בשנים שלאחר מהפכת 1917, מיכאיל זושצ'נקו התנסה בעיסוקים רבים: הוא עבד כסנדלר, כנגר, כמזכיר בית משפט, כמנהלן בנמל, כמדריך לגידול ארנבים ואף כבלש משטרה. עוד לפני כן שירת בצבא הצאר במלחמת העולם הראשונה ואז בשורות הצבא האדום במלחמת האזרחים.
חוויות משלחי היד חשפו את זושצ'נקו (הפעם כסופר) למגוון הטיפוסים הרוסים, ובמיוחד לבני השכבות הנמוכות. בחברה המעמדית הרוסית של טרום המהפכה חצץ ריבוד קשיח בין המשכילים כזושצ'נקו, אשר הוריו השתייכו לאצולה זעירה אך ענייה, לבין פשוטי העם. הסערות של תחילת המאה ה־20 - מלחמות ומהפכות - טרפו את החלוקה ויצרו תמהיל חברתי חדש. עבור מיליונים היה מדובר בטרגדיה. עבור מיליוני אחרים - אפשרות פתע לעלות מאשפתות ולהתברג במבנה החברתי המתעצב.
ההזדמנות שנקרתה בדרכו של זושצ'נקו מצטיירת בשיאה בסיפוריו הקצרים, שקובצו לקובץ "נופש מופלא". הסיפורים מצטיינים בסאטירה, אבל לשפה של זושצ'נקו צריך להתרגל. הסגנון הלשוני כה ייחודי, עד שמבקרים הכתירו את זושצ'נקו כחלוץ ספרותי. ואכן, הצבתם של אנשים פשוטים, שלא לומר פרימיטיביים, במרכז העלילה אכן היתה אקט ראשוני בספרות התקופה.
כריכת הספר
המספר של זושצ'נקו הוא תמיד בור ונבער, שפתו דלה וחשיבתו נטולה יכולת לעכל תופעות מופשטות. לכאורה, זה גיבור לא מעניין. אלא שכאן מגיע השינוי: הסופה החברתית סחפה את הגיבור והכניסה אותו למציאות חדשה, ופערי אוצר המילים התמלאו באמצעות מטבעות לשון סובייטיים. פשוטי העם למדו לדקלם, אך את משמעות המילים הם לא מבינים. מדי יום הם נקלעים לשלל מצבים מגוחכים, שפרנסו את זושצ'נקו הסופר.
אחד הסיפורים המוקדמים בקובץ - וגם אחד המפורסמים והמבריקים ביותר של זושצ'נקו - הוא "האריסטוקרטית", שראה אור בשנת 1923 והציג קריקטורה מופלאה על חוסר ההתאמה שבין אנשי החיים החדשים להרגלי החיים הישנים. גיבור הסיפור, גריגורי איבנוביץ', "לא אוהב נקבות שחובשות כובעים", משום שבעבר היה כרוך אחרי אחת כזאת, אריסטוקרטית, והתאכזב.
מה עוללה לו אותה "נקבה", שהכתים את שמן של כל הגברות חובשות הכובעים? כשהזמין אותה לאופרה (אל דאגה, את הכרטיסים לא רכש אלא קיבל מן המפלגה), "האריסטוקרטית" התבייתה על העוגות במזנון, ושלוש העוגות שאכלה באדישות בורגנית טיפוסית עלו לגריגורי איבנוביץ' לא רק ברובלים, שלא היו לו, אלא גם בבריאות.
סיפורי הסאטירה זיכו את זושצ'נקו בפופולריות עצומה, אבל הוא עצמו היה רחוק מלהיות אדם מאושר. מספרים שבשנות ה־30 הגיע לפסיכיאטר מוסקבאי בעל שם אדם שהתלונן על היעדר תיאבון ודיכאון כללי, והפסיכיאטר המליץ לו לקרוא לפני כל ארוחה את סיפורי זושצ'נקו. "אבל אני הוא זושצ'נקו", השיב הפציינט בעגמומיות.
אחרי מלחמת העולם השנייה התווספה לדיכאונות צרה: השלטונות שינו את היחס לכתיבתו מן הקצה אל הקצה. עד שנות ה־30 קיצו נדחה בזכות העובדה שקיבל בחיוב את המהפכה והתגייס לצבא, וכן בגלל הלשון הפשוטה של סיפוריו. שפתו חסרת הגינונים האינטלקטואליים, כזו שנשמעת במפעלים ובחשמליות, תייגה אותו כ"סופר פרולטרי", ומנעה לזהות בכתיבתו לגלוג על אותו מעמד.
אלא שב־1946 הכל התהפך. הגרסה הרשמית אומרת ש"פשעו" של זושצ'נקו נמצא בסיפור "הרפתקאותיו של קוף", שפורסם בכלל בעיתון לילדים. איני בטוח שזה ההסבר הנכון. הסיפור, שמתאר את תלאות הקוף הבורח מגן חיות בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוא נטול הרואיות שאופיינית לספרות המלחמה הסובייטית, אבל ההומור שבו אינו ארסי במיוחד. ביצירות קודמות של זושצ'נקו כבר נמתחה ביקורת חריפה יותר על החיים ב"גן העדן הקומוניסטי", ויעיד על כך הסיפור "מעיוותי נפ" שכלול בקובץ. כך או כך, בעיני מישהו למעלה הסופר הגדיש את הסאה. בהחלטת המפלגה זושצ'נקו כונה "מנוול הספרות" והואשם בהצגת האנשים הסובייטים כפרימיטיביים.
במציאות הסטליניסטית זה היה גזר דין נורא. זושצ'נקו גורש באופן מיידי מאגודת הסופרים, וחברים וידידים התנערו ממנו. בשנים הבאות, עד פטירתו של סטלין, נאלץ לחזור לסנדלרות ולהשלים הכנסה כמתרגם. יצירותיו נגנזו לשנים ארוכות, וטוב שהיום, 60 שנים לאחר מותו, ניתנת לקורא העברי ההזדמנות להיחשף למבחר מהן.
לשונו המיוחדת של זושצ'נקו, על אמרות הכנף העסיסיות שבה והשנמוך של הסגנון אף מתחת לרף השפה המדוברת, מציבה אתגר לא פשוט בפני כל מתרגם. אולם ליואל נץ מגיעים שבחים על גיור הסיפורים, תוך שמירה מקסימלית על ניחוחות הזמן והמקום, שגם ברוסיה העכשווית כבר אינם בנמצא.
נופש מופלא / מיכאיל זושצ'נקו, מרוסית: יואל נץ; ספרית פועלים, 172 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו