אין בעיני עוד דוגמה ליצירה כזאת במוזיקה העברית ואני ממש שמח שאלבום שמכיל כאלה קצוות של כתיבת אבסורד, אוונגרד ואמירה פוליטית מצמררת נמצא ברשימה שכזאת.
מבין האלבומים שבחרתי לרשימה הוא שנוצר הכי מאוחר ומכך גם היחיד שחוויתי בזמן אמת, מיד אחרי שיצא. בשביל מוזיקאי בן עשרים וקצת, זו אחת המתנות הכי גדולות שיכולתי לקבל, כשאמנים בסביבה שלי מזקקים יצירה למקום שמטלטל ומניע כמו שזה עשה לי וגם שואבים השפעות ממקומות דומים שהשפיעו עלי באותה תקופה, לפחות לאוזניי כמו טום וויטס, קורט וייל וצ׳רלס מינגוס.
ימי ויסלר ונעם ענבר הגיעו באלבום הזה לגבהים מדהימים של כתיבה, וגם של אבסורד ושל נונסנס, וליהקו איתם אנסמבל מוזיקאים שכל אחד מהם אמן רחב ומדהים בפני עצמו, אבל בתיאטרון הגרוטסקי שלהם ממלא את התפקיד שלו באופן מינימליסטי, מדויק ומושלם ליצירה. מאיה דוניץ בפסנתרים, יוני סילבר בכלי נשיפה, כינור ותזמורים, שלומי כרובי לביא בתופים ותמיר מוסקט כמפיק.
גבהים מדהימים של כתיבה, וגם של אבסורד ונונסנס. "שכול וכישלון" // עטיפת האלבום
העיבודים, הכתיבה והסאונד כל כך טובים ומלאי דמיון, אבל גם מצליחים לפסוע על קו כה דק שלפעמים מרגש אותי אפילו להאזין לאלבום הזה רק מעצם זה שהצליחו לא לעבור את הגבול אל היומרנות ושמרו את הקריצה וההומור העצמי. זו עבודה של אנשים עם יושר פנימי ואינטליגנציה אמנותית נדירה, שעדיין לפעמים משמשת לי באופן אישי מצפן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו