמן רפי כהן, וסאמר אל־טורי (14), בן למשפחה בדואית מרהט, אשר מתאמן במרכז הטניס באר שבע בהדרכתו של יואב שב.
איבטו, בת להורים שעלו מניגריה, שנולדה בישראל, מדורגת כיום במקום השני בארץ לגילי 16. אמה, פלורנס, היתה אוספת כדורים בצעירותה, וכיום מגדלת את ג'ניפר ואחיה לבדה.
היא החלה לשחק כשחגגו לה יום הולדת 6, וכמעט עשר שנים אחרי, היא מספרת ש"טניס זה הכל בשבילי. הוא נותן לי אופטימיות, לימד אותי מהו כבוד, וגם לימד אותי לא לוותר. אני זוכרת שלפני כמה שנים שיחקתי בגמר תחרות אירופית בתל אביב, והובילו עלי סט ו־2:5. זו היתה הפעם הראשונה שלי במעמד הזה, והייתי לחוצה. הצלחתי לחזור לסט שלישי, אבל בסוף הפסדתי בו 7:6. אבל הדבר המרכזי הוא שלא ויתרתי, וזה מה שחשוב מבחינתי - אף פעם לא לוותר".
גם אל־טורי, שמדורג 16 בארץ בקרב גילי 16, ובמקום הרביעי בשנתון של בני גילו, מספר שטניס זה הכל בשבילו: "זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות", הוא אומר. מה שבוודאי תרם לאהבה שלו לענף הוא העובדה ששני אחיו, קארין (11) ושאדי (18), משחקים גם הם טניס תחרותי. קארין אפילו מדורגת במקום הראשון בארץ לגילי 12. "הייתי רואה את האימונים של אחי ורציתי להתאמן, ובכיתה א' התחלתי לשחק. הבנתי יחסית מייד שזה בשבילי", מספר אל־טורי.
העיסוק של אל־טורי, שהוריו הכירו במהלך לימודים ברומניה, ומדבר עברית, ערבית ורומנית, נחשב למיוחד בקרב הבדואים שחיים ברהט. "ברהט אין הרבה שחקני טניס. כולם לומדים, משחקים ברחוב, נפגשים עם חברים. רק לעיתים רחוקות רואים אותי בשכונה, כי אני כל הזמן בטניס או לומד בבית, אבל כולם מפרגנים ומגיבים יפה לזה שאני משחק טניס".
סילבר, נשיא המרכז לטניס // צילום: יהושע יוסף
פריפריה? לא פקטור
ההזדמנות והסיוע שמקבלים בצלאל, איבטו ואל־טורי במרכז לטניס בישראל אינם מובנים מאליהם, ועדיין - השלושה, כמו כל שחקן מקצועי אחר, משוועים גם לספונסר שיקל עליהם את ההוצאות הרבות הכרוכות בהיותם שחקנים מקצועיים.
כך או כך, השלושה הם למעשה ההוכחה שגם מציאות חיים מורכבת יכולה להוות כר פורה להצלחה כספורטאים וכבני אדם. ואולי העובדה שדווקא שחקנים המגיעים לעיתים מחסך מסוים או מאזורים שונים בפריפריה, היא זו שמהווה גורם מפתח בבסיס להצלחתם.
כך, למשל, דודי סלע, שגדל במרכז הטניס בקריית שמונה. אביו עבד בשעתו כנהג אוטובוס של אגד, ואמו עבדה במזכירות מרכז הטניס שבו התאמן. "מבית הספר הייתי מגיע ישר לטניס, כבר באחת בצהריים, ומשחק שם כל היום, עד שאמא שלי היתה סוגרת את המזכירות והולכת הביתה. אם הייתי באזור המרכז, למשל, לא בטוח שזה היה ככה, כי במרכז יש יותר הסחות דעת, יותר פיתויים, ילדים מתנסים בהרבה חוגים, וקשה יותר להתמקד", אומר סלע. "תוסיף לזה שכל המשפחה שלי היתה בטניס, כשחקנים וכמאמנים, ולכן גדלתי לתוך זה".
עוד הוא מספר כי "עד גיל 12 בערך, לפני שמרכז הטניס התחיל לעזור לי בצורה רצינית, כשנקרעו לי נעליים, במקום לקנות נעליים חדשות, לקחנו חתיכות מצמיגים של גלגלי אופניים והדבקנו על הקרעים עם דבק שלוש שניות. המשפחה שלי היתה מלווה אותי לתחרויות, וכדי לחסוך כסף על אירוח הם היו נוסעים איתי בקרוואן בכל הארץ והיינו ישנים שם.
"כשדברים לא מגיעים בקלות אתה לומד להעריך אותם, ויש לזה השפעה עליך כשחקן. העובדה שגרתי בקרוואן בזמן תחרויות נתנה לי לחיות את הטניס. אין לך הסחות, אתה כל הזמן מוכוון לזה. המוכוונות הזאת, המיקוד במטרה, הם חלק חשוב בהצלחה".
כמו אצל סלע, כך גם אצל בצלאל, איבטו ואל־טורי. העובדה שחלקם מתאמנים במקומות מרוחקים, או מתמודדים עם קשיים אלה ואחרים, לא מהווה עבורם רועץ, אלא להפך.
"למרות שאנחנו לא מתאמנים במרכז הארץ או באים מרקע מסוים, זה לא אומר כלום", אומרת בצלאל. "המאמן הראשי שלנו, רונן מורלי, לימד אותי לחשוב ש'אם היא יכולה, גם אני יכולה'. אם עכשיו מישהי עושה 150 חבטות, גם אני יכולה. יש שחקנים טובים יותר ופחות בכל מקום בארץ, אבל זה תלוי לאן אתה לוקח את זה". אל־טורי מוסיף כי "במרכז הטניס בבאר שבע אנחנו מתאמנים עם החבר'ה הכי טובים בארץ. אין פה בכלל קטע של פריפריה".
הרבה מעבר לטניס
ואכן, במרכז לטניס זיהו פוטנציאל בילדים רבים, חלקם בסיכון, במוקדים שונים בפריפריה אך למעשה ברחבי הארץ כולה, והבינו את האפשרויות הטמונות ברעב להצלחה שקיים בהם. לכן, נפרסים 14 מרכזי הטניס באזורים מגוונים לכל אורכה של ישראל, כדי לסייע ולטפח. מעבר לייצור אלופים שייצגו את ישראל, מהווה המרכז גם מעין סוכנות לשירות חברתי, שמשתמשת בטניס כמסגרת ללימוד ערכים וכישורים, על מנת ליצור אחדות, צדק חברתי ושוויון הזדמנויות לילדים.
"13 מ־14 המרכזים שלנו הם באזורים חלשים יחסית", מסביר פיל סילבר, נשיא המרכז לטניס בישראל. "חלק מהילדים מגיעים הביתה כשההורים עדיין לא חזרו מהעבודה, והם בקלות יכולים למצוא את עצמם ברחוב.
"אנחנו משתמשים בטניס כדי לשמור עליהם עסוקים. יש לנו מאמנים שמפתחים את האופי שלהם, ומנסים להפוך את הטובים לאלופים. אנחנו מנסים ליצור אלופים בטניס, אבל גם אלופים בחברה. המטרה היא שלעולם לא נשאיר שום ילד מאחור".
"אנחנו מביאים יחד ילדים מרקע שונה, ונותנים להם הזדמנות שווה לחלום", אומרים במרכז. "הם מקבלים כלים שמסייעים להם לפתח ערכים - ומלמדים אותם לכבד אחד את השני, ולחבק את השוני. הם גם יכולים להפוך לאלופים בתחומים אחרים, כי הם רכשו את הכלים והכישורים. יש לנו, למשל, תוכנית שנועדה לטפח את הכישורים שלהם בדיבור באנגלית. אנחנו גם מגייסים בעולם כסף באופן עקבי למלגות".
לצד המשימה הלאומית של המרכז, יש לציין כי מצב הטניס הישראלי אינו מזהיר. לדורות הזהב שהפציעו כאן לא היתה המשכיות, ואחרי פרישתם של הראל לוי, נועם אוקון ואנדי רם בגברים, ושחר פאר בנשים, נוצר בור של ממש בטניס הבוגרים, ומלבד דודי סלע (92 בעולם ביחידים) ויוני ארליך (91 בעולם בזוגות) אין לישראל שחקנים במאייה הראשונה.
למרות המצב, ארי שטרסברג, מנכ"ל המרכז לטניס, מציין כי "בשנתיים האחרונות נמצא המרכז לטניס בישראל בשיא של עשור מבחינת ילדים רשומים".
עוד מוסיף שטרסברג כי "לצד האלופים המוכרים שלנו, מרכז הטניס הוא גם גוף חברתי־קהילתי־חינוכי שמעניק מלגות לילדים ומקדם תוכניות בקהילה. אנשים לא חושבים על זה כשהם שומעים על מרכז הטניס - אבל זה חלק מהעבודה שלנו. אנחנו מקפידים שבכל מרכז יהיה מינימום מסוים של תוכניות קהילתיות.
"בעכו, למשל, פעמיים בשבוע אנחנו פותחים את המרכז שלנו, בחינם, לכל ילדי העיר בשעות הצהריים. ניתנות שם עזרה בשיעורי בית וארוחה, ומתאפשר שימוש במגרשים. אנחנו מורידים את מחירי החוגים היכן שצריך. אין ילד שלא ישחק אצלנו בגלל הפן הכלכלי".
***
ממעוף הציפור, מרכז הטניס בשיכון ד' בטבריה נראה כמו אי של יציבות. כשמסתכלים מקרוב, קול החבטות וצעקות השמחה של הילדים מעידים אולי יותר מכל על הבשורה שמעניק הטניס לילדי השכונה. אין זה פלא אפוא, שהמרכז הקטן כבר הוציא משורותיו ארבעה בוגרי קורס טיס, ובהם אישה. בין שאלו תקווה, ערכים או חינוך, מעל לכל - הטניס באמת מאפשר לילדים לחלום. לחלום ולהגשים.
חלק מהילדים, כמו מאיה בצלאל בוודאי, עוד עשויים להפוך את החלום למציאות. "אני שואבת השראה מנדאל, בגלל ההתנהגות הספורטיבית שלו", היא אומרת. "והחלום? לקחת גרנד סלאם. זה חלום גדול. מקווה שהוא יצליח". גם אנחנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו