לטקס חנוכת משכן הקבע של כנסת ישראל, שהתקיים ב־30 באוגוסט 1966, נאספו אורחים זרים רבים, אך להפתעת כולם התפקיד המרכזי בו ניתן דווקא לבירגיר פינסון, ראש הפרלמנט של איסלנד הקטנה. בית הנבחרים של איסלנד, האלטינג, נחשב לפרלמנט העתיק בעולם, והיה זה אך טבעי שנציגו יברך את אחד הפרלמנטים החדשים, יחלוק איתו כמה מלקחי הניסיון האיסלנדי ואפילו ילמד את הכנסת שלנו שיעור או שניים בתורת ניהול פרלמנט.
חלף יובל, והיוצרות התהפכו. הכנסת כבר לא נזקקת לשיעורים מפי פרלמנטים אחרים. להפך, מתברר שדווקא האחרים שמחים ללמוד ממנה ורק מחכים להזדמנות. ההזדמנות הגיעה בדמות כנס מנהלי ומזכירי פרלמנטים מרחבי העולם, שהתקיים לאחרונה בירושלים ביוזמת יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין. מאז כניסתו לתפקיד אדלשטיין סימן את פיתוח הקשרים הבינלאומיים כאחד מכיווני ההתפתחות המועדפים של הכנסת.
היו שפקפקו ביעד הזה, אבל גם הספקנים הגדולים ביותר נאלצו לאכול את הכובע, כאשר בשבוע שעבר הכנסת הוצפה ב־28 משלחות בכירות, שייצגו 25 מדינות מארבע יבשות ועוד שלושה ארגונים בין־מדינתיים.
"האור בחושך"
בהשאלה מעולם הספורט, ישראל אירחה את "מונדיאל הפרלמנטים", שהוכתר לאירוע הבינלאומי הגדול ביותר בתולדות הכנסת מאז חנוכת המשכן.
מנכ"ל הכנסת, אלברט סחרוביץ', הודה באוזני עמיתיו שהרכב המשתתפים עלה על המשוער - גם בחלומות הכי ורודים בכנסת לא ציפו להגעה של תמהיל כה מגוון של האורחים רמי המעלה. אפילו במושגים עולמיים היה זה כינוס מיוחד ומעורר התפעלות: ועידות פרלמנטריות רב־לאומיות מתקיימות בדרך כלל במסגרת ארגונים בינלאומיים או אזוריים; כינוס שכל כולו פרי יוזמה של מדינה אחת, ועוד מדינה קטנה כמו ישראל, כמעט חסר תקדים.
שני מוטיבים נשמעו בשלל השפות מן הרגעים הראשונים של הכנס ועד לסיומו המוצלח כעבור שלושה ימים. הראשון לא הפתיע, כל המנכ"לים והמזכ"לים של הפרלמנטים הזרים חזרו עליו בתדירות מרשימה, כל אחד בסגנונו: לנהל פרלמנט זה קשה. קושי אחד, משותף לכולם (ויעידו על כך המנכ"ל סחרוביץ' ומזכירת הכנסת ירדנה מלר־הורוביץ), כרוך בעצם היומרה "לנהל" את נבחרי העם.
חברי פרלמנט ללא הבדל גזע, דת ולאום מעדיפים שישרתו אותם, ולא שמחים להיות כפופים למגבלות כלשהן. גם את עובדי הפרלמנט לא פשוט לנהל - חלקם עסוקים בעבודה פוליטית ולא מכירים בגבולות מקום העבודה, אחרים פשוט מתחלפים כל כמה שנים (או כל כמה חודשים) יחד עם חברי הפרלמנט.
קשיים אחרים תלויי מקום. כך, מזכ"ל הסנאט הצ'כי יירז'י אוקליין סיפר בחיוך עצוב שהמוסד שאותו הוא מנהל ביד רמה שוכן בארמון מימי הביניים, מה שמוליד שתי בעיות. קודם כל, תוכניות המבנה לא נמצאו בשום ארכיון, ולכן תפעולו היומיומי בלתי אפשרי כמעט. בנוסף, בשל מעמד הארמון כאובייקט מורשת מוגן - אסור בתכלית האיסור לבצע בו כל שינוי.
אסור אפילו לתקוע מסמר בקיר בלי אישור מיוחד של אדריכל השימור. רוב הנוכחים יכלו רק לצחוק נוכח קינת המזכ"ל הצ'כי, אלא שנמצאה בכל זאת קולגה אחת שהבינה לנפשו. נציגת הפרלמנט של מלטה הסבירה שיש לה בעיה שונה ודומה: הבניין החדיש של הפרלמנט המלטזי עשוי כולו זכוכית, לכן גם בקירות המשרדים שבו לא ניתן לתקוע אף מסמר.
מוטיב אחר שעובר כחוט השני לאורך כל דיוני הכנס קשור באהדה העצומה של כל המשתתפים לישראל. לעיתים, האהדה הזאת גבלה בהערצה של ממש. קשה לקבוע מה גרם למנהלי הפרלמנטים, אנשים זהירים ומסויגים בדרך כלל, להשתפך בביטויי חיבה למדינה היהודית. אולי היתה זאת הסברת פנים חמימה שהכנסת הרעיפה על האורחים, אולי מזג האוויר הישראלי גרם לבאים מארצות הכפור להשתחרר, ואולי המותג "ישראל" באמת הרבה יותר חזק ממה שהישראלים רגילים לחשוב. כך או כך, המחמאות לישראל ולפרלמנט שלה נשמעו מכל עבר.
גם בהקשר הזה היו הבדלי סגנונות וטמפרמנטים. על אף הגלובליזציה, האנושות לא הפכה לאחידה, וטוב שכך. לכן, כאשר סגן מזכ"ל הפרלמנט השבדי, קלאס מרטנסון, ומזכ"ל בית הנבחרים המקסיקני, מאוריסיו פארה גברה, מספרים לכם שהם נדהמו מן העושר ההיסטורי והרוחני של ישראל, אחד עושה זאת במילים מדודות ושקולות, ואחר בעיניים בורקות ובקול מתנגן. אבל המסר זהה, והוא יפתיע ישראלים רבים.
בעיני מדינות שונות כל כך - גדולות וקטנות, עשירות ועניות - ישראל נתפסת כמודל לחיקוי, כדוגמה מופלאה להצלחה ואפילו כמושא לקנאה. "אתם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, האור בחושך", אמר מנכ"ל בית הנבחרים הברזילאי. "70 שנות קיום ישראל הן 70 שנים של חירות והתפתחות אנושית", החרה־החזיק
אחריו מזכ"ל הסנאט של הולנד. "אנחנו בצ'כיה רואים בכם חלק מאיתנו", המשיך עמיתו הצ'כי. אבל הישיר מכולם היה פטרו בודנאר, מזכ"ל הראדה האוקראינית, שפשוט איחל לישראל לנצח את כל אויביה.
פרלמנטים רגישים. שניים מנציגי הפרלמנטים האירופיים, שהתארחו בכנסת // צילום: אורן בן חקון
יש אח ורע
ברור שמנהלי הפרלמנטים הזרים באו לישראל לא רק כדי ליהנות ממנעמיה ולחלק מחמאות למארחים. מטרתם העיקרית היתה ללמוד מן הניסיון החיובי של הכנסת בתחומי פעילות שונים. לפעמים ההתעניינות של הקולגות מחו"ל קשורה לתמורות שמתרחשות אצלם. בארמניה, למשל, מיישמים את המעבר משיטת ממשל נשיאותית לשיטה הפרלמנטרית שדומה לזו הנהוגה בישראל.
כתוצאה מהשינוי תגדל חשיבות בית המחוקקים, הוא יהפוך למוקד המערכת הפוליטית, והדבר יצריך לייצר עבורו סביבת עבודה חדשה, כיאה לגוף ממשל מרכזי. ממי לומדים לבנות מעטפת נאותה שכזו? מהכנסת, כמובן. כולי תקווה שלצד לימוד דרכי הפעולה של הכנסת, בארמניה יפנימו שאין מנוס מלהגדיל את תקציבם הנוכחי, העומד על 10 מיליון דולר בלבד. תקציב הסנאט הברזילאי מתקרב ל־1.5 מיליארד דולר, אבל גם לו יש מה ללמוד מהכנסת, למשל בתחום של שקיפות הפעילות הפרלמנטרית.
פתיחות בית הנבחרים הרשימה את כל האורחים. יכולתו של אזרח ישראלי לצפות בפרוטוקולים, להגיע למשכן ולהשמיע את קולו בוועדות הפתיעה מנהלי פרלמנטים, שהיו בטוחים שלפתיחות מוסדותיהם אין אח ורע.
מזכ"לית הבית העליון של הפרלמנט הבלארוסי חלקה עם המארחים שהמוסד שלה הצליח להגדיל את כמות המבקרים השנתית מ־2,000 ל־4,000. ואז היא שמעה שלכנסת מגיעים 200 אלף מבקרים בשנה במסגרת 20 תוכניות שונות, והם מקבלים הדרכה בשבע שפות. למען ההגינות יש לציין, שגם מנהלי הכנסת יכולים ללמוד מן השותפים הזרים. כך, התברר שבסגל הפרלמנט הבלארוסי שיעור הנשים מגיע ל־70 אחוזים, מתוכם כמחצית בתפקידי ניהול.
זהות מטלטלת
כבר בפתיחת הכינוס יו"ר הכנסת לימד את מנהלי הפרלמנטים פרק נוסף בהלכות הפרלמנטריזם הישראלי. "תכירו את המילה בלאגן", אמר אדלשטיין לקול צחוקם של האורחים. למרות ההבטחה, בלאגן דווקא לא בא לידי ביטוי, והאירוע הפך למפגן מרשים של היכולות הארגוניות של הכנסת.
כישורי הדיפלומטיה של סחרוביץ' ומלר־הורוביץ נטרלו אפילו את המוקש הרגיש של הסכסוך בין רוסיה לאוקראינה. מנהלי הפרלמנטים של שתי המדינות זכו במידה שווה של יחס חיובי מצד המארחים, ולמשך שלושה ימים המתיחות ביניהם כמעט לא הורגשה.
מטען רגשי שונה לגמרי הביא עימו לירושלים אורח אחר בכנס, המזכיר הכללי של האסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה וויצך סוויצקי. סוויצקי נולד אחרי מלחמת העולם השנייה בפולין, גדל כקתולי, ולאחר התמוטטות הקומוניזם עשה קריירה מרשימה, תחילה בסיים הפולני (הבית התחתון של הפרלמנט), ולאחר מכן במועצת אירופה.
לפני כ־20 שנה, ביום בהיר אחד, סיפרה לו אמו שאביו המנוח לא היה פולני, אלא יהודי. "זה היה הלם מוחלט. פתאום אתה למד שזהותך שונה מכל מה שחשבת", מספר סוויצקי בקול חנוק, כשדמעות בעיניו. "בדרך פלא כבר מגיל צעיר התעניינתי ביהדות, בתרבות היהודית וביהודים, ולא הבנתי מדוע אני נמשך לזה. מהסיפור של האמא התגלה שההורים של אבי נרצחו על ידי הנאצים בלבוב, והוא הצליח לשרוד, כנראה בגלל המראה הארי והשיער הבהיר, ובזכות משפחה פולנית שהסתירה אותו. התחלנו לחפש קרובי משפחה של אבי, שאולי שרדו כמוהו".
בשלב הזה סוויצקי פנה לעמיתיו בכנסת, ובתוך 48 שעות אותר בישראל בן דודו של אביו. "הם היו בני אותו גיל והיו קרובים, עד שהופרדו ב־1941 או 1942, כשהוקם גטו לבוב. אחרי המלחמה לא מצאו זה את זה, ובן הדוד עלה לארץ ישראל דרך איטליה וקפריסין, הצטרף לפלמ"ח ולחם למען קוממיות יהודית.
"אני גאה בו ואיני יכול שלא לחשוב שגם מסלול חיי היה יכול להיות שונה לגמרי", מסביר הנציג של אחד הגופים החשובים באיחוד האירופי, וטוען שמאז הגילוי הדרמטי ישראל הפכה בשבילו למדינה קרובה.
ראשי הכנסת מנסים להפוך את ישראל למדינה קרובה גם עבור מנהיגי פרלמנטים אחרים, נטולי זיקה אישית למדינה היהודית, וכנס מנהלי ומזכירי הפרלמנטים היה לעוד חוליה במסע הזה. בכנסת הנוכחית הקשרים הבינלאומיים עולים מדרגה - הוקמו מספר שיא של אגודות ידידות פרלמנטריות, ונוסף עליהן קמו אפילו חמש אגודות ידידות על טהרת עובדי הפרלמנט הישראלי - עם צ'כיה, גרמניה, רומניה, רואנדה וקוסטה ריקה.
לכנסת היו חמישה הסכמי שיתוף פעולה בילטרליים עם פרלמנטים בעולם, ושורה של מדינות עומדות בתור כדי לכרות הסכמים חדשים. ראשי הבית העליון של הפרלמנט הרוסי לא רצו לעמוד בתור, ולכן הגיעו לכנס מצוידים בטיוטת הסכם משלהם. בימי הכנס נחתם ההסכם גם איתם, וכעת מתנהלים מגעים על שיתופי פעולה נוספים עם הברזילאים והפולנים.
אורחי הכנס החליטו לשלוח את אנשי הפרלמנט ללמוד מהכנסת בתחומי ביטחון, חיסכון באנרגיה והפעלת מרכז מבקרים. את הרוח הכללית סיכם בעברית מזכ"ל הפרלמנט השוויצרי, פיליפ שוואב: "בשנה הבאה בירושלים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו