ספינים באלפים. "אני חייב להגיד לך משהו", פונה אלי ביום שישי בצהריים ליד הקופה בסופר בחור לא צעיר, חובש כיפה סרוגה, "הכל מתחיל במספרים של החקירות - 1000, 2000, 3000 וכו'. אתה מבין?" הוא מסביר, "זה נשמע כמו אלפי פרשיות, מנופח, גרנדיוזי, גדול. וזו ראשית ההונאה. כאן מתחיל להיסדק האמון במערכת. אחרי זה מגיעים הפרטים והכל מלא חורים, כמו הגבינה הזאת", הוא מניף את מה שרכש במעדנייה. אכן, גבינה צהובה מחוררת.
לא מצליח לאלשיך. יושב לו המפכ"ל בוועדת הפנים וכמעט מוכן להישבע שהארגון שלו לא מדליף. אתם צריכים להבין, הוא מסביר לח"כים, כולו זחוח ומחויך, "יש עוד גורמים בסיפור הזה, יש סנגורים, יש להם אינטרס". ואז הוא חולק איתם כאילו סוד: "כשאתם רואים תמונה של עורך דין לצד ידיעה פלילית, דעו לכם שהוא המדליף". זה אגב נכון, סוד גלוי בתעשייה כבר עשרות בשנים. אז אדוני המפכ"ל, כשאנחנו רואים תמונה שלך על כל השער של "ידיעות אחרונות" מקבל זר פרחים מגמלאי המשטרה - תצלום שבינינו, בימים כתיקונם בקושי שווה מה שמכונה בעיתונות הכתובה "כיתוב תמונה", הכלל שהזכרת בדיון תקף? ואז מתיישבת לה רינה מצליח ב"אולפן שישי" ועושה חור בבלון: מתמוגגת שהחקירות עברו מידיה של רשות ניירות ערך למשטרת ישראל, כי הרשות מנהלת חקירות בשקט מופתי והמשטרה מדליפה חופשי, "אפילו ציטוטים". ובבת אחת גם הספין הזה של המפכ"ל לא מצליח, הפעם בגלל רינה לא מצליח.
הכותרת - והמציאות. ביום שישי החוקרים עושים מאמצים כבירים לשכנע את ניר חפץ לחתום על הסכם עד מדינה. חפץ, כך מדליפים, לא משתף פעולה. זה לא שהוא לא מסר גרסה; ככל הנראה, גרסתו לא מתאימה לאג'נדה של החוקרים. ביום ראשון חשיפה: ניר חפץ היה תחת האזנה. החוקרים הקליטו הכל. אז רגע, אני לא מבין: אם "ישבו" לו על הטלפון, למה צריכים אותו עד מדינה?
כך גם בפרשת השופטות - אם גרסטל וחיות המתיקו סוד, על ניסיון מדהים להשתלט על התביעה - פרשת 1270 (מעניין מי הגיע למספר הזה, לא פשוט להמציא פרשת 6000 או 7000 ולהמשיך לנפח?) - כיצד הן זוכות לכל כך הרבה גיבוי וחמלה על שלא דיווחו למשטרה? התשובה פשוטה: אין סיפור. ואם יש - אז השערורייה מתחילה ונגמרת באופן שבו מטופלות שתי השופטות. אני נוטה להעריך שהאפשרות הראשונה היא הסבירה.
יש גם הסבר סביר כיצד הגיח לאוויר העולם סיפור גרסטל. ההמלצות לא עשו רושם על הציבור. אחרי הפרסום זינק הליכוד ל־34 מנדטים, מחנה הימין כולו ל־70. אז גורמים מסוימים החליטו שזה הזמן ללכת עוד צעד, עוד "פוש" אחד, תרתי משמע. רק שהכל נעשה בשלומיאליות, בלי לתת דעת על פרטי הפרטים. מהר מאוד זה הפך לבומרנג.
אמנם מעטים שאלו אחרי התאוששות מה"פצצה": רגע, למה השופטות לא דיווחו? אז הנשיאה חיות הסבירה שזה לא נשמע מי יודע מה, ועדותה הספיקה כדי שכל מיני פרשנים יקבעו שזה הסבר מספק. אוי לו לעד, שהיה משמיע גרסה כזאת באולמה של הנשיאה. והשופטת גרסטל הסבירה שזה לא ממש נשמע לה נורא ומאיים. וזהו. לאט לאט חונקים את התיק הזה למוות. התרגיל לא הצליח. 1270 לא תפס. עוד מעט תצוץ פרשה חדשה. התזמון ייבחר על ידי המושכים בחוטים. עוד שני מנדטים למחנה הימין כבר יסדרו לנו סיפור חדש עם ציטוטים, איזה כיף, כמו שרינה אוהבת.
למה יאיר ברח. יאיר לפיד אמור להסתער עכשיו על בנימין נתניהו. עם סכין בין השיניים מצופה ממנו לעלות לכל משדר, בכל ערוץ. במקום זה הוא שולח מעת לעת את שלח, עפר שלח. תמיד העדפתי אותו כפרשן למהלכים של פיני גרשון על פני התובנות הפוליטיות שלו.
אז הפעם לפיד, במקום לעשות את עבודתו כמחוקק, עלה שוב על מטוס מטעם עצמו לפגישות עם בכירי האיחוד האירופי. הסיבה לכאורה: לשכנע אותם להוציא את הזרוע המדינית של חיזבאללה מחוץ לחוק. זה בהחלט חשוב, רק שאני מניח שאחרי הפגישות, שאלו עצמם בני שיחו - מי שלח אותו ומתוקף מה הגיע מישראל? ובכן, הוא שלח את עצמו ואין לו שום תוקף.
עלה על מטוס // צילום: אורן בן חקון
לפיד לא סתם התרחק מכאן כמה אלפי קילומטרים. הוא היה ונשאר עיתונאי והוא מבין שאם שיחת מסדרון של נתניהו איתו בקשר לבירור לגיטימי לגמרי באשר לנחיצותו של החוק שנועד לעודד יהודים עשירים לעלות ארצה - כדי לחזק את כלכלת ישראל - אם שיחה כזו היא לא בסדר, אז מה עם מגעים ישירים בין שר האוצר לפיד לחבר ארנון מילצ'ן? האם זה בסדר? ברור שלא.
ומה עם מסמך ניגוד העניינים שבו - בניגוד למה שאמר לפיד - מילצ'ן לא מופיע? למה התקשורת בקושי עסקה בסיפור שנחשף אצל אראל סג"ל בגל"צ? כי גם הפולו־אפ הוא מוסד סלקטיבי בתקשורת הישראלית. ועוד שאלה: למה הציבור לא קונה את ההמלצות בתיקי 1000 ו־2000 ומעניק למחנה הלאומי יותר מושבים בכנסת ממה שיש היום? כי הציבור לא מטומטם, בניגוד לביטוי הידוע.
"אכיפה בררנית", יודעים רוב אזרחי ישראל, השיטה הזאת זועקת מהמלצות המשטרה. בקשר למילצ'ן זה ברור: אם נתניהו לא בסדר, לפיד לכאורה מגה־עבריין. ובקשר לקבלת תמורה על מהלך פוליטי, אז החשדות המיוחסים לרה"מ הם בדיחה: ציפי לבני, איתן כבל ואחרים בשמאל הישראלי קיבלו שטחי פרסום אדירים אצל ארנון מוזס. היה רק חסר שהמו"ל של "ידיעות" יצייר במו ידיו לבבות סביב תמונותיהם. כל מי שדחף בכל הכוח את חוק "ישראל היום" צריך היה לבלות בחדרי החקירות של להב 433 - לא רק איתן כבל לחקירה אחת חפוזה, בקושי מראית עין.
אבל להם יש חסינות. אתם כבר יודעים למה, נכון? עד היום לא ראיתי כתבה אחת משמעותית ב"וואלה" שעשתה חסד עם נתניהו, רעייתו או בני משפחתו האחרים. העיתונאים חרוצים - אם היו כאלה כתבות, הן כבר היו נשלפות מהארכיון ומוצגות לראווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו