"לאהוב את וינסנט", שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה (והפסיד ל"קוקו"), הוא מותחן ביוגרפי ייחודי ויוצא דופן שעוסק בחייו, במותו וביצירתו של הצייר ההולנדי המהולל וינסנט ואן גוך. הטוויסט? הסרט כולו נוצר באמצעות מאות רבות של ציורי שמן, שצוירו בסגנון שפיתח ואן גוך.
הגימיק הנ"ל הופך את חוויית הצפייה ב"לאהוב את וינסנט" למרתקת וחד־פעמית, ומניב סרט יפהפה וממסטל מבחינה ויזואלית, שנותן את התחושה שהוא מורכב מציורים שהתעוררו לחיים. מבחינות אחרות הסרט אמנם משמעותי קצת פחות, אך במקרה דנן, הצורה לגמרי חשובה יותר מהתוכן, וההישג של הבמאים דורותה קוביילה ויו ולצ'מן - שהשקיעו ארבע שנים מחייהם ועבדו עם יותר מ־100 ציירים מכל העולם על־מנת להשלים את הפרויקט השאפתני - בהחלט מרשים וראוי לציון.
הסרט מבוסס על מכתביו ועל ציוריו של ואן גוך, ובוחר להתעמק בימיו האחרונים של האמן, תוך שהוא מנסה לשפוך מעט אור על מותו המסתורי. העלילה מתרחשת ב־1891 - כשנה לאחר שואן גוך שם קץ לחייו בגיל 37 - ומעמידה במרכזה את ארמנד רולין (דגלאס בות'), בנו של ידידו של ואן גוך, שמתבקש בידי אביו למסור את המכתב האחרון שכתב הצייר לאחיו האהוב תיאו.
מסעו של רולין, שמקבל מספר תפניות לא צפויות, מאפשר לצופים להיחשף לשלל דמויות שעימן התרועע ואן גוך, וששימשו אותו כמודלים לציוריו, כמו רופאו האישי, בתו היפה של הרופא (סרשה רונן), בעלת הפונדק המקומי ועוד. הסיפורים השונים שמושמעים באוזניו מרכיבים דיוקן סוער ומלא סתירות, ומעוררים בלבו את החשד שואן גוך נרצח, ולא התאבד.
"לאהוב את וינסנט" אמנם לא מספק ממצאים חדשים שיחזקו את טענותיו המפוצצות, אך הוא כן מצליח לגולל את סיפור חייו של הגאון המעורער באופן קליל, מעניין ומקורי. למרות שהמבנה האפיזודי מגביל את האפשרויות של התסריט והופך את הסרט לשורה של מפגשים אינפורמטיביים, המימד האסתטי פורץ הדרך יותר ממכפר על כך. לחובבי אמנות, כמובן. אבל לא רק.
ציון: 7