מחר (חמישי), כשתקבלו את משלוחי המנות משכניכם, ברבים מהם תמצאו אוזני המן – אותן עוגיות משולשות המלאות במלית פרג, ממרח שוקולד או עיסת תמרים. אם תזכו, אולי תהיינה שם גם עוגיות נוספות, מעניינות יותר, אבל רוב הסיכויים שלא תמצאו שם יו-יו, ח'ורמורון, מקרוד או דבלה... כן, יש כאלו עוגיות – אלא שהן שייכות לעדות שקולן לא נוכח מספיק במרחב הציבורי: יהודי מרוקו, יהודי פרס, יהודי תוניס ויהודי צפון-אפריקה, הלבנט והמרחב הערבי בכלל.
האפליה וההדרה שמתוארות בסדרת הדוקו "סאלח פה זה ארץ ישראל", שמשודרת החל מהשבוע ברשת 13, כוללות שליחה מכוונת של עולים חדשים מצפון-אפריקה והלבנט לפריפריה הגאוגרפית והכלכלית של מדינת ישראל, הרחקתם ממוקדי הכוח וקיפוח זכויותיהם. דחיקה זו מהמרכז אל הפריפריה לוותה גם בדחיקתם לפריפריה התרבותית; אותם אנשים טובים וישרי דרך שנותקו מלב הארץ ונשלחו מבלי שנשאלו לדרום השומם ולצפון המרוחק, נותקו גם מהשדרה התרבותית של המדינה, ובעקבות כך גם לא זכו להכרה, תמיכה ותקצוב.
מה שאירע עם המוזיקה האנדלוסית הוא מקרה מובהק של הדרה כזו. במשך שנים ארוכות זכתה להכרה כתזמורת לאומית ולתקצוב ממשלתי רק התזמורת הפילהרמונית המנגנת מוזיקה קלאסית אירופאית מובהקת, ואילו תזמורות אנדלוסיות המנגנות מוזיקה ערבית וצפון-אפריקאית נותרו רחוקות מהצלחת, מנותקות ממקורות מימון ממשלתיים, חרישיות ומוחרשות, חסרות הכרה רשמית ונטולות תמיכה. אלמלא עמדה לנו שרת תרבות ממוצא צפון-אפריקאי שדאגה להכרה ולהשוואת התקציבים והתמיכה, אפשר ואפליה מכוערת זו הייתה שוררת עד היום.
במסגרת הדחיקה של התרבות היהודית-ערבית לשוליים נדחקו מחוץ לצלחת הקולקטיבית גם מאכלי העדות החגיגיים. אוזן ההמן הונצחה כמייצגת את חג הפורים, בעוד עובדת היותה מאכל פורים של עדה אחת בלבד – היהודים הגרמנים – נשכחה או הושכחה כשבמערכת החינוך, גם בפריפריה, איש לא לימד את הילדים על מאכליהן החגיגיים של העדות האחרות.
שולחן במימונה. יש עוד חג שראוי שעם ישראל יהנה בו ממאכלים מזרחיים // צילום: הרצי שפירא
את העוול הזה, עוול קולינרי ועוול מוסרי, כדאי לתקן ועדיף מאוחר מלעולם לא. אז הנה לכם המדריך למאכלי הפורים שאולי לא הכרתם:
ח'סולות – עוגיית פורים קווקזית העשויה מקמח, חמאה, אגוזים וסוכר, שנילושים למעין חלבה, שאיתה ממלאים לאפה ביתית ואוכלים בתיאבון.
ח'ורמורון – מאכל פורים של יהודי עיראק. זו תערובת של ביצים ותמרים קצוצים שמטוגנת בשמן ונאכלת חמה.
מקרוד – עוגיות סולת תוניסאיות ממולאות בעיסת תמרים. לרוב מטוגנת בשמן עמוק ונאכלת כשהיא טבולה בסירופ סוכר דביק.
זלוביה – עוגיות כורדיות-עיראקיות הנעשות מעיסה דלילה מאוד של קמח, ביצים ומים. את הבלילה יוצקים לשמן חם מאוד בתנועות ספירליות, ולאחר שהעוגיות משחימות, מוציאים אותן מהשמן, מסננים ומכסים בסירופ סוכר. לעתים קרויות גם זנגולה.
פזואלו – עוגיות שושנים ספרדיות-טורקיות שנעשות מרצועות ארוכות של בצק שטוגנו בשמן עמוק וקובצו לצורת שושנים פריכות ומתוקות. מוגשות לרוב בסירופ סוכר. קרויות גם דבלה ושבקייה.
לחמנייה עם ביצה – מאכל פורים מסורתי בעדות כורדיסטן ועיראק. מדובר בלחמנייה שנאפית כשביצה קשה נעוצה בחלקה העליון ומוחזקת במקומה ברצועות צולבות של בצק. יש הגורסים שצורתה רומזת לעין הרעה של המן שהוסרה בזכות מעשי אסתר ומרדכי ויש מי שאומר שהיא גרסה משודרגת של משלוח מנות שבו מצורפות שתי המנות, לחם וביצה, זו לזו.
אז מה עם ח'סולות, קיבלתם כבר? ויו-יו, כבר טבלתם שוב ושוב בסירופ הסוכר המתוק והממכר? – אם לא, זה רק בגלל שאין לכם עדיין שכנים מהעדה "הנכונה", אולי כי אתם חיים בבועה של המרכז. אז אולי כדאי שתתאמצו ותמצאו ותאמצו לכם שכן מתאים. ואם אין אחד כזה בסביבתכם, היו אתם השכן הזה: העניקו לאחד משכניכם מאכל חגיגי של עדה מוכרת-פחות (מתכונים ניתן למצוא ברחבי הרשת) ותזכו במצווה כפולה: גם מצוות משלוח מנות וגם שימור מסורות הולכות ונשכחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו