"רוב הטייסים לא ידעו דבר עד ליום התקיפה"

עם סיום תפקידו כמפקד חיל האוויר ב־2008, העניק האלוף אליעזר שקדי לראשי המדינה ולצמרת צה"ל וחיל האוויר את תמונת המטס של שלושה מטוסי F-15 מעל מחנה ההשמדה אושוויץ. לתמונה צירף שקדי טקסט אחיד, בכתב ידו, שהסתיים במילים: "לזכור, לא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו".

הטקסט הזה הוא הלקח של שקדי ממבצע שניהל כמה חודשים קודם לכן להשמדת הכור הגרעיני הסורי בדיר א־זור. זו גם היתה האזהרה שהשאיר להמשך הדרך: על הפרק עמדה אז האפשרות שישראל תידרש לתקוף את הכור הגרעיני של איראן, ושקדי ביקש להבהיר כי עם חרב על צווארה - ישראל תוכל לסמוך רק על עצמה.

"מעט מאוד פעמים בחיים של בן אדם יוצא לו לעשות דברים גדולים ממנו", אומר שקדי בראיון מיוחד ל"ישראל השבוע". "זה דבר שהוא גדול ממני, גדול ממך וגדול מכל ממלא תפקיד כזה או אחר, משהו שבאמת קשור - בלי דרמות - בקיום עם ובקיומה של מדינה. אני שמח שהיתה לי הזכות להוביל את חיל האוויר במבצע, ואני חושב שמה שעשינו היה חלק מהמשפט הזה - 'לזכור, לא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו'; להבטיח שמה שהיה לנו בעבר לא יקרה עוד פעם, אף פעם".

 

יש לנו פיצוח

שקדי מספר כי בנובמבר 2006 הגיע מידע גולמי שעורר חשד כי בסוריה מתקיים פרויקט גרעיני. "זה עלה בפורום מבצעי וגרם לי לחשוב שיש פה משהו מוזר", הוא מספר, "ביקשתי שנלמד את העניין, שיתפנו גם את אגף המודיעין, ומשם זה התגלגל. הפעם הראשונה שקיבלנו הוכחה מוצקה היתה במארס 2007".

אתה זוכר את הרגע שבו באו ושמו לך את זה על השולחן כעובדה?

"אני זוכר את ההרגשה. היא התנהלה בשני ערוצים: הערוץ הראשון הוא שיש פה משהו שמחייב עדיפות עליונה בכל דבר - בהיבטים הפרקטיים של תוכניות והיערכות; הדבר השני הוא שמייד מחלחלת אצלך ההבנה שזה משהו ממשפחה אחרת, משהו שגדול מכל דבר ובאמת קשור לקיומנו כאן. וכששני הדברים האלה מתחברים, אתה מבין שיש כאן משהו דרמטי שאתה אמור להוביל אותו. ומכאן אתה מתחיל לחשוב איך לעשות את זה הכי נכון כדי לממש את המשימה".

מה עושים?

"התכנסנו, הקבוצה המבצעית המובילה של חיל האוויר, והתחלנו לפתח תוכניות. היה לנו ברור מהרגע הראשון שלצד תוכניות התקיפה אנחנו צריכים להיערך לאפשרות שהדבר הזה יתפתח למלחמה. זה היה אתגר גדול מאוד".

עוד קודם לכן הייתם צריכים לוודא שאכן מדובר בכור גרעיני.

"ש כמה פרקים שקשורים בתכנון ובתמונה הכוללת. הפרק הראשון הוא להבין שהמודיעין שיש בידך הוא מודיעין נכון, מדויק ואמין. הדבר השני זה לפצח אותו כדי להבין את המבנה של המתקן, כדי להיות מסוגלים להתמודד איתו מבחינה מבצעית, אם אתה רוצה לפגוע בו ולהשמיד אותו. הדבר הזה התפתח כל הזמן. מאחר שזה הגיע בהפתעה במארס 2007, התהליך המודיעיני של ההבשלה וההבנה שהדבר הזה הוא באמת מתקן גרעיני - לזה הגענו יחסית מהר. תהליך התקיפה התפתח לאורך כל הדרך, גם בהקשר של איך מגיעים לשם וגם בהקשר של הדרך והמשמעויות. והפרק השלישי, שהיה בעיניי משמעותי מאוד, היה סוגיית העיתוי: מתי נכון לעשות את זה, כי הסוגיה של 'כור חם' היא מהותית, וכל הזמן הקפדנו להבין איפה בדיוק אנחנו נמצאים ולהיות מוכנים לתקיפה בכל רגע".

מאיזה שלב הייתם מוכנים לתקוף?

"במתכונת הראשונית, יחסית מוקדם מאוד. אבל זאת היתה מתכונת אגרסיבית ואלימה יותר, שבהחלט היתה עלולה להוביל למלחמה. עם הזמן פיתחנו רעיונות ותוכניות להגיע למטרה ולהשמיד אותה בחשאיות - מה שמכונה 'חתימה נמוכה' - עד לשלב שבו ידעתי שאנחנו מסוגלים לשלב את שניהם, השמדת הכור והחשאיות, ושגם אנחנו וגם מקבלי ההחלטות שלמים עם זה".

כמה אנשים בחיל האוויר אתה משתף בעניין?

"הקבוצה שעסקה בזה הוגדרה שמית, על פי צורך ותפקיד. היה לנו ברור שאם זה ידלוף, נהיה בבעיה קשה מבחינת היכולת להשמיד את הדבר הזה. אז היו שם אנשים שעסקו במודיעין ובחלק המבצעי ובטכנולוגיה, אבל זאת היתה קבוצה מצומצמת מאוד. בכל פעם שחשבנו שצריך להרחיב אותה זה היה מוגדר מאוד - אדם ספציפי שעוסק בזה וחשבנו שנכון שהוא יסייע לנו".

איך מגבשים את תוכנית התקיפה?

"חיל האוויר מיוחד מאוד לא רק באיכות ובהבנה המבצעית העמוקה שלו, אלא גם ביכולת הלימוד הרציף. עשינו תהליך שבו בכל אחת מהאופציות שנבחנו למדנו ותחקרנו תוך כדי: תכננו, בדקנו, עשינו מודלים וטסנו, הסתכלנו על החימוש הרלוונטי, הקמנו לכל תחום 'צוות אדום' שתקף את הרעיון כדי שנהיה בטוחים שאנחנו צודקים. הנקודה הקריטית, מבחינתי, לא היתה הרגע שבו ידעתי שנצליח להשמיד את הכור - כי באופן אגרסיבי ידענו לעשות את זה די מהר, למעשה מההתחלה - אלא הרגע שבו הרגשתי שנצליח להגיע, לתקוף ולעשות את זה תוך הקטנת הסיכון למלחמה".

מתי זה קורה?

"בערך חודשיים לפני התקיפה, באמצע יולי, אני בא לדרג המטכ"לי הבכיר ולדרג המדיני ומראה שיש לנו פיצוח".

 

מבצע - והאפשרות שאחריו תפרוץ מלחמה. אלוף (מיל') אליעזר שקדי // צילום: דו"צ 

 

"כולם הבינו שזה גורלי"

שקדי מספר שאחד האתגרים המשמעותיים ביותר היה לאמן את החיל לקראת התקיפה - והמלחמה שעלולה לפרוץ בעקבותיו - בלי לספר לו על מה ולמה. "אתה מוצא דרכים לעשות את זה", הוא אומר, "יש קבוצה קטנה של שותפי סוד שבונה מתארי אימון שקרובים לדבר כזה, אתה עושה מקטעים שאתה יודע שהם הכי קריטיים ומתרגל אותם באינטנסיביות, אתה בודק חימושים כי גם לזה יש משמעות רצינית, ואתה כל הזמן מקפיד להיות דרוך ומוכן למקרה שתידרש לפעול מיידית".

כמה זמן התאמנתם?

"כמה חודשים. בשלב הראשון עוד לא ידענו כמה זה דחוף. אמנם הבנו שייתכן שנידרש לפעול מחר בבוקר, אז הכנו תוכנית שנצליח להשמיד את הכור, גם אם נצטרך לעשות את זה מיידית. משם הדברים התחילו להבשיל - עם תהליכי תכנון, בשלות מבצעית, מודלים. זה היה אתגר לא פשוט".

איך מחליטים אילו מטוסים יטוסו, מי הטייסים שישתתפו בתקיפה? 

"היה פה דיון לא פשוט. הפילוסופיה שאני האמנתי בה היא שאנחנו צריכים ללכת על יתירות. שיהיה מספר מצומצם של מטוסים כדי לשמור על חשאיות, אבל שני סוגי מטוסים, כי אתה לא יודע מה יכול להשפיע על מטוס כזה או אחר בדרך לשם. אתה צריך להבשיל את זה גם למצב שבו גם אם הגעת ואתה תוקף - בוודאות מוחלטת תפגע ותשמיד את הכור. לשם כך בחרנו כמה סוגי חימושים, כך שגם אם משהו לא יצליח - משהו אחר יפצה עליו. לשמחתי הכל עבד כמו שצריך: רביעיית מטוסי F-16I ורביעיית מטוסי F-15I עם 18 טונות חימוש, שכולם הגיעו למטרה ופגעו בה".

ואיך בוחרים את הטייסים?

"את הטייסים בוחר מפקד הטייסת. כמובן, ידעתי מי הם, אבל זאת היתה בחירה פנימית בטייסות. מי שנבחרו היו לעילא ולעילא".

אני מניח שאין טייס בחיל שלא היה תורם כליה בשביל להיות שם.

"ברור. זו משימה שקורית אחת לדור. היה לכולם ברור שזה משהו שעושים לטובת הקיום של העם שלך והמדינה שלך, ולכן כולם רצו מאוד להשתתף במשימה הזאת".

הטייסים היו שותפים לסוד?

"רוב הטייסים לא ידעו דבר עד ליום התקיפה".

שבו קורה מה?

"יום לפני התקיפה עשינו מודל מבצעי, שאליו הזמנתי גם את הרמטכ"ל כדי שיראה ויתרשם איך שולטים על מבצע כזה, מי משתתף בו ואילו תהליכים אנחנו עוברים. אחר כך ישבנו בחדר שלי ודיברנו, ובאמצע נכנסה ידיעה מראש המוסד, שלפיה היה חשש שהדבר הזה מתחיל לדלוף. בעקבותיה נכנסנו לתהליך שבו בסופו של דבר תקפנו, אבל קודם לכן נסעתי לפגוש את הטייסים ולדבר איתם באופן אישי".

קודם הייתם צריכים לקבל אישור מהדרג המדיני.

"הישיבה המשמעותית היתה בביתו של ראש הממשלה בירושלים. הוצגו בה התוכניות השונות וההיבטים המודיעיניים, ובסיומה היה ברור שאנחנו מתכנסים לפעולה. אני זוכר שראש הממשלה שאל אותי על מה אני ממליץ - עניתי וגם הסברתי למה נצליח גם לעשות את זה, וגם לייצר מצב שבו ביממה שאחר כך לא תהיה אש נגדנו. בסיום הפגישה ביקשתי לדבר איתו בארבע עיניים, כי היה לי חשוב שהוא ישמע שוב את הדברים ממני ובאופן הכי ברור - את חוות דעתי לגבי התכנון והביצוע והטייסים, והיכולת לעשות זה באופן מדויק וחשאי. זאת היתה שיחה שגם אולמרט וגם אני זוכרים טוב, ויש לו באמת זכויות אדירות: בהובלה של הדבר הזה, בנחישות, בחדות. אחרי שאמרתי את הדברים הוא לחץ לי את היד בחום רב, ומשם יצאתי בידיעה שזהו - זה קורה".

ואז אתה יוצא לפגוש את הטייסים.

"אלה היו פגישות מיוחדות מאוד, שלא היו לי כמותן אף פעם לפני או אחרי. אמנם היו דברים מיוחדים שעשינו, אבל לא כאלה. היו לי כמה דברים להגיד להם, והיה לי חשוב שהם ישמעו אותם ממני באופן אישי".

מה?

"קודם כל, מה המטרה ומה המשמעויות שלה. זאת הפעם הראשונה שהם שמעו את צמד המילים 'כור גרעיני'. בעניין הזה לא הייתי צריך להרחיב: כולם הבינו מצוין. הדבר השני שהיה לי חשוב שיהיה ברור הוא חשיבות המשימה - לפגוע במטרה ולהשמיד אותה. והדבר השלישי היה שכל מטוסינו לא ייפגעו, כי להיפגעות במשימה כזאת עלולה להיות משמעות של עימות שיוביל למלחמה, ולכן הבהרתי שהמשימה היא גם לא להפיל מטוסי אויב. מי שמכיר אותי יודע כמה המשפט הזה לא אופייני לי, כי כשרואים מטוסי אויב שמנסים להפיל אותך - מפילים אותם. אבל היה לי חשוב שהם יבינו שהמטרה היא לא רק להשמיד את הכור אלא גם למנוע מלחמה".

אחריות לא קטנה על הכתפיים שלהם.

"טייסים רגילים לזה, וגם אמרתי להם שיש להם כל הסמכות והאחריות, ושאם בשטח הם מרגישים שיכול להיות משהו שעלול לדרדר את המצב - ההחלטות הן שלהם, ברוח המדיניות שהתוויתי. זו היתה פגישה באמת מרגשת: היה מדהים לראות את האנשים, את העיניים שלהם - קודם בטייסת אחת בבסיס אחד, ואז בטייסת שנייה בבסיס אחר - ואת ההבנה שמחלחלת אצלם שהם בדרך למשהו משמעותי וגורלי".

איך הם הגיבו?

"כמו שאני הגבתי בפעם הראשונה: קודם כל בהפתעה שיש כור בסוריה, אמנם רחוק בסוריה ועדיין מעבר לגבול. אבל לא היה להם זמן להתעסק בזה, כי הם היו צריכים לטוס - משימה ארוכה, בלילה לא פשוט ליעד מורכב, עם שתי משימות מורכבות שאני מבקש מהם - לתקוף ולהימנע ממלחמה".

השתתפת בעצמך במודלים כדי להשתכנע, נכון?

"מעבר להיבטים התכנוניים והמודיעיניים, בסופו של דבר אין משהו שמאפשר הבנה מלאה יותר מאשר לטוס בעצמך. אתה לא צריך לטוס את הכל, אבל אתה כן צריך לטוס באותם המקטעים שלגביהם אתה יודע שאתה חייב לראות ולהרגיש אותם בעצמך, גם לגבי הטיסה עצמה וגם לגבי התקיפה. טסתי גם ב־F-15I וגם ב־F-16I, וזה נתן לי הרגשה והבנה ברורות יותר של מה שהטייס בקצה הולך להתמודד איתו. אגב, רציתי שגם הרמטכ"ל יטוס במודל המסכם, אבל בקצב שבו הדברים התגלגלו בסופו של דבר לא הגענו לזה".

במקביל להכנות לתקיפה אתם גם נערכים למנוע מלחמה - בלי שיידעו שאתם תוקפים, בלי לגייס מילואים, בלי לעורר מהומה.

"היו שני ערוצים מרכזיים של עשייה. אחד היה קשור למבצע עצמו, והשני - ההיערכות למלחמה. מכיוון שלא גויסו מילואים כדי שלא לעורר חשד, היה ברור שהכוח המרכזי, ולמעשה היחיד, למצב שבו צריך לתת מענה אם זה מתפתח למלחמה - הוא חיל האוויר. הכנו את החיל למצב של מעבר מהיר מאוד למלחמה, וזו היתה משימה שבמובנים רבים היתה לא פחות מורכבת מאשר התקיפה עצמה".

 

"נבחרו אנשים לעילא ולעילא". אנשי צוות באחד המטוסים שהשתתפו בתקיפה // צילום: תומר אפלבאום

 

לא נגמר עד שזה נגמר

בשעות הערב של 5 בספטמבר ירד שקדי לבור של חיל האוויר, כשהוא מלווה בצמרת החיל ובאנשי המבצעים והמודיעין הבכירים שלו. "ירדנו מוקדם מהרגיל, כי רצינו לעבור שוב על הכל ולוודא שאין פה משהו שאנחנו טועים לגביו. ליווינו את כל התהליך, מההכנות וההמראה, ועד לתקיפה שהיתה ב־00:45 בלילה".

טיסה ארוכה - שבה אין לכם ממש קשר עם הטייסים, נכון?

"לאורך כל הדרך אתה מבין מה קורה. בחלק מהזמן אתה מבין בוודאות, ובחלק מתוך הסקת מסקנות. אבל זה לא היה דרך נתיב של דיבור, כי הרעיון המרכזי היה להגיע בחשאי".

מן הסתם היה לא מעט מתח בשעות האלה.

"מתח הוא דבר טבעי, אבל התלוו אליו האמונה והידיעה שלי שאנחנו באמת מוכנים ויודעים לעשות את זה מצוין: גם בהיבט ההתקפי, וגם בהיבט של חתימה נמוכה וחשאיות. ולמרות זאת, אתה אף פעם לא יודע מה עלול לקרות במשימות כאלה - כי אתה טס בלילה, בגובה לא פשוט עם חימוש כבד, ויש גם אויב שעלול להפתיע - ולכן בהחלט היה מתח".

עד לרגע שבו המטוסים מדווחים בקשר "אריזונה" (פגיעה במטרה; י"ל).

"אני לא חושב שאפשר לתאר במילים את הרגע שבו אתה מקבל את מילת הקוד הזאת. זו היתה הרגשה מדהימה. אבל הדבר הראשון שחוצה לך את הראש זה שהמשימה עוד לא הסתיימה. הכור אמנם הושמד, אבל המטוסים עוד לא חזרו ויש להם דרך ארוכה הביתה. לכן מייד התמקדתי ואמרתי גם לחברים בתא השליטה - יפה מאוד, אבל עכשיו בואו נחזור להתמקד. לכן גם לקח לא מעט זמן עד שדיברתי עם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, כי לא הייתי מוכן להסיט אפילו לשנייה את הקשב מזה שנשלים את המבצע עד הסוף - כי זה לא נגמר עד שזה לא נגמר".

מתי זה נגמר?

"בשתי רמות: האחת, המיידית, כשחוצים את הקו ואתה מבין שרמת האיום וההתפתחויות יורדות באופן משמעותי, והדבר השני - כשנוחתים על הקרקע".

בדרך היתה לכם תקרית לא מתוכננת עם הפלת מיכלי הדלק הנתיקים בטורקיה.

"זה מתחבר למה שאמרתי קודם לכן על הסמכות והאחריות של הטייסים. הם תקפו, אף אחד לא הופל, ומשיקולים שקשורים בדלק הם הגיעו למסקנה שהם צריכים לזרוק את המיכלים הנתיקים של הדלק. זה בהחלט לגיטימי, ואני מגבה אותם לגמרי בהחלטה הזאת".

פגשת אותם אחר כך?

"הם נחתו בארבע בבוקר, אז דיברתי איתם טלפונית ושלחתי אותם לישון. פגישה גדולה עשינו רק כמה שבועות אחר כך, ובאמצע עוד היו תחקירים כי רצינו להפיק את כל מה שיכולנו ממבצע מסובך כל כך".

היתה אפשרות שאסד יגיב ותיפתח מלחמה.

"מראש הערכנו שאם נצלח את 12 השעות הראשונות בלי אש - כלומר, בלי שהם יירו עלינו, ואנחנו עליהם, וייפלו מטוסים, ויהיו חלילה הרוגים ושבויים - אז הסיכון יורד משמעותית. אחרי 24 שעות כבר הרגשנו שאנחנו בסדר, ולאט־לאט הורדנו את הכוננות עד למצב הרגיל. המדהים הוא שאני חושב שגם היום, יותר מעשר שנים אחרי, הסורים לא באמת יודעים מה קרה שם. הם יודעים שהכור הושמד, אבל לא מבינים איך".

מה הלקח?

"יש כמה לקחים. הראשון הוא שהתפקיד של צבא זה לדעת להתמודד עם אתגרים, בוודאי אתגרים קיומיים. השני הוא מודיעיני - לדעת לאתר בזמן דברים מהותיים, בוודאי כאלה שמאיימים על קיומה של מדינת ישראל, וזאת משימה לא פשוטה שבה צריך להיות ספקן וחשדן, ובעיקר לא להקל ראש באויביך. הדבר השלישי הוא לעשות תהליך נכון, שקול וענייני. והדבר האחרון הוא שבסופו של דבר - אנחנו יכולים וצריכים לסמוך רק על עצמנו". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו