"האישה הטובה" היתה לסדרות הטלוויזיה מה שברצלונה למשחקי הכדורגל. התוכנית הזו, ש"מאמי" ו"בובי" ולחלופין "צ'וצ'ו ושויוי" מתרכבלים מולה במעין בילוי משותף מול המסך, כשפעם היא צופה במשהו "שלו" והוא במשהו "שלה". היא מוכנה לשבת איתו ולצפות במסי נגד דינמו מסחה. הוא מבחינתו הסכים לצפות באלישיה פלורק בסדרה שהיא כאילו לבנות אבל לא יורדת לתהומות המבוכה כמו "האנטומיה של גריי", ומאפשרת בילוי זוגי משותף וראוי תחת הקטגוריה של "תכנית שהיא אוהבת". ואז הגיעה כצפוי סדרת הספין-אוף, ולא כצפוי היא היתה ראויה לא פחות מהמקור.
העונה הראשונה של "הטובות לקרב" ("The Good Fight") היתה לא פחות ממצוינת. התחליף היה רוב הזמן שווה למקור כאשר דיאן לוקהארט (כריסטין ברנסקי) הפכה לגיבורה הראשית במקום פלורק (ג'וליאנה מרגוליס), והוכיחה שגם היא יכולה לעלות מהספסל ולהציג מספרים מצוינים לא פחות. המכורים כמעט הספיקו לשכוח את "האישה הטובה".
העונה השנייה שעלתה השבוע מצליחה להדהים, לא פחות. שלושת הפרקים הראשונים שלה מצוינים ומושחזים, ומה שאמורה להיות סדרה של גילטי פלז'ר הופכת להרבה יותר מזה נוכח העובדה שמדובר בטלוויזיה ממוסדת (CBS) אבל בועטת, כאשר כבר מן הרגע הראשון בולטת דמותו של דונלד טראמפ, מהפתיח ועד לאזכורים בכל הפרקים הראשונים. כמו כן, רוחה של ארה"ב של ימינו שורה מעל כל שורה בטקסט - חברה שמחפשת להגדיר את עצמה בתוך כאוס של אלימות, מין והיעדר פוליטיקלי קורקט. הצופה, שחשב שהוא הגיע לשעה היומית השקטה שלו, מקבל את הכל מהדלת האחורית, ואם זה לא מספיק אז גם מהחלון.
אולי הקונספציה שלי היתה שגויה, כמו של קולגות רבות מרחבי העולם, וההתייחסות לסדרה הזו היתה מזלזלת מדי כאשר היא נתפסת כבידורית למדי. אבל לא, היא אפלה, קודרת ומצחיקה באותה העת ומצולמת ומשוחקת להפליא. אם עוד לא התחלתם, זה בהחלט הזמן להתחיל כי מדובר באחד הדברים הכי טובים שרצים עם בוא האביב הזה בטלוויזיה שלכם. זו סדרה על עורכי דין כמו ש"סאות'פארק" היא סדרה על חבורת ילדים שלא גדלה אף פעם. אולי לא מדובר במסי של הטלוויזיה, אבל בהחלט מדובר באינייסטה, וכל מי שבאמת אוהב כדורגל, יודע שלא היתה ברצלונה בלי אותו אינייסטה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו