במהלך אולימפיאדת החורף, שהתקיימה בחודש שעבר בפיונגצ'אנג שבקוריאה הדרומית, הסתובבו בכפר האולימפי חמישה גברים שגנבו את תשומת הלב מהספורטאים האחרים, שרק רצו סלפיז איתם. אלו היו בן אזגרה, רוברט אוקו אופיו, עומאר סקאווה, גדיון מוטואה אמיאני ועמוס מונגאי נדנוגו - שחקני הוקי קרח חובבנים מקניה, חברי קבוצת "אריות הקרח", שנחושים להגשים חלום ולייצג את המדינה האפריקנית באולימפיאדת החורף של 2022 שתיערך בבייג'ין.
החמישייה הוטסה לקוריאה - לראות מקרוב את המשחקים האולימפיים בפיונגצ'אנג - במימון חברת המסחר הסינית עליבאבא, שפרסה חסות על שאיפותיהם האולימפיות כחלק מקמפיין "To the Greatness of Small" של החברה. סיפורם יוצא הדופן התפרסם בעולם כשהחבורה כיכבה בסרטון פרסומת מרגש לקראת המשחקים האולימפיים בקוריאה, שרשם יותר מ־6 מיליון צפיות ביוטיוב בתוך שלושה שבועות.
עבור חברי "אריות הקרח" זו היתה הזדמנות נדירה ובלתי נשכחת לחוות שלג בפעם הראשונה בחייהם. גם מזג האוויר, שצנח לאזור מינוס 25 מעלות, היה רחוק מאוד ממזג האוויר הממוצע בניירובי, שנע במרבית ימי השנה סביב 27 מעלות.
"כשצעדנו החוצה משדה התעופה הרגשתי כאילו מישהו הפעיל מאוורר עצום והוריד את הטמפרטורה למינימום. היה מקפיא ברמות קשות", סיפר אופיו ל־CNN.
"סוף־סוף אנחנו יכולים לומר שעשינו את קרב כדורי השלג הראשון שלנו", סיפר, "וזאת היתה חוויה בלתי רגילה. חווינו את זה יחד כקבוצה ואני מאוד שמח שהיתה לי ההזדמנות הזאת - לראות שלג בפעם הראשונה בזמן שאני מתארח באולימפיאדה. ציפיתי לראות משהו מאוד שונה מקרח שקפא בפריזר, אבל למען האמת זה נראה ממש כמו הדבר הזה שיוצא לך אחרי שניקית את הפריזר במטבח".
הם הגיעו יחד להיכל ההוקי בקוריאה וצפו נרגשים מהיציע במשחק בין נבחרת הנשים של קנדה בהוקי קרח למקבילתה הרוסית. זו למעשה היתה הפעם הראשונה שבה הם ראו אחרים משחקים את הספורט שלהם, שלא דרך הטלוויזיה או היוטיוב.
• • •
סיפורם מזכיר את עלילת הסרט "ג'מייקה מתחת לאפס" משנות התשעים, ששִחזר את הקמת נבחרת ג'מייקה במזחלות שלג, שהצליחה בניגוד לכל היגיון להגשים חלום במדינה נטולת שלג ולצאת להתחרות באולימפיאדת החורף.
עד שנת 2005 כלל לא היה משטח החלקה על הקרח בקניה. היום יש אחד כזה. הוא ממוקם בפרברי עיר הבירה ניירובי, בפאנארי סקיי סנטר, בתוך קומפלקס הכולל גם מלון נוצץ ומרכז קניות. זהו אזור של מלונות תיירות השוכן בסמוך לשדה התעופה, על גבול הפארק הלאומי שבו זברות, ג'ירפות, צ'יטות ואריות.
נבחרת "אריות הקרח" מורכבת מחבורת גברים בגילאי 23 עד 32 ומתאמנת פעמיים בשבוע - ברביעי בערב ובשבת בבוקר. במדינה אין ליגה מקצוענית, וגם לא קבוצת הוקי נוספת כדי להתחרות נגדה. מכיוון שאין בשום מקום במדינה חנות שבה אפשר לרכוש סט שלם של ציוד הוקי קרח לקבוצה, הם מתאמנים עם ציוד משומש שקיבלו כתרומה.
ציוד מגן איכותי שישמור על השחקנים מפציעות, כמו מגיני גוף או קסדות, כמעט בלתי אפשרי להשיג. כתוצאה מכך הנוהל הוא כי המקדימים להגיע לוקחים לעצמם את הציוד הטוב; אם איחרת, ייתכן מאוד כי תיתקע ללא קסדה ועם מגינים שלא במידה המתאימה.
"מכל אימון אנחנו יוצאים חבולים ופצועים בגלל שקשה לבצע עצירות מלאות עם הציוד שלנו", הסביר אזגרה. "באשר לשערים עצמם, מכיוון שאין לנו ציוד אמיתי ביקשנו מרתך שיבנה לנו שער עם רשת מחוטי תיל ופלדה, ובזה אנחנו משתמשים כבר קרוב לחמש שנים".
רוב השחקנים התחילו ברחבת ההחלקה על גלגיליות בפארק והמשיכו להוקי גלגיליות. משחקי האימון שלהם כוללים לעיתים, כדי להשלים הרכב, גם שחקנים בינלאומיים. זאת אומרת, אזרחים זרים שמבקרים או מתגוררים בניירובי ויש להם ניסיון עבר בהוקי קרח. גם הם מתרסקים לא פעם על הקרח בגלל הציוד השחוק.
את חזון הענף והיסודות ברא אנדרו גרמליי, אמריקני שמתגורר בניירובי ונשכר כדי לעצב מעבדה עבור צוות חוקרי איידס שהגיע מאוניברסיטה קנדית. גרמליי הציע להם להרים את משחק ההוקי קרח הראשון בקניה, והקנדים עפו על הרעיון.
הם עשו מסע לגיוס ציוד והביאו אותו איתם לקניה בביקורם הבא. בינואר 2006 התקיים המשחק. "בעיקרון זה היה משחק שבו ניצחו הקנדים 3:4 חבורה של עובדי או"ם, פלוס קנייתים סקרנים".
כשהשמועה על משחקי הוקי קרח התפשטה בעיר, החלו אנשי שגרירויות שונות לתרום ציוד החלקה או להצטרף למשחקים. למשל, ברוס סטראכהן מניו יורק וטים קולבי מאוטווה, שגרים בעיר ושיחקו בעברם הוקי קרח במולדתם, העבירו למקומיים שיעורים כיצד לחבוט ממרחק או איך מתחמקים מחסימות.
• • •
אזגרה נדלק על הוקי קרח אחרי צפייה בטלוויזיה במשחקי החורף האולימפיים של 2010 בוונקובר. "זה היה נראה כאילו הם נעים על זכוכית, והייתי מהופנט", סיפר, "עד אותו רגע דמיינתי שקרח זה מה שאנחנו מכירים מההרים".
כשהחליט להקים את קבוצת "אריות הקרח" הוא נחשב עוף מוזר בסביבתו. "בקניה יש כל מיני סוגי ספורט - כדורגל, אתלטיקה, רוגבי. שיחקתי בכולם, אבל כשבנו את משטח ההחלקה על הקרח בניירובי החלטנו שאנחנו רוצים לנסות ספורט חדש, משהו ייחודי.
"חלק מהחברים שלי חשבו שאני משוגע, הרבה אנשים, הרבה מאוד אפריקנים, חושבים שזה ספורט של גברים לבנים. זה מה שרובם אמרו לי, שהוקי קרח משחקים רק אירופאים ושאין לי שום סיכוי.
"בפעם הראשונה שדרכתי על הקרח, זה היה קצת טריקי. זה הרגיש כמו ללכת על רצפה מלאה בסבון, ככה שכל צעד שאתה עושה הוא אל הלא נודע. בהתחלה נפלתי לא מעט, אבל אמרתי לעצמי: זה הכל בראש שלך, אתה יכול לעשות את זה. לאחר מכן כבר הייתי מסוגל להחליק", סיפר אזגרה ל־ESPN.
"זה לא היה פשוט בהתחלה, הוא משחזר, "התחלנו לשחק הוקי בכלל בלי ציוד ובלי אמצעי הגנה. חטפתי פציעה במרפק, בברכיים, אפילו פתחתי את המצח ונותרה לי צלקת, כמו שאפשר לראות. לקח לי הרבה זמן ללמוד לעשות חסימת הוקי. המשכתי לנסות ולנסות, עד הרגע שלמדתי לעשות את זה בצורה מושלמת. כל כך התרגשתי, ששכחתי להתרומם והדיסקית נחתה עלי.
"כשחזרתי הביתה פצוע ומדמם, המשפחה שלי הזדעזעה. הם שאלו אותי: 'אתה רוצה למות? אתה עדיין צעיר. אנחנו צריכים אותך, יש עוד המון לעשות, יש גם דברים בטיחותיים שאתה מסוגל לעשות בחיים'. אבל אני התעקשתי לא לפרוש מההוקי, ולא משנה כמה חזק הם ניסו לשכנע אותי ולמנוע ממני לעלות על הקרח, תמיד חמקתי בחזרה".
כיום הוא אחד השחקנים הטובים במדינה. קפטן הקבוצה, שלפרנסתו עובד כמדריך החלקה במשטח הקרח. כך גם הכיר את אשתו דינה - הוא הדריך אותה והם התאהבו על הקרח. בין השאר, מעניק אזגרה שיעורי החלקה לקבוצות ילדים מבית הספר המקומי. "אנחנו התחלנו טיפה מאוחר מבחינת הגיל, אבל אפשר לראות שלחלק מהילדים שאני מדריך יש עתיד ורוד", הוא משוכנע.
חברו לקבוצה, רוברט אופיו, עובד בתחום המדיה החברתית ונזקק לשעתיים נסיעה לכל כיוון כדי להגיע אל משטח הקרח. "משטח הקרח הפך להיות מקום של נחמה עבורי. כשאני עולה לקרח ומתחיל להחליק עליו, אני שוכח מכל המתחים והלחצים בעולם שבחוץ. זה רק אני והקרח", סיפר.
בעברו היה סטודנט במלזיה, ושם החליק לא מעט על הקרח. הוא אפילו ניסה להתקבל לקבוצת ההוקי המקומית, רכש לעצמו זוג מחליקיים, אבל אז נאלץ לשוב בחזרה לניירובי. ב־2014 הצטרף לקבוצתו של אזגרה.
"לפעמים אני שואל את עצמי אם זה שווה את כל המאמץ והזמן שאני משקיע, לא פעם גם על חשבון המשפחה והחברים שלי", אמר אופיו, "אבל אז אני נזכר בסיפור של הגולשת האמריקנית נואל פיקוס־פייס, שסבלה מפציעה קורעת לב ב־2006, פספסה את העלייה מהמוקדמות של 2010, אבל בסופו של דבר זכתה במדליית הזהב במשחקי סוצ'י 2014".
גם אזגרה נזכר באותם משחקים אולימפיים: "אני זוכר שצפיתי במשחקים בסוצ'י לפני ארבע שנים, והיה משחק בין רוסיה לקנדה - שתי מעצמות. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קורה כששתי ענקיות כאלה נפגשות. יש משפט בסווהילית: 'כששני שוורים נועלים קרניים, הדשא הוא שסובל הכי הרבה'. במקרה הנ"ל, הקרח הפך לאש. זה היה רגע אדיר עבורי, שהזכיר לי למה התאהבתי במשחק הזה".
• • •
עכשיו, כשהם סלבס עולמיים בתחומם, נדמה כי העתיד הולך לכיוון חיובי. הנבחרת הקנדית הציעה לבקר אותם בניירובי ולערוך עימם מחנה אימונים בן שבועיים, ואילו חברת עליבאבא הסינית - שגם אחראית לסרטון הפרסומת - תרמה לקנייתים ציוד וסידרה להם אישור גישה חופשי בכל שעות היום למשטח ההחלקה בניירובי.
"רוב הזמן בכלל לא שיחקנו עם קסדות, שזה מאוד מסוכן, אבל עכשיו בזכות הציוד החדש שקיבלנו יהיה לנו הביטחון לתת את הכל", סיכם אזגרה.
"תמיד הבעיות המרכזיות מבחינתנו היו הזמן המועט שבו משטח הקרח עומד לרשותנו ואיכות הציוד שלנו, אבל כעת כבר אין לנו תירוצים וכל מה שנותר זה רק להתאמן כמה שיותר. ארבע שנים של אימונים הם בהחלט מספיק זמן עבורנו כדי להגשים את החלום. הפרסומת שינתה הכל. החלומות שלנו קמו לתחייה, יש לנו עכשיו הרבה יותר אנרגיה כדי להתמודד עם העתיד.
"לבקר באולימפיאדה זה ממש הגשמת חלום עבורנו, זה אירוע גדול. לפני שש שנים אנשים גיחכו עלינו. לכדרר דיסקית הוקי זה מסובך, והיו רגעים שהיינו משוכנעים שאנחנו עושים מעצמנו צחוק, ואולי עדיף שנחזור הביתה וננסה לשחק רוגבי או כדורגל וככה יהיה לנו הרבה יותר קל בחיים. אבל האמנו בעצמנו".
וחברו אופיו מוסיף: "ראיתי פוסטר של מייקל ג'ורדן תלוי במגרש אימונים ועליו נכתב המשפט: 'לא הגעתי לכאן לשלוש שעות רק כדי לדעת מה הטעם של הזיעה שלי'. אני לא עולה על משטח הקרח לכמה שעות בכל שבוע בשביל כלום. המטרה הסופית היא להשתתף באולימפיאדה, שתהיה לנו נבחרת הוקי קרח שתייצג את המדינה ושיהיה לי מה להעביר הלאה לילדיי". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו