לתומי חשבתי ששום דבר אשר קשור למערכת המשפט כבר לא יפתיע אותי. מאז 1992 אני מהלך בחצרותיה האחוריות ורואה את כל מה שהמערכת מעדיפה להסתיר: את השופטים שליבם גס במידיינים חלשים; את חיפוש הפשרה שפשה במערכת שאמורה היתה לעשות צדק; ואת היחס המיוחד שלו זוכים אדוני השיטה ובאי כוחם. הכל כבר ראיתי. ובכל זאת, משהתפרסמה "פרשת המסרונים" נשמטה לי הלסת. לקרוא את חלופת המסרונים בין השופטת לתובע היה סיוט בהתגלמותו לכל מאמין קנאי - וכזה הוא אני - בשלטון החוק ובמערכת המשפט הישראלית.
אבל אתמול הלסת שנשמטה חזרה למקומה רוטטת מכעס. כעס שהלך וגבר כשסיימתי לקרוא את דו"ח נציב תלונות הציבור על השופטים בפרשה. למרות רטוריקה תקיפה וקביעות קשות מאוד, סבור הנציב שהמקרה "לא מעלה חשש למעשה פלילי", וממליץ להסתפק בדין המשמעתי ובדיון אתי. איך במהירות כזו, ובלי אמצעי חקירה סבירים, הגיע כבר למסקנה מוחלטת זו? לא ברור.
אלא שאפילו מה שכן גילה הנציב (שניקה את המעורבים מכל כוונה להטות משפט) מעלה חשש לעבירה. סעיף 250 לחוק העונשין קובע מפורשות ש"המבקש להשפיע שלא כהוגן על תוצאותיו של הליך שיפוטי, בדברי שידול או בקשה, הנשלחים אל שופט - דינו מאסר שנה אחת". גם לפי הפרשנות המאמינה בתום לבם של המעורבים (איפה האמונה הזו כשמדובר בעניים שגונבים פחית קולה ונעצרים לשישה ימים?) אין ספק שמטרת הפניות אליה היו להשפיע על התוצאה, ולו רק כלפי תובעי המשטרה שמבקשים יותר ימי מעצר. אחרת - מדוע לטרוח לכתוב לה שהיא "בהחלט אבל בהחלט יכולה לתת (רק) יומיים (מעצר)"? סתם כדי להבהיר לה מה הן סמכויותיה? נו, באמת.
אני מבין את חששות קברניטי המערכת, שדואגים פן חקירה פלילית, שמטבעה איטית יותר, תפגע באמון הציבור במערכת. אלא שהציבור - בניגוד לשיר - אינו מטומטם. הוא רואה כיצד לא טופלה רות דוד בכל מה שקשור לתפקודה בזמן שהיתה פרקליטת מחוז, והוא רואה את טיפול הבזק בפרשה העכשווית. הוא משווה לצורת הטיפול בחשודים שאינם מבני משפחת התובעים והשופטים, והוא מבין לבד.
מקובל לומר שטחנות הצדק טוחנות לאט מדי, וזה לא ראוי. אלא שגם טחינה מהירה מדי מסוכנת. כל טוחן יודע שכשהמטחנה עובדת מהר מדי, סימן שנטחן אוויר ולא צדק. והראשונים לדעת זאת הם הציבור. למענם ולמען כולנו, חייבים להעביר את דו"ח הנציב לחקירת משטרה רגילה ולתת לטחנות לעבוד עד שיעלה ריח; ריח של צדק. דין משמעתי?