בסוף השבוע נפתחה בגלריה חזי כהן בתל אביב (רח' וולפסון 54) תערוכת יחיד של האמן זיגי בן חיים. במסגרת התערוכה, "מבטים סוחפים", מוצגות 12 עבודות של האמן שחי בניו יורק, אבל מאוהב בתל אביב.
בן חיים (72) נולד בעיראק ועלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן 5. לאחר סיום שירותו הצבאי בסיירת שקד הבין שהאמנות עבורו היא הרבה יותר מתחביב, והלך ללמוד אמנות במכון אבני. אחרי הלימודים קיבל מלגה מקרן ישראל אמריקה להשתלם בחו"ל. הוא למד אמנות בברקלי ועשה תואר שני באוניברסיטה בסן פרנסיסקו, אחר כך הוזמן להציג בניו יורק - ומאז הוא מתגורר בה.
עבודותיו הוצגו במגוון תערוכות ברחבי העולם ומהוות חלק מאוספים בארץ ובחו"ל, בין השאר במקומות כמו מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, מוזיאון ברוקלין, מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב. ב־2005 הוא הוזמן על ידי נאס"א ליצור יצירה עבור מעבורת החלל קולומביה. ב־2013 הוזמן שוב על ידי נאס"א ליצור עבודה עבור גשושית שיצאה לחקור את המאדים.
עבודה של זיגי בן חיים מתוך התערוכה// צילום: יהושע יוסף
"ניו יורק פתחה לי את העיניים", מספר בן חיים, "אחרי חמש שנים שם הכרתי את ציפי, ומאז אנחנו יחד. אנחנו באים לבקר בישראל ותמיד דאגתי להציג עבודות גם כאן. יש פסלים שלי שממוקמים במקומות שונים בארץ - בחולון, בתל אביב, בזכרון יעקב, באילת, בתל חי ועוד".
לדברי בן חיים, הוא התחיל בכלל כצייר. "אבל הקונספט והרעיונות שלי גדלו עם הזמן ונדרש עוד ממד. התחלתי להוסיף ממדים לעבודות. החומרים שאני עובד איתם אינם מעולם האמנות, הם מהחיים. הראייה שלי היא שאמנות זה חלק מהחיים. אני עובד עם חומרים מעולם התעשייה והבנייה, למשל בטון, ניירות, רשתות מברזל".
ספר על התערוכה החדשה.
"החלטנו להציג עבודות מהשנים האחרונות, עם כל מיני קשרים ביניהן. למשל, הצבע הטורקיז. במזרח התיכון הוא נחשב לצבע שמקושר עם עין הרע. יש כאלה שמאמינים שטורקיז מביא עין הרע ויש כאלה שמאמינים שהוא מגן מפניה. הוריי, שבאו מעיראק, לא רצו שום קשר לצבע הזה, ואני גדלתי בלי הצבע הזה. זה היה אסור. ופתאום אתה בא למערב ורואה שהצבע הזה קיים: צריחים של כנסיות, פסלים. זה הפך לחוט השני שמקשר בין העבודות שלי. בכל יצירה שלי תמצאי טורקיז. דבר נוסף שחוזר על עצמו זה דימויים של עלים, עלה בן שלושה חלקים. עבורי זו השפה שהטבע נתן לנו. את תזהי עלה בכל מקום שתפגשי בו, לא משנה מאיזה עץ".
היה קשה להשתלב בסצנת האמנות של ניו יורק?
"היה מאוד קשה. הגעתי למקום חדש, אף פעם לא עזבתי את ישראל לפני כן. האנגלית שלי לא היתה טובה - ועשיתי הכל לבד. אבל בדיעבד אני מסתכל ומבין שיש בזה יתרון, כי אז אתה נלחם יותר וגם שואל את עצמך שאלות כמו מי אתה? מאיפה אתה בא? מארק טוויין אמר שכשהצפרדע בביצה, היא לא יודעת שהיא בביצה עד שהיא עוזבת אותה ומסתכלת עליה מהצד. ככה הרגשתי. אם הייתי נשאר בישראל - האמנות שלי היתה הולכת לכיוון אחר".