קחו את כל מה שאתם יודעים על האימהות הפולניות ותכפילו במאה, או במיליון, או אפילו באין סוף ואז תקבלו אמא יָזְדִית. אי שם במרכז איראן נמצאת העיר יָזְד, שם מכשירים עשרות אלפי נשים לאמהוּת יזדית. וזו רבותיי, לא רואה את האמהוּת הפולנית ממטר.
כן כן, האמהות היזדיות יכולות לשים בכיס הקטן כל אמא אחרת בענייני פולין, הן יודעות לשחק יופי על המצפון ועל כמה שהן לבד בחושך. אבל מעל הכל, נמצא תחום ההתמחות העיקרי שלהן - אמירת המשפט ״מתי תתחתני כבר?״ על ניסוחיו השונים.
אמא שלי, כפרה עליה, היא יזדית אסלית. ומבחינתה כל הרוע בעולם נובע מהעובדה שעוד לא התחתנתי. בת 29 ועדיין רווקה לא עלינו. היא בגילי כבר הייתה עם שלושה ילדים. ואני, אני עוד מנסה למצוא את עצמי. בלי שקל על התחת, לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, בלי שום מושג באיך מחליפים גלגל באוטו וקשה לי להתמודד עם החלטות הרות גורל כמו מה לשים בסנדוויץ׳ (כאילו בחייאת, זו התחייבות גדולה מדי!), אז מה הקשר להתחתן מה.
ועזבו, מילא היה לי עם מי. לפעמים זה נראה שכל הגברים בעולם נמצאים במצב קיומי הרבה יותר קשה משלי. רק שלאמא שלי כל זה לא משנה. ״איריס תקשיבי לי, קחי לך איזה מישהו ותגדלי איתו ילדים, משפחה זה הכי חשוב שיש. לכי תקימי משפחה משלך לפני שיהיה מאוחר מדי״. לא משנה איך, תמיד, הכל יהיה קשור לחתונה. ״אמא את לא מאמינה! מינו אותי לסגנית של ביבי!״, ואמא בתגובה: ״איזה יופי, אני גאה בך, רק הלוואי ותמצאי מישהו. אני רוצה להיות כבר בחתונה שלך״.
קשה לי להתמודד עם החלטות הרות גורל כמו מה לשים בסנדוויץ׳, אז מה הקשר להתחתן, מה? // צילום: GETTY
"תכתבי לנו טור על כמה זה קשה להיות רווקה בחגים", אמרו לי, ורק אלוהים יודע למה הסכמתי. אבל משזה קרה, תנו לי לספר לכם משהו - להיות רווקה זה קשה. נקודה. כי בסופו של יום את הולכת לישון לבד, וכל זוג שעובר לידך צובט לך את הלב.
כי לא תמיד יש לך למי לספר ולמי לתת ולמי להכין ארוחת בוקר. מגיע השלב הזה שנמאס לך להתחשבן עם השותפות, או להתחיל לחשוב מה כן לקנות לדירה השכורה הזו או לא. יש שלב שבו את רוצה בית. בית כזה, שאפילו שהוא שכור, הוא בית. ואת תהיי בו עם החבר הכי טוב שלך. כזה שיחבק, שיקשיב, שאת תציקי לו עם הזבל, אבל כזה שתעשי בשבילו את כל מה שאת יכולה בעולם. להיות רווקה זה נאחס וזה כואב.
בחגים הכל פשוט מתעצם. האמא היזדית, הלבד, הישיבה סביב שולחן הסדר עם טייטל הרווקה האומללה (שוב), הברכות של ״בשנה הבאה עם בעלך״, החיוך המנומס, הרצון להיעלם. בחגים יש לחץ פיזי מתון. כלומר לא מתון בכלל, בחגים הוא הופך ממתון לקיצון.
תקשיבו לי רגע, כל הנשואים המהוללים, יודעי כל שכמוכם, להיות רווקה זו גם מגניבות לשמה, זה חופש. זה להוציא לכולם את העיניים בישיבות של העבודה, כי הם גמורים מהילדים ואת גמורה מישיבה בברים. להיות רווקה, זה לקרוץ להוא באוטובוס ולקבל הנחות מהמוכר בגלל פלירטוט יזום מראש. כן כן, כל האמצעים כשרים...
זה הרי ברור שאני רוצה זוגיות, או לפחות מקווה שזה ברור (גברברי השכונה להיפקד!). אבל הי, תפסיקו לרצות את זה בשבילנו, או לפחות לא בקול, או לא לידינו. תורידו את הרגל מהגז ותפסיקו להלחיץ. בת 29 זה אולי אומר להיות קשישה ביזד, אבל בליל הסדר הזה כולנו בנות חורין.