תוצאות הבחירות במרצ הן בשורה רעה למפלגת העבודה. את הבכורה על הנהגת המחנה כבר איבדו ליאיר לפיד שכרסם להם את קולות המרכז מימין, ומעכשיו הסכנה מאיבוד מנדטים גם משמאל הופכת מבחינתם מסוכנת מתמיד. חברי הכנסת של המפלגה מסתובבים בימים אלה שפופים וחסרי חיים. סכנת מוות פוליטי מרחפת על פני כולם. זו לא רק העובדה שממפלגה של 24 מנדטים, כולל ציפי לבני וחבריה, נחתכת המפלגה לעשרה בלבד בסקרים, אלא בעיקר כי הם לא רואים שום אופק שירמז על שינוי כלשהו.
הם לא סומכים על אבי גבאי; לא על הכרזותיו שיביא דמויות שיהפכו את הקערה על פיה, וגם לא על יושרו, שימנע ממנו לעשות שימוש ציני בשריונים שהשיג לעצמו, שיכולים לדחוק כמעט את כל חברי הכנסת הנוכחיים מחוץ לרשימה. מתוך עשרה מנדטים, שאחד מהם הוא גבאי עצמו, יכול לשריין היו"ר שני מועמדים מטעמו, ובנוסף, אם יחליט להשאיר את ציפי לבני, תוכל יו"ר התנועה להשיג לעצמה עוד מועמד או שניים בעשירייה הראשונה כתנאי להישארותה. זה משאיר בין 4 ל־5 ח"כים מכהנים בלבד במקומות ריאליים.
גבאי מודע ללחץ של חברי מפלגתו והתדרוכים האנונימיים הבלתי פוסקים שלהם נגדו, לכן החליט לעשות מה שבמפלגת העבודה יודעים לעשות יותר טוב מכולם - לתקוף בתוך הנגמ"ש חזרה. במקום להרגיע את הרוחות הביא גבאי את המפלגה לקרב האשמות על הכישלון הצפוי, עוד לפני שהגיע הכישלון בפועל.
עד כה עיני כולם היו נשואות להודעת אהוד ברק על שובו לפוליטיקה ולמפלגה. מי שהביא אותה בעצמו לשפל החמור ביותר בתולדותיה עם 13 מנדטים בתחילת הקדנציה, ופילוג חמור בסופה כשפרש והותיר אותה עם 7 בלבד, היה אמור להיות התקווה החדשה. עם פרסום פרשת הפצצת הכור בסוריה, נראה שגם תקווה זו הגיעה לסיומה.
שר בלי תיק, ובלי כלום
כשנבחר אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה ב־12 ביוני 2007, ביקש ממנו היו"ר המודח עמיר פרץ שתי בקשות בשיחה שהתקיימה ביניהם אחרי הבחירות: הראשונה היתה לדחות ביומיים את כניסתו של ברק למשרד הביטחון כדי לבצע טקס חילופים מסודר. השנייה היתה לא להתמנות לשר ללא תיק. בכל זאת - הוא זה שהוביל את המפלגה להישג נאה בבחירות וניהל את המו"מ הקואליציוני שהניב את תיק הביטחון למפלגה. ברק הסכים לשתיהן. אדיבות של מנצח.
בשלב הזה הפעולה הצבאית האווירית כבר היתה מוכנה. מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי דיווח בישיבת הפורום הביטחוני הסגור שהוא מוכן להוראה מהדרג המדיני לקראת ביצוע כבר יממה קודם לכן. בערב נקבעה פגישה במעון ראש הממשלה על מנת לעבור שוב על התוכנית שכונתה "שקדי שקט". בלילה, בעת כינוס הבכירים, התקבל פקס למעון. היה זה אהוד ברק שהודיע שהוא מעוניין להתמנות מיידית לשר הביטחון. הנוכחים ראו את פרץ המום, הרי ברק הסכים לתת לו יומיים. עם כניסתו לתפקיד פגש ברק את פרץ לבשר לו לאיזה משרד הוא עובר במקום משרד הביטחון שפינה. "אתה תהיה שר בלי תיק", אמר לו. פרץ הסתובב ויצא מהחדר.
מרגע שברק נכנס לתפקיד החלה המריחה. אם עד אז שמעו בדרג הצבאי הוראות ברורות לגבי פעולה מהירה, אצל ברק התחיל המסמוס. תחילה חשבו שמדובר בניסיון ללמוד את הפרטים ולאתגר את המערכת כאדם עתיר ניסיון ביטחוני, אבל ככל שחלף הזמן, חלק חשבו שלא ביטחון עומד לנגד עיניו של ברק, אלא פוליטיקה. ברק לא רצה שהקרדיט לביצוע ילך לפרץ ועשה כל שביכולתו להרחיק את הזמן שבין צאתו של פרץ ממשרד הביטחון להפצצת הכור. אולמרט היה גם באותם ימים ברווז צולע בעיני הציבור. קדימה בראשותו צנחה בסקרים אחרי מלחמת לבנון השנייה ובמיוחד אחרי פרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד. אולמרט וראשי מערכת הביטחון העלו באותו זמן את החשש שברק פשוט רוצה לעשות את הפעולה לבד.
אלמלא ההדלפה לעיתונאי אמריקני שפנה בשאילתה לבית הלבן, שמיהר לעדכן את לשכת ראש הממשלה כי דבר הפצצת הכור הסורי נחשף, ברק היה יכול למרוח עוד חודשים ארוכים ולמנוע את הפעולה. השאלה מי הדליף לעיתונאי האמריקני נותרה פתוחה. לא מן הנמנע שגורם אמריקני שהיה בסוד העניין עשה זאת. אולם אין לפסול גם את האפשרות שההדלפה יצאה מישראל על מנת לעצור את טירוף הדחיינות של ברק.
ברק מצידו דחה את הטענות ואמר כי כשנכנס לתפקיד, כחודשיים וחצי לאחר גילוי הכור, הוא ביקש לדעת האם אפשר להכין תוכנית טובה יותר במסגרת הזמן שגורמי המודיעין העריכו שעוד ניתן לעכב את הפעולה.
לדבריו "היה יתרון בפעולה שקטה שלא תאלץ את אסד לפתוח במלחמה אך היה לה חיסרון - לא בטוח שהכור היה מושמד. מצד שני, היה יתרון בפעולה רועשת שהיתה משמידה בוודאות את הכור אבל היתה כנראה גם מאלצת את סוריה ואולי גם את חיזבאללה לפתוח נגדנו במלחמה. ביקשתי פעולה שתשלב את היתרונות בלי החסרונות. במבחן התוצאה צדקתי".
ברק דחה את הטענות על אי כיבוד ההבטחות כלפי פרץ ואמר כי "לא היתה הצדקה לבקשה של פרץ לדחות את כניסתי לתפקיד בעוד יומיים, מה גם שלא היה מדובר ביומיים. היה עליי לקבל את אישור הממשלה והכנסת ולכן דחייה היתה מעכבת את כניסתי לתפקיד בשבוע לפחות. צריך לזכור שניצחתי בפריימריז לראשות העבודה, וזה טבעי שאקבל את התפקיד הבכיר ביותר שבידי המפלגה".
ביום שלישי השבוע, יממה לפני הסרת איסור הפרסום על ידי הצנזורה, פנה אחד מבכירי העבודה לאבי גבאי וסיפר לו על מה שהולך להיות. כל האנשים שסביבך הולכים להיות גיבורי היום, אמר לו, עמיר פרץ, ציפי לבני, יצחק הרצוג. לך אין ניסיון ביטחוני, המשיך הבכיר, תנצל את אלה שיש להם ומקיפים אותך, תביע הערכה כלפיהם. גבאי לא ענה. למחרת כתב פוסט בנושא ושיבח את צה"ל על הפעולה.
גם עיתוי הפרסום השבוע עורר תהיות. לדברי גורמים ביטחוניים, הצנזורה לא היתה מפרסמת אירוע כזה ללא אישור מלמעלה. האם מישהו בלשכת ראש הממשלה מעוניין עכשיו להוציא עניין שמוציא את ברק לא טוב בלשון המעטה? יש מי שמשוכנע שהתשובה חיובית.
בבחירות הבאות יוכל להתמודד גם הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, שהפציע השבוע עם אמירה פוליטית יוצאת דופן לזכות נתניהו. בעבודה משוועים להצטרפותו של גנץ לשורותיהם אבל כלל לא בטוח שזה הכיוון שלו. מבחינה מדינית, העבודה היא כנראה המפלגה המתאימה ביותר לגנץ, למרות שבדבריו על כך שאם לא יוגש כתב אישום נגד נתניהו, הוא ראוי להמשיך ולכהן כרה"מ, היה מי שחשב שהוא פוזל בכלל לליכוד. ואולי יהיה זה משה כחלון, שמחפש תחליף למס' 2 הביטחוני במקומו של יואב גלנט, שיזכה ברכש החדש. במילים אחרות, בהודעתו על כוונתו לרוץ בבחירות יצא למעשה השבוע גנץ למכרז.
"הייאוש" נעשה יותר נוח. אבו מאזן // צילום: אי.פי
לא לבלוע ולא להקיא
"אבו מאזן מיואש", נאנחו השבוע תומכי חלוקת הארץ, תוך פיזור האחריות לגבי אמירתו האנטישמית שווה בשווה בינו לבין ממשלת ישראל, והמשיכו הלאה. בפעם הקודמת, כשאבו מאזן אמר לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ "יחרב ביתכ", יצאו בהתרגשות להגנת היושב־ראש מרמאללה והתרוצצו בין האולפנים להסביר שמדובר בביטוי השגור בפי כל ערבי מצוי ולפיכך אין להבינו כלשונו. השבוע כבר שתקו. "בן־כלב", שהטיח בשגריר פרידמן, כבר היה כנראה מוגזם מדי גם עבורם.
לא רק ההנהגה האמריקנית לא שינתה דבר אצל אבו מאזן, אלא גם זו הישראלית. ה"ייאוש" שעליו דיברו השבוע חורשי מזימות השלום, לא החל אצל נתניהו. לפני כמה שנים שימש בראשות הממשלה אהוד אולמרט, בעל גישה שונה בתכלית מזו של נתניהו ביחס למסירת שטחים וויתורים מדיניים, וגם אז אבו מאזן עמד בסירובו וסירב למו"מ. אפילו את ההצעה החד־צדדית בשלהי כהונתו, כשאולמרט כבר נידב מאה אחוז משטחי הקו הירוק - כולל עקירת יישובים יהודיים, חילופי שטחים במקומות שאי אפשר לעזוב, ויתור על ריבונות ישראלית בעיר העתיקה בירושלים והר הבית, דחה אבו מאזן בבוז,
כי האמת המרה היא שמאז הסכם אוסלו, ישראל מנהלת מו"מ בעיקר עם עצמה. הקו שנוקטים הערבים הוא עקבי להחריד. הקונצנזוס אצלם נגד שלום עם ישראל הוא כמעט מוחלט. הוא נטוע עמוק ביסודות אמונתם, בתוכני הלימוד שלהם ובמסורת שלהם. הערבים פרעו ביהודים בארץ ישראל עוד הרבה לפני קום המדינה. כשהשלטון ברמאללה ממשיך לקרוא לרחובות וכיכרות על שם רוצחי יהודים, לא קמה שם מחאה עממית או זעקה לשפיות ופיוס של אנשי רוח או אקדמאים.
אבל את כל זה עיני בכירי השמאל, שנכנסו השבוע למנזר השתקנים, טחו מלראות. תנועת הנפש בדתם מובילה תמיד את האשמה לפתחם של היהודים. בחצי פה גם יזרקו מילת ביקורת על אבו מאזן ופיו המטונף, אבל את זאת יעשו רק כדי שיוכלו להצביע לאחר מכן על האשם האמיתי: בנימין נתניהו. למזלו של ראש הממשלה, יש מי שחולק עימו בימים אלה במקצת האשמות: נשיא ארה"ב. כי האמת היא שצריך מידה גדושה של שנאה עצמית כדי להגיע למסקנה שזה דבר שלילי שארה"ב עומדת לצידך באש ובמים. כמה הנאה היתה להם כשאובאמה טלטל אנה ואנה את נתניהו, התעלל בו וכתש אותו לעין כל - והיום כל הכיף הזה נלקח מהם. טראמפ מאשים רק את הערבים והם, אנה הם באים.
במשך שנים הרגילו ממשלות ישראל את אבו מאזן וחבר מרעיו שלמעט גינויים וחרפות, שום מחיר אמיתי לא ייגבה ממנו. המדיניות הממשלתית הנוכחית כלפי הישות המדינית הערבית ביהודה ושומרון היא אמביוולנטית: לא לבלוע ולא להקיא. לא להכיר בה אבל גם לא לחסל אותה. בדיבורים תוקפים את הלגיטימיות שלה להתקיים, אבל במעשים מתנהגים כאילו אי אפשר בלעדיה.
לא יהודים על תנאי
הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב עדיין לא נרגעו מפרשת הכותל. נשיא הקונגרס היהודי העולמי רון לאודר העלה את הנושא על סדר היום השבוע כשתקף במאמר ב"ניו יורק טיימס" את החרדים בארץ ואמר כי "ישראל מסתכנת בכך שתהפוך ממדינה מודרנית וליברלית לסמי־תאוקרטיה". הוא הזהיר מפני "מותו של פתרון שתי המדינות, כניעתה של ישראל לדתיים קיצוניים והניכור ההולך וגדל של יהודי התפוצות". הוא הזכיר את נושא הכותל הרפורמי והדגיש כי "המדינה שבה תמכו כספית, פוליטית ורוחנית הפנתה להם את גבה".
המאמר של לאודר מתאר יותר מכל מציאות עגומה של יהודי ה"תמיכה בתנאי". הם אוהבים את ישראל, אבל בתנאי שהיא פועלת בהתאם להשקפת עולמם. הם תורמים לה, אבל רק אם הצד הנכון של המפה הפוליטית בהנהגה. התמיכה של האורתודוקסים בישראל אינה מותנית בדבר. גם להם יש ביקורת על המדינה ועל התנהלותה. גם להם דעות פוליטיות שלא תמיד משתקפות בשלטון, אבל הזדהותם עם המדינה איתנה. מי שמחפש את עתיד יהדות התפוצות ימצא אותו רק אצלם. הרפורמים נכחדים פשוט כי הם מתבוללים. מצחיק או עצוב, תלוי בנקודת המבט, שכן כל יסוד קיומו של הזרם הזה הושתת על מלחמה בהתבוללות. הוגי השיטה קבעו שעדיף לזנוח את ההלכה אם היא מרחיקה יהודים מזהותם. לכן הותרה נסיעה לבית כנסת ברכב; לא משנה שזה חילול שבת, העיקר שיגיעו פעם בשבוע לזכור שהם שייכים לקהילה ולעם. הם אכן הגיעו אבל הילדים שלהם כבר לא.
"בישראל אנושיים יותר". משתתפת בכנס העלייה של ארגון "נפש בנפש", ג'ודי עזרדי // צילום: שחר עזרן
אבל יש קולות אחרים לגמרי. בכנס העלייה של ארגון "נפש בנפש", שמעלה באופן עקבי עולים חדשים, בעיקר מצפון אמריקה לישראל, הגיעו בשבוע שעבר אלפים לשמוע על תהליך העלייה והפרוצדורות השונות הכרוכות בה. ההצבעה שם היא ברגליים. מבררים, סוגרים עניין ופשוט עולים.
שמשי שלייגר יעלה לישראל ביולי. כבר חמש שנים שהוא משמש פסיכולוג קליני בחברה פרטית בניו יורק ומתכוון לגור במודיעין. גם הוא לא ירוויח בישראל מה שהוא מרוויח כעת. "אלפי שנים יהודים התפללו לחזור לארץ ישראל", הוא אומר, "ועכשיו יש הזדמנות לעשות זאת. מבחינה היסטורית זו הזדמנות והסירה עומדת לעזוב, אני ממש לא רוצה להחמיץ אותה", הוא מציין, "אני יודע שאני ארוויח פחות בישראל ואחיה פחות טוב כלכלית, אבל זו עדיין הבחירה שלי".
ג'ודי עזרדי מתגוררת בקליבלנד, אוהיו, מתמחה בנשים, למדה באוניברסיטת בן־גוריון ונדלקה על ישראל. "הייתי בפרויקט תגלית והחלטתי שלאמריקה אני לא חוזרת", אמרה. "כשאני בישראל אני מרגישה שאני חיה, לכן אני רוצה לחזור לשם. אני מרגישה שהמנטליות מאוד שונה בישראל מאשר בניו יורק שבה גדלתי. פה כל הזמן רודפים אחרי כסף ועבודה, ובארץ יש יותר אנושיות. אפשר ליהנות ולטייל ויש חיי חברה. אפשר להיות מוזמנים לבתים של אנשים ולארח, והדברים האלה לא קיימים בארה"ב. זו דרך החיים שאליה התחברתי ולשם מועדות פניי. מקווה שכבר בחודש אוגוסט אהיה על הטיסה ארצה".
כנס "מגה עליה" התקיים בשיתוף עם משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית לישראל, קרן קימת לישראל, ו-JNF-USA.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו