ורית אטינגר כמעט תמיד מחייכת. חיוך נמרץ, מלא, כזה שמשאיר הרגשה טובה גם שעות אחרי שהיא נפרדת ממך לשלום. רק לפני שנה וחצי פגשתי בה דומעת על קבר אביה, הרב מיכאל (מיכי) מרק הנערץ, שנרצח בפיגוע ירי בדרום הר חברון. "לימדת אותנו שמותר לבכות ומותר ליפול, אבל חייבים לקום", ספדה לו, ומאז היא מקפידה ליישם את דרכו. נותנת לעצמה לבכות וליפול לפעמים, אבל רגע אחרי - לקום, לחייך, תחילה מבחוץ, עד שהחיוך משפיע גם פנימה.
שנה וחצי אחרי הפיגוע ההוא, ואורית בת ה־18 מרגישה שחלף עשור. בשנה וחצי האלו התהפכו חייה, במציאות שהיא מגדירה כ"חיים אחרי המוות". לפני חצי שנה נישאה לדניאל אטינגר (23), סגן בחיל האוויר, ובמקביל הקימה את פרויקט "אור מיכאל" לזכר אביה, במטרה לשמח מאושפזים בבתי החולים, והחלה להעביר הרצאות על אובדן ותקומה. בספטמבר האחרון התנדבה לשירות לאומי בעמותת "משפחה אחת", המסייעת למשפחות של נפגעי טרור ומערכות ישראל. "כשאני מסתכלת על פוסטים שכתבתי אחרי הפיגוע ועל פוסטים שלי מהיום, אני רואה איזה תהליך עברתי עם עצמי. אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי שהם מתחזקים מהפוסטים שלי. לפעמים אני קוראת דברים שכתבתי כדי להתחזק בעצמי".
אביה, הרב מיכאל (מיכי) מרק ז"ל
עיניה בורקות, שערה גלי וארוך, ועליו סרט בהיר שמדגיש את פניה היפות. ילדה־נערה, ששותה שוקו חם רגע לפני שהיא מארגנת סידורי הגעה של המשפחה לאזכרה של בן דודה, שנרצח בפיגוע אחר, לפני עשר שנים. מספרת בשובבות נעורים על טיולים משפחתיים ועל הבלאגן שהילדים הקטנים משאירים כשהם באים להתארח בביתה, ורגע אחרי כבר נפגשת עם מתנדבים בפרויקט שלה. מדברת מהר, לפעמים מהר מדי, כמו רוצה להספיק את הכל בשביל עצמה ובשביל כולם.
• • •
את דניאל הכירה במהלך השבעה על אביה. הוא סיים אז קורס קצינים בגוש עציון, וכשלא היה יכול להצטרף למעצר של המחבל שרצח את מיכי, החליט להגיע עם חברה לבית המשפחה, לנחם.
"היה משהו מאוד חזק בזה שבאו המון אנשים לנחם. זה נתן את התחושה שהכאב הוא של כל עם ישראל. רצינו שמי שמגיע ירגיש בנוח ויקבל יחס כלשהו, וכשדניאל והחברה באו, ישבתי איתם קצת והמשכתי הלאה. בלילה אמרו לי להיכנס לפייסבוק, כי מישהו כתב לי משהו ממש מרגש. בתקופה הזאת קיבלתי המון הודעות ממנחמים, וזה היה מאוד מרגש שכולם כותבים לך. השתדלתי לענות לכולם בנימוס, משהו כמו 'תודה צדיק', וזהו. ואז קראתי את הפוסט של דניאל, שכתב שהוא לוקח את האור שהוא ראה אצלי בעיניים ומעביר לחיילים שלו את העוצמות שלי, את אהבת הארץ, הכל.
"זה היה ממש חזק וממש מביך. עניתי לו בנימוס, אבל הוא נשאר בראש שלי. רק בראש, כי חשבתי שהבחורה שבאה איתו היא חברה שלו. אחרי כמה ימים הוא התחיל לכתוב לי יותר. הראה לי שלקח עוד ציטוט של משפט שאמרתי והוא מעביר אותו לחיילים שלו. התחלנו לדבר על דברים ברומו של עולם, וכל הזמן אמרתי לעצמי שזה בסדר, כי יש לו חברה.
"הוא כתב שהוא לוקח את האור שהוא ראה אצלי בעיניים ומעביר לחיילים שלו את העוצמות שלי". עם בעלה דניאל // צילום: אלעד דוידי
"עד שהוא שאל אותי בפייסבוק אם אני פנויה, והלב שלי נפל. לא הבנתי. הייתי בטוחה שיש לו חברה, ומה פתאום הוא שואל אותי את זה. אחרי שיצאתי מהשֹוק, התחלתי לחשוב עליו בצורה אחרת".
פתאום עולה לה זיכרון מתוק מאביה. "פעם חשבתי שזה ממש קשה לבחור עם איזה בחור ארצה לחיות את חיי. הייתי שואלת את אבא שלי איך אפשר לדעת, איך אפשר לבחור מי היחיד שמתאים לך, למה שאחליט שזה הבחור בשבילי, ולא אחר. הוא אמר לי: 'זה משהו שמרגישים בלב, אין פה חוקיות. דמייני איך את רוצה שהבית שלך ייראה, איך את רוצה שהילדים שלך יגדלו, מי את רוצה שיחנך אותם'. ואני השתגעתי. אין מצב שאפשר להרגיש את זה. איך אפשר לדעת.
"היום אני יודעת שהכל מלמעלה. אחרי השבעה התקלקל לי הטלפון, והייתי עם טלפון חלופי, בלי אנשי קשר, בלי ווטסאפ, ודניאל היה היחיד ששלח לי את מספר הטלפון שלו, למקרה שארצה לדבר. אז התחלנו לדבר".
האהבה פרחה מהר. הם יצאו במשך חודש, עד שהחליטו להתחתן. "כשאתה מתחיל קשר במקום שהכי קשה לך בחיים, הקשר הופך להיות מאוד חזק, מאוד עמוק. היו לנו שיחות טובות מדי יום, היה ברור שאנחנו צריכים להיות יחד".
אורית ארגנה את החתונה כמעט לבד, עם קצת עזרה מהמשפחה, שהיתה עסוקה בטיפולים הרפואיים של אמה חווי, שנפצעה קשה בַפיגוע. אמו של דניאל התמודדה באותה עת עם מחלת הסרטן, ואורית ודניאל רצו לערוך את החתונה במהירות, כדי שתספיק להיות נוכחת בה.
הם נישאו בספטמבר, בגן הקסום במחסיה, במורדות הרי ירושלים. "בחיים לא דמיינתי שאבא שלי לא יהיה איתי בחתונה", אורית עוצרת את שטף הדיבור שלה, "אמרתי, זה הזוי, איך אבא שלי לא איתי ברגע המרגש הזה.
"אבל אחד האחים שלי ליווה את דניאל, ואחר כך אותי עם אמא, וזה היה מאוד עוצמתי. הראה שניצחנו. המלאך מיכאל עלה, והמלאך דניאל ירד, וכל התנודתיות הזו פתחה לי הרבה אופקים בחיים".
• • •
נוף ההרים המקיף את עתניאל, בדרום הר חברון, נצבע בימים אלה בירוק, זרוע באדום של כלניות. לא מעט אבידות ספג היישוב לאורך השנים בפיגועים והותיר משפחות כואבות, חסרות, שיחד אוספות את השברים. טל, אחות של אביעד מנצור, שנהרג בפיגוע ירי ב־2005, היא חברה שלה מהגן. יונדב הירשפלד, אחד הנרצחים בפיגוע בישיבת מרכז הרב במארס 2008, הוא בן דודה. אליהו בן עמי, שנרצח בפיגוע ירי ליד היישוב בדצמבר 2000, הוא אבא של גיסתה.
"דודה שלי נכנסה, ביקשה שיוציאו את האחיות הקטנות שלי ואמרה שירו על הרכב של אבא ואמא. הרגשתי בום". זירת הפיגוע // צילום: אי.פי
ליד היישוב יש מעיין, שלידו הקימו בני הנוער, אורית ביניהם, גלעד לזכר שלושת הנערים החטופים. בהמשך הצטרף גם מצפור לזכרה של דפנה מאיר, גם היא תושבת עתניאל, שנרצחה בפתח ביתה ב־2016. אבא מיכי, ואמא חווי שנפגעה קשה בראשה, הם הכאב הפרטי שלה.
מוקפת בשכול, היא בחרה לעשות את השירות הלאומי דווקא ב"משפחה אחת", המסייעת לנפגעי טרור ומערכות ישראל ובני משפחותיהם. "בתור ילדה הייתי רואה את חברה שלי טל הולכת לאירועים של הארגון. בשבילנו זה היה המקום הזה שלוקח אותה לחופשות וימי כיף בכל קיץ, ובתור ילדה זה נראה לך שווה.
"כשבגרתי היה לי חלום להדריך בעמותה, אבל התלבטתי, דווקא בגלל טל. הרגשתי שהעמותה זה המקום שלה, שבו יש עוד ילדים כמוה, ואיך פתאום אני אבוא לשם כחברה מהיישוב ואחדור למקום הזה, שהוא ממש שלה. זו היתה התלבטות קשה, אבל אז הגיע הפיגוע 'שלנו', והצטרפתי גם אני למשפחה הזאת".
היא הספיקה להשתתף בכמה מחנות של "משפחה אחת", וביוני שעבר אף נסעה איתם לשבוע של כיף בקנדה, כדי להשתחרר. שם התאהבו בכוחות האינסופיים שלה והפצירו בה להצטרף לשורותיהם לשירות לאומי. לאחר התלבטויות קלות אורית הסכימה.
"הרגיש לי נכון להיות שם, גם אם זה להיות כל היום בשכול. לפעמים זה יכול לרסק אותך, כי כל היום את רואה אנשים שנפצעו, שקשה להם, שקיבלו מכה קשה בחיים.
"אבל אז את מבינה שזה המקום שיידע להכיל אותך, שייתן לך את מה שאת צריכה. מקום שיבין שאם יש פיגוע, אני לא יכולה אחר כך לקום וללכת לעבוד כרגיל. כי כל פיגוע הוא שובר, וכואב, ואני צריכה קצת לנשום בבית כדי לאסוף את עצמי.
"מעבר לזה, אני עושה את מה שאני אוהבת, וזה מה שחשוב לי. לוקחת את התפקיד ועפה איתו, עושה ממנו הרבה יותר ממה שהוא. יצרתי קשר עם המון מפורסמים שביקשתי מהם לעזור לנו ולקחת חלק בפעילויות. כולם היו כל כך טובים, התגייסו בשבילנו, למרות שאין ספק שיש להם הרבה על הראש.
"אני חושבת שזאת זכות לראות את הצד המדהים של האנשים האלה שנרתמים לעזור, וצריך להודות להם כי זה לא מובן מאליו. זה החלק המדהים בעבודה שלי".
בכל פעם שאורית מדברת על יום הפיגוע, יום שישי, 1 ביולי 2016, היא נזכרת בפרטים חדשים. פעם זה הסקייטבורד של אחיה, שאותו ראתה זרוק בזירה, ועכשיו זה המפגש התמים שהיה לה באותו בוקר עם נתן מאיר, בעלה של דפנה, כשנפגשו לרגע במכולת בעתניאל.
היא הלכה לקחת אוכל וממתקים לחיילים בעמדות השמירה, מנהג של נוער היישובים בחברון בכל יום שישי. "נפגשנו אחרי כמה זמן שלא ראיתי אותו, ושאלתי אותו מה שלומו. הוא ענה 'בסדר. גמור'. הפריד בין שתי המילים. רק עכשיו אני חושבת איזו משמעות נוראה היתה לזה באותו יום".
מוקדם יותר באותו בוקר הסיע אותה אביה לשיעור נהיגה בבאר שבע. משם המשיך לקניות ולסידורים, והיא חזרה הביתה עצמאית. זה היה השיעור ה־20, והיא חלמה ללמוד לנהוג, אבל מאז כבר לא התיישבה מאחורי ההגה.
"זה הדבר היחיד שעוד לא הצלחתי להשיג, לחזור לנהוג. אני מאוד רוצה, ואני עוד אחזור לזה, אבל משהו בתת־מודע עוצר אותי מלהמשיך. זה נתקע".
בצהריים התארגנו הוריה, יחד עם הילדים פדיה ותהילה, לצאת לירושלים לשבת. היא היתה אמורה ללון עם שתי אחיותיה הקטנות, רינת ואסתר, אצל הדודים שלהן ביישוב.
"אבא שלי הספיק לסגור למשפחה צימרים לחופש הגדול וסיפר לנו על זה בשיא ההתלהבות, כמו שרק הוא ידע להתלהב מדברים. ואז הם יצאו, ואני נשארתי עם האחיות שלי בבית.
"יש לנו ביישוב ילדה עם תסמונת נדירה שצריכה השגחה צמודה, ובני היישוב מתנדבים להיות איתה, אז חיכיתי שהיא תבוא. היא באה עם אמא שלה קצת אחרי שהוריי יצאו מהבית, אבל משום מה לא הסכימה להיכנס הביתה. היא אוהבת אותי, ותמיד היינו משחקות, אבל באותו יום היא לא רצתה.
"פתאום בן דוד שלי, אלחנן, נכנס הביתה בריצה ושאל מי נמצא. עניתי לו, והוא ביקש מאמא של הילדה לקחת אותה משם. באותו רגע היא אמרה שהקפיצו את בעלה, כי הוא נהג אמבולנס, ובן דוד שלי אמר: 'בדיוק בגלל זה'. פה הבנתי שמשהו קרה, אבל לא הבנתי מה. היא נבהלה והלכה, ואלחנן, שבדרך כלל מאוד רגוע, נראה באטרף ולקח אותנו אליו הביתה".
במשך כעשר דקות ישבה אורית עם אחיותיה בבית הדודים, בלי לדעת בדיוק מה קרה. כמו אחרי כל אירוע ביטחוני באזור, הטלפון שלה לא הפסיק לצפצף מהודעות שבהן החברים שואלים אם כולם בסדר. הפעם היא התעלמה מההודעות.
"רציתי להתקשר להוריי לשאול מה קורה, אבל החלטתי שלא, ברוך השם. אחרי עשר דקות בערך דודה שלי, אחות של אבא, נכנסה והתיישבה לידנו. היא נראתה ממש בסדר, וזה הרגיע אותי. בדיעבד, הבנתי שהיא ניסתה לשמור על איפוק. ביקשה שיוציאו את האחיות הקטנות שלי והתחילה להגיד לי שירו על הרכב של אבא ואמא שלי, והרגשתי בום.
"זה לא דבר נדיר, שיורים על רכבים, אבל הפעם זה היה על הרכב שלנו. זה נשמע הזוי, זה לא נקלט. היא אמרה שהמצב לא טוב, וזה היה קשה.
"הדבר המדהים הוא שישר הלכתי להתפלל על אמא שלי, כאילו היה לי ברור שכבר אין מה להתפלל על אבא. אחר כך שמעתי את זה מכל האחים שלי, שגם הם הרגישו צורך להתפלל על אמא, כי אין מה לעשות בשביל אבא יותר.
"קראתי לאחיות הקטנות שלי, שהבינו שמשהו קרה, וחיבקתי אותן. ברקע שמעתי את בת דודה שלי מדברת בטלפון עם אחותי שהיתה שם, והיא היתה בטוחה שאמא שלי גם מתה, כי אמרו שהיא פצועה אנוש.
"היה משהו מוזר בסיטואציה הזאת. התחושה היא שמה שיש סביבך עכשיו, זה כל מה שנשאר לך. הסתכלתי על שתי האחיות שלי, והבנתי שאני צריכה לדאוג להן, והתחלתי לחשוב איך אני אהיה כאן בשבילן תמיד, ועל זה שאני צריכה להיות חזקה בשבילן. ברקע אני שומעת את הוויכוח עם אחותי, שאומרת ששני ההורים שלנו מתים, ומנסה לא להישבר".
אט־אט החלו להיוודע ממדי האסון. האב מיכי נהרג מייד מיריות המחבלים. האם חווי נפגעה באורח אנוש. תהילה, שהיתה אז בת 14, נפצעה באורח בינוני־קשה. פדיה, אז בן 15, נפצע קל. שלושתם פונו לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, ואורית ומשפחתה התארגנו לעשות את השבת בבית החולים. הבינו שהביחד הוא מה שיחזק אותם עכשיו.
הם ארגנו הסעה לבית החולים, ממהרים לפני כניסת השבת. הנסיעה הזאת, בכביש 60, שרגעים לפני כן נסעו בו הוריה ואחיה, זכורה לה בכאב עצום.
"ישבתי מקדימה, ופתאום היינו חייבים לעצור כי סגרו את הציר. עד אז שמענו שזה קרה, אבל לא היה לנו את החוט המקשר הזה, את ההבנה הזו של מה באמת קרה להורים ולאחים שלנו. ופתאום אני רואה את הרכב המשפחתי, ואת התיקים של האחים שלי על הכביש, ואת הדם, וזה שובר.
"בני הדודים שלי ירדו לקחת את התיקים של האחים שלי, והמשכנו מהר לבית החולים. הגענו אולי רבע שעה לפני שבת, ופגשנו שם את האחים הגדולים שלי, שהגיעו לפנינו. זו היתה הקלה, להיות יחד עם כל האחים.
"תהילה ואמא שלי היו בחדרי ניתוח, ופדיה, שהיה בעיקר בהלם, התחיל קצת לספר. הוא לא ילד שמדבר הרבה, והיה לו מאוד קשה, אבל הוא ישב איתנו ועם הצבא ולאט־לאט התחיל לספר. ידענו שזה יהיה לו טוב, לשתף ולא להיסגר.
"וזה מטורף, ילד בן 15 שמספר בגבורה איך הוא ישב ברכב, וירו על אבא שלו ועל אמא שלו, והוא ראה אותם מלאי דם, ואחר כך תושבים מהכפרים הערביים שליד באו ועזרו לו לצאת מהרכב. ערבים ירו על המשפחה שלי, וערבים אחרים עזרו להם. יש בזה משהו מאוד עוצמתי".
היא מאיטה את קצב הדיבור. "פתאום, באמצע התוהו ובוהו של החיים, נכנסת שבת. היינו כולם במלונית של בית החולים, כולנו יושבים ובוכים בארוחת שבת, ולא מבינים מה נסגר עם העולם הזה, ובאותו מקום יש משפחה שחוגגת בר מצווה ושרה ושמחה.
"אבל השבת הזאת עשתה לנו טוב. נתנה לנו את הזמן להתכונן להלוויה. הביחד הזה עם המשפחה מצד אחד, והשקט הזה מצד שני, כי אין טלפונים ועיסוקים וחברים, נתן לי את הזמן להבין קצת מה קורה סביבי, ואת השקט במוצאי שבת לכתוב את ההספד. הספד לאבא, זה הזוי".
פדיה שוחרר וחזר עם המשפחה לעתניאל. תהילה יצאה להלוויה, שנערכה ביום ראשון בהר המנוחות, בליווי רפואי וחזרה לבית החולים לכמה ימים נוספים.
האם חווי נשארה בבית החולים למשך כשלושה חודשים, שאחריהם שוחררה בתחילה לשבתות בבית, ואחר כך לאשפוז יום. ובפרק הזמן הזה אורית, ילדה־נערה, התבגרה ברגע, מנסה לאגור את מה שנותר מכוחותיה.
• • •
בחודש שעבר, אחרי הפיגוע בחוות גלעד בשומרון, שבו נרצח הרב רזיאל שבח, היא קרסה. פיזית ונפשית.
"הגוף שלי כל כך מחובר לנפש שלי, שכשקשה לי, אני ממש חולה. יש בזה משהו מקסים מצד אחד, ומצד שני אני כועסת על הגוף שלי, כי אני צריכה להמשיך לתפקד, והוא מחליט אחרת. במשך שבוע היו לי כאבי בטן, ושום בדיקה לא גילתה מה זה.
"בדרך כלל אני משתדלת להגיע לנחם משפחות שנשברו בפיגועים, אבל לא תמיד אני באמת מסוגלת. אני חושבת שזה חשוב, כי אתה מראה לאנשים שאכפת לך, וזה הדבר היחיד שאתה יכול לעשות בשביל משפחה שעוברת דבר כזה נורא.
"זה לא שיש לך הרבה דברים להגיד. אני, למשל, לא התחברתי כשאנשים באו ואמרו לי, 'אני יודע מה את עוברת'. הרי אני לא חווה את אותן התחושות כמו אחותי, ולא את אותן התחושות כמו אחי. כל אחד מאיתנו מתמודד אחרת עם המצב, אז איך אני יכולה להגיד שאני יודעת מה עובר עליהם.
"אבל אני רוצה שיידעו שאני שם, ואם שואלים איך אני מתמודדת עם דברים, אני אומרת שזו הדרך שלי, ולא לכולם היא מתאימה, כי כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו בתוך הדבר הנורא הזה".
היא לא מפסיקה להודות לאנשים ששולחים לה הודעות אחרי פיגוע ואומרים שנזכרו בה, שחשבו עליה. האנשים שמחזקים אותה ומתחזקים ממנה. "זה מדהים אותי בכל פעם מחדש, למה שמישהו יהיה ככה רגיש אלי".
לאחרונה, במסגרת "משפחה אחת", עשתה אורית מסיבת הודיה לעדן דדון, שנפצעה בפיגוע בקו 12 בירושלים, לפני שנתיים. כמה שבועות לפני כן העלתה 20 מילדי העמותה למגרש של בית"ר ירושלים לאחר המשחק. היא עובדת על חשיפה לעמותה, ולשמור על שמחת חיים עבור הילדים האלה, שהטרור היכה בהם בחוזקה.
בשבועות האחרונים היא עסוקה בהתארגנות למרוץ ירושלים, שייערץ ביום שישי הבא. "חלק מהמסלול עובר ליד מקומות שבהם היו פיגועים בעיר. תחשבי איזה דבר גדול זה לעבור במרוץ, כשאתה בריא, ליד מקום כזה. זה בעיקר נותן חשיפה לעמותה, שעושה כל כך הרבה פעילויות לנפגעי טרור ולמשפחות של נפגעים, ולא כולם מכירים אותה. גם אם לא ירוצו הרבה, כי גם אני לא בדיוק בכושר לרוץ הרבה, זה חשוב שאנשים יהיו שם".
בדרך כלל היא אינה משתפת את חניכי העמותה בכאב האישי שלה. כשמישהו אומר לה שהיא מוכרת אבל לא מצליח להיזכר מהיכן, היא משנה את הנושא בחיוך נבוך. גם שם המשפחה שלה, שאותו החליפה לאטינגר אחרי נישואיה, כבר לא מרמז על היותה בתו של מיכי מרק הנערץ.
אבל הכאב הזה, שצץ שוב בעיניים אחרי כל פיגוע, מסגיר מייד את העובדה שהיא חלק מהם. ילדה כמוהם, שאיבדה ברגע אחד את ילדותה.
• • •
את ביתם החדש בחרו אורית ודניאל להקים כאן, בדירה שכורה בעתניאל. סלון קטן שמחובר למטבח, וחדר שינה קטן, שאורית קוראת לו חלומי אחרי שעיצבה אותו לפרטי פרטים עם סבתה.
ברוב ימות השבוע דניאל בצבא, ואורית בירושלים, שם היא עושה את השירות הלאומי. סוכרת הנעורים, שהתגלתה אצלה לפני כמה חודשים, מונעת ממנה לישון לבד, מחשש לירידה לסוכר בזמן השינה, ולכן היא ישנה בבית סבתה שבקטמון. לעיתים קרובות היא מצטרפת למתנדבי הפרויקט "אור מיכאל", שבמסגרתו היא והמתנדבים עוברים בין בתי חולים ומחלקים מתנות ומשחקים לילדים. גם לצורך ההרצאות שהיא מעבירה דרך מדרשת "מעלה חבר" היא נוסעת בכל רחבי הארץ.
בשבתות היא ודניאל נעים בין בית המשפחה בעתניאל לבית הוריו של דניאל בפתח תקווה, שבו נותר עכשיו אביו, לאחר מות האם ממחלת הסרטן. וכשהם בבית, הם בונים את הביחד שלהם.
המשפחה שלה, המתגוררת במרחק הליכה מביתם, מנסה להתנהל כרגיל. אמא חווי, שסבלה מפגיעת ראש קשה, נתמכת במטפלת סיעודית ועוברת טיפולים במכון פוירשטיין בירושלים. אורית היא השישית מבין עשרת הילדים של חווי ומיכי, כולם גרים בעתניאל. הבת השנייה, שירה (26), ובעלה אמציה גרים עם שני ילדיהם בבית המשפחה, ומטפלים גם בארבעה שעדיין גרים בבית - פדיה (17), תהילה (16), רינת (11) ואסתר (9). בשבתות משתדלים להתכנס כולם, להישאר משפחה שמחה, למרות האסון.
"אמא שלי כל הזמן אומרת שהיא מתגעגעת ורוצה אותנו קרוב, וזה משהו שחשוב לכולנו, להיות קרובים למשפחה. היא כל הזמן מחבקת אותנו, שמחה איתנו, זה כיף לראות שהיא שמחה איתנו. גם דניאל תמיד רצה לגור ביישוב כזה. הוא מעולם לא תכנן להישאר בפתח תקווה, אז יצא טוב.
"אני והאחים שלי תמיד היינו מאוד מאוחדים, עכשיו אנחנו מאוחדים עם מציאות שונה. עושים את זה יותר בכוח, כי אבא שלי היה זה שמאחד את כולנו, ועכשיו אנחנו אחראים לעצמנו. כשיש אזכרה, או אירוע, או אפילו שבת, כולנו צריכים להתארגן יחד כדי לדעת מי מגיע מאיפה ומתי ואת מי צריך להביא כדי שנהיה כולם יחד, כי אנחנו רוצים לשמור על האחדות הזו".
היא אוהבת את המחשבה על משפחה ברוכת ילדים. "אני רואה משפחות עם ארבעה ילדים, וזה מרגיש לי בית ריק. אצלנו כל הזמן יש משהו. יש מישהו.
"גם אם שניים לא מגיעים, עדיין יש שמונה מסביב לשולחן, וכל אחד מביא איתו משהו משלו. אחד מנגן בגיטרה, אחת שרה, אני מדברת המון, וכולנו יושבים יחד, ויש משהו מיוחד בהרמוניה המשפחתית הזאת. גם טיול משפחתי זה הדבר הכי מושלם בעולם, כי זה גדוד שהולך, ואחד סוחב את השני על הגב, והקטנים עוברים מיד ליד, זה כיף.
"מצד שני, ללדת כל כך הרבה ילדים נראה לי המון. בסוף אלוהים יחליט מה הוא יחליט לתת לנו".
• • •
השכול מסרב להניח להם. לפני חודש נפטרה סבתא שלה זלדה, אמו של אביה, בגיל 80. אחרי הפיגוע הלך גופה ודעך, עד שלא יכלה עוד. שני הסבים נפטרו כבר לפני כמה שנים, וליבה של אורית התכווץ על הבית של אבא, שהולך ונעלם.
"דניאל והמשפחה שלו היו המקום הבטוח שלי אחרי הפיגוע", היא מסיטה את שערה לאחור, "הבית אצלנו מפורק, אבא איננו, אמא נעה בין טיפולים בארץ לניתוחים בחו"ל, וכל אחד מהילדים מנסה למצוא את המקום שלו ולעזור עם האחרים. ואז הגיע דניאל, והיה אצלו מקום בטוח כזה, משפחה נורמלית של אבא, אמא וארבעה ילדים. שגרה. ואז אמא שלו פנינה חלתה בסרטן, ואפילו הקדמנו את החתונה כדי שהיא תספיק להיות בה, והמקום הבטוח התערער. לפני כמה שבועות היא נפטרה.
"אני מנסה לחשוב איפה המקום הבטוח שלנו בחיים, לאן אנחנו יכולים ללכת. מה יכול להחזיק אותנו. למרות שזה נשמע נורא קשה, וכואב לי, אני מרגישה שכל דבר כזה מקדם אותי. כל דבר כזה עושה אותי בן אדם יותר טוב, יותר חזק. גם ביכולת לפרוק את הכאב, וגם ביכולת לעלות מהמקום הזה.
"אבא שלי היה אומר תמיד שאתה צריך להיות מי שאתה, ועם זה לצאת לעולם. לא לנסות להיות כמו מישהו אחר, אלא לעשות את מה שמתאים לך. זאת נקודה שאני לוקחת לפעילות של 'אור מיכאל'. שאם מישהו יודע לנגן, הוא יבוא לנגן, ואם מישהו יודע להצחיק, הוא יצחיק, ואם אני יודעת להעביר הרצאות על אמונה, אני אעביר הרצאות על אמונה. כל אחד יעשה את זה בדרך שמתאימה לו.
"גם במשפחה שלי לכל אחד יש את האופי שלו ואת הדרך שלו. אבא תמיד לימד אותנו לאהוב, להכיל, לתת גם לאחר את ההרגשה שאתה שווה לו. בכל דבר שהוא נגע היה זוהר. אנשים כל היום התייעצו איתו, ואני מתייעצת איתו עד היום.
"כל הזמן אני מדברת איתו. כבר צוחקים עלי כשאני אומרת בקול, 'אבא, תעזור לי שנייה', ומכוונת גם לאלוהים וגם לאבא שלי. אני מאמינה שהם שם, כי זה תמיד עוזר. אם אני נשברת לרגע, פתאום אני מקבלת הודעה ממישהו בכלל לא קשור, כמה אני מחזקת אותו. מאיפה זה, אם לא מאלוהים".
• • •
וכמו שאבא לימד אותה, חלק מהקסם שלה טמון ביכולת לשלב בין הכאב והחיוך, בין הבכי לצחוק. "אני לא מדחיקה את הכאב, אני יודעת גם לתת לו פורקן וגם לשמוח כשצריך וכשאפשר. אני יכולה לבכות כל הלילה, כי אבא שלי חסר לי, ואחר כך לשמוח מדברים אחרים, והשמחה היא אמיתית.
"והוא חסר לי המון, בדברים הכי פשוטים. קמנו עכשיו מהשבעה על אמא של דניאל, והדבר היחיד שרציתי זה לחזור לבית שיעטוף אותי. אבל אין את זה. גם בחתונה אבא היה מאוד חסר.
"אבל אני עובדת על להמשיך אותו. כל הפעילות שלי, התנדבות בעמותה או סתם התנהלות ביומיום, היא נטו כדי להמשיך אותו.
"לפעמים אתה מתמודד בחיים עם דברים כל כך לא צפויים, ובכל רגע אתה חווה עוד דברים משוגעים, וכל כך קל ליפול ולהישבר. אני מאמינה שאלוהים נותן לנו ואומר, קחו, תתמודדו, ומאותו רגע זה בידיים שלנו.
"אז אתה יכול לשקוע בכאב, להתכנס בחדר, והאור שלך ידעך, אבל אתה יכול גם אחרת. להחליט שאתה צוחק. במקום להישבר אחרי הפיגוע, חשבתי איך אני ממשיכה את האור של אבא שלי. במקום לבכות כשאני נזכרת בו ובכמה טוב הוא היה, וכמה שהוא חסר, אני לוקחת את הכאב ואת הזיכרונות ומספרת אותם בהרצאות, ומפיצה את הטוב שלו". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו