58 הרוגים בפיצוץ משאיות תופת בירושלים
השבוע לפני 70 שנים, ב־22 בפברואר 1948, התרחש פיגוע משולב ואדיר ממדים ברחוב בן־יהודה בירושלים: 58 בני אדם נהרגו ו־140 נפצעו. בניינים ברחוב המרכזי קרסו וזכוכיות התנפצו בכל רחבי העיר, כתוצאה מפיצוץ שלוש משאיות תופת שהיו עמוסות בחומר נפץ במרכז הרחוב ההומה מאדם. האירוע נודע לאורך השנים כ"אסון בן־יהודה".
הפיגוע המחריד היה תוצאה של שיתוף פעולה בין עבד אל־קאדר אל־חוסייני, מנהיג הכוחות הערביים באזור ירושלים, לבין שישה חיילים שערקו מהצבא הבריטי. אל־חוסייני שכר את שירותיהם, כשהם לוקחים עימם בשעת עריקתם כלי רכב ונשק. אל־חוסייני בחר ברחוב בן־יהודה כאתר המועדף לפיגוע, שכן בבתי המלון ששכנו באותם ימים לאורך הרחוב התאכסנו דרך קבע מלווי השיירות של הפלמ"ח.
המשאיות הוטענו בחומרי נפץ בכפר עמואס, ששכן באזור לטרון, ומשם עלו בשיירה לירושלים, כשבראשה נוסעת שריונית בריטית, שאף היא נגנבה מהצבא הבריטי על ידי העריקים.
בבוקר 22 בפברואר, בשעה 06:15, הצליחו המפגעים להערים על שומרי המחסום שהציבו אנשי "משמר העם" היהודים בכניסה לירושלים, ורבע שעה לאחר מכן הגיעה השיירה למרכז העיר, והמשאיות הוחנו בבן־יהודה פינת רחוב בן הלל.
נהגי השיירה ירדו מהמשאיות, פתחו באש לעבר העוברים והשבים שצעדו ברחוב בשעת הבוקר המוקדמת, ואז טיפסו על שריונית שהמתינה להם בסמוך במנוע דולק - ונמלטו מהמקום. מייד לאחר מכן, בשעה 06:30 - אירע הפיצוץ, שמנגנון הפעלתו לא היה ברור: מעוצמתו נהרסו כליל כמה בניינים ברחוב ועשרות בתים נפגעו ברמות חומרה שונות, חלקם קרסו וקברו תחתיהם תושבים רבים שנמו עדיין את שנתם. מרפסות נפלו, חדרי מדרגות התמוטטו, חנויות רבות ברחוב ניזוקו קשות ורעם הפיצוץ האדיר נשמע בכל רחבי העיר.
36 שעות ברציפות עמלו המחלצים להוציא מבין ההריסות את ההרוגים והפצועים. מאות משפחות הפכו באחת לחסרות כל. ועד הקהילה היהודית בירושלים פנה לתושבי העיר וביקש שיארחו את הדיירים שהפכו למחוסרי דיור. בעלי מלאכה רבים מכל רחבי העיר מיהרו להגיע לבתים הפגועים ולתקן את הנזקים הניתנים לתיקון.
דבר הפיגוע נפוץ במהרה ברחבי העולם בדיווחי כתבי העיתונות הבינלאומית ששהו בעיר, ומאות "טלגרמות" (מברקים) התקבלו במברקה העירונית מאמריקה וממדינות אחרות - מאת קרובי משפחה מודאגים מחו"ל שדרשו בשלום יקיריהם בירושלים.
דובר הממשלה הבריטית מיהר להצהיר שהעובדה שהמפגעים לבשו מדי צבא בריטי "לא מעידה במאום לגבי היותם חיילים בצבא הבריטי". אולם ההצהרה התקבלה בקרב היישוב היהודי בחוסר אמון מוחלט. היישוב גם דחה את כל הצעות הסיוע מצד הצבא, להיעזר בציוד חילוץ והצלה.
ארגון "ההגנה" מיהר לפרסם על לוחות המודעות בעיר "פקודת יום" ובה, לצד גינוי הפעולה הזדונית, ביקש מהתושבים שלא לפעול באלימות נגד חיילי הצבא הבריטי. לעומת זאת, ארגון האצ"ל פרסם כרוזים משלו והודיע: "כל חייל או שוטר בריטי שיימצא באזור היהודי של העיר - יירה!". בתגובה מיהרו הבריטים לפנות כוחות של חיילים ממרכז העיר לאזורים בטוחים יותר, אולם לוחמי אצ"ל ולח"י הספיקו לאתר לפחות עשרה שוטרים וחיילים בריטים - ולחסלם.
הצעה לחלוקת תיקי הממשלה המיועדת
ב־22 בפברואר 1948 פרסמו הסוכנות היהודית ו"הוועד הלאומי" את הצעתם המשותפת לעניין חלוקת התיקים למשרדי הממשלה השונים, העתידים לקום. ההצעה התבססה על הקמת גוף שישמש "מועצת ממשלה" (שנקרא לבסוף "מועצת העם") ובו 30 איש, כשעשרה מהם יכהנו כ"מיניסטרים" (שרים) של משרדי הממשלה השונים, וישמשו, כפי שהוגדר, "קבינט פנימי קטן".
ההצעה התבססה על מינוי למועצת הממשלה של עשרה חברי הנהלת הסוכנות מאלה המתגוררים בארץ, 16 חברי הנהלת "הוועד הלאומי" ונציג אחד לכל אחד מהגופים הבאים: ברית הציונים הרוויזיוניסטים, האיחוד האזרחי, עדת הספרדים והמפלגה הקומוניסטית. המיניסטריונים העיקריים המוצעים הם חוץ, פיננסים, עבודה, עלייה, ייצור ואספקה, דתות, פנים, הדואר והטלגרף והמיניסטריון לעבודות ציבוריות.
ההרכב המוצע זכה להתנגדות גורפת מצד "מפלגת הפועלים המאוחדת", שלא נמנית עם הקואליציה הקיימת בהנהלת הסוכנות. המפלגה הציעה שמועצת הממשלה תורכב ביחס פרופורציונלי על פי תוצאות הבחירות האחרונות שנערכו לקונגרס הציוני.
"מועצת העם" הוקמה לבסוף כעבור חודשיים, בידי ההנהלה הציונית, והיא מנתה 37 חברים. מתוכם נבחרו 13 חברים להימנות עם "מינהלת העם" - הקבינט של היישוב והגוף המבצע העליון שלו.
מאבק עד חורמה במכת הספסרים: "תופעה בזויה המסכנת את קיומנו"
"הציבור ומעמדותיו נקרא לשתף פעולה עם המוסדות והוועדות המיוחדות במקומות, במלחמתם בספסרות. המלחמה הזאת נגד אלה המנצלים את מצב החירום כדי להתעשר - אינה נופלת בחשיבותה מן המערכה הצבאית של היישוב. הבטחת האספקה של מוצרים חיוניים במחירים הוגנים להמוני היישוב היא תנאי יסודי לניצחוננו במאבק הצבאי!"
זו היתה הודעת הסיכום של הכנס הארצי למלחמה בספסרות, שנערך בתל אביב ב־18 בפברואר 1948 ואורגן מטעם הוועד הלאומי. לכנס הגיעו נציגים מכל רחבי היישוב - במגמה למצוא דרכי מלחמה משותפות בספסרים, במפקיעי המחירים ובסוחרי השוק השחור.
ד. ניר, המפקח מטעם "הוועד הלאומי על המלחמה בספסרות", הצהיר ש"יש להשקיע כל מאמץ כדי לרתום את הציבור, שיהיה הוא זה שיפעיל את הלחץ על המועצות המקומיות בנקודות היישוב השונות, שיואילו בטובן ויפעלו נגד התופעה הבזויה המסכנת את קיומנו".
התברר שאף על פי שתופעת הספסרות היתה מוכרת והכעיסה את רוב בני היישוב, הציבור נמנע מלהתלונן נגד הספסרים. "אצלנו בתל אביב", דיווח נציג העיר, א. גפן, "נפתחו ארבע תחנות העומדות מוכנות ומזומנות לקלוט תלונות של אזרחים נגד מפקיעי שערים, והן מיותמות וחסרות עבודה. הציבור פשוט לא מגיע להתלונן".
גם הנציגים מנתניה, מפרדס חנה, מעמק חפר ומגבעתיים דיווחו לבאי הכנס שהמצב אצלם דומה, והתחנות מתחילות להיסגר בשל היעדר קהל. "כאלה שידם משגת אדישים לענייני הפקעת המחירים, ובכך הם מעודדים את הספסרים להמשיך בפעילותם העבריינית", נאמר.
בעקבות כך, נקבע באחת מהצעות הסיכום של הכנס ש"יש לתבוע להנהיג קנסות גבוהים נגד הצרכנים המשתפים פעולה עם הספסרים ואנשי השוק השחור".
צעירים - הישארו!
ב־24 בפברואר 1948 יצא "מרכז המִפקד לשירות העם" (ובקיצור: "מִפקד העם") בפעולה שנועדה לחסום מבני היישוב בגיל גיוס את האפשרות לברוח מארץ ישראל לחו"ל, בזמן המלחמה. "מפקד העם" היה מערך לגיוס כללי בין כ"ט בנובמבר 1947 למועד הכרזת המדינה (מאי 1948), שהוקם על ידי הנהגת היישוב וארגון "ההגנה".
ל"מפקד" הגיעו שמועות על לא מעטים, בעיקר מבני משפחות בעלות אמצעים, שהעדיפו לעזוב את הארץ עם תחילת המלחמה. אי לכך הוציא ה"מפקד" צו איסור יציאה מהארץ לכל בני 40-16, והזהיר, בכרוזים על לוחות המודעות בכל רחבי הארץ, ש"כל מי שיעבור על הוראת הצו - ייתן את הדין בפני בית דין מיוחד לעניין".
ה"מפקד" הורה לכל סוכנויות הנסיעות, חברות התעופה וחברות האוניות "לא לטפל עד להודעה חדשה בסידור ואפשור הנסיעה לחוץ לארץ של כל גבר או אישה מבני היישוב, ללא הצגה על ידי הפונה של רישיון מוסמך לעניין מאת הוועדה לרישיונות יציאה של מרכז המפקד לשירות העם".
התל אביבים מתבקשים לאמץ ילדי פליטים
ב־23 בפברואר 1948 פנתה עיריית תל אביב ב"קול קורא" לתושבים - באמצעות כרוזים בלוחות המודעות ובמודעות בעיתונות העברית - לקבל לביתם ילדי משפחות שנאלצו לעזוב את בתיהם בשכונות הספר בעיר, שסובלות מאוד מהתקפות בלתי פוסקות של פורעים וצלפים ערבים.
"העירייה מבקשת למצוא סידור לילדי פליטים אלה, בני 14-4, ופונה למשפחות בעלות דירה מסודרת לקבלם לחזקתן לתקופה של עד שלושה חודשים, וכן לשאת בכל הוצאות האחזקה הנדרשות". העירייה הבטיחה, מצידה, לדאוג "לכל הוצאות הלבוש" ולערוך בדיקה רפואית מקיפה לכל ילד/ה לפני העברתם למשפחה המארחת. כמו כן, נמסר שארגוני הנשים יעמידו לרשות המשפחות המארחות מתנדבת לכל עצה, ובמקרה מחלה - תטפל העירייה בילד החולה. ("דבר")
בגלל השודדים: שביתה של יצרני היהלומים
ב־22 בפברואר 1948 פתחו כל בתי החרושת ליהלומים בארץ ישראל בשביתה, במחאה על "מקרי השוד הרבים". התאחדות בעלי תעשיית היהלומים הודיעה שבהיעדר ביטחון במקצוע - יהיה הכרח להפסיק את ייצור היהלומים, שכן חברות הביטוח הפסיקו להיעתר לפניות לביטוח בשל אי כדאיות.
התברר שמעשי שוד במפעלי היהלומים מתבצעים בחלקם על ידי אנשי לח"י ואצ"ל, לצורך מימון פעילותם. צדוק שטראוס, סוכן יהלומים מפתח תקווה שנשדד על ידי אנשי לח"י, פתח במחאה בשביתת רעב, והודיע שלא יפסיק את שביתתו עד שיוחזרו אליו יהלומיו, שלא היו מבוטחים. ("הבקר")
האופים מאיימים להעלות את מחיר הלחם
בעלי מאפיות בתל אביב הודיעו לעירייה ב־21 בפברואר 1948 שהם ימתינו עד סוף החודש להחלטתה בנוגע לדרישתם מלפני כמה שבועות - להעלות את מחיר הלחם האחיד. "אנחנו מוכנים להוריד מדרישתנו המקורית ולהסתפק ב־50 מיל בלבד לכיכר", הודיעו האופים, "אולם אם לא נקבל את אישורה של העירייה בהקדם, נעלה את המחיר על דעת עצמנו". ("מעריב")
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו