אני לא יודע כמה אנשים נתקפים בהתרגשות כשהם שומעים את המושג "הון פיננסי". יתר על כן, כמה מהם נאחזים רטט כשהם שומעים על מלחמת גוג ומגוג בין קינג "הון תעשייתי" והגודזילה של "ההון הפיננסי". אבל זה חלק מהדיון בדמותו ההיסטורית והחברתית של תיאודור הרצל - מחולל הציונות המדינית - שמציעים יגאל וגנר ואדם רז בספרם "הרצל - מאבקיו מבית ומחוץ". זהו ספר מפתיע בכך שדווקא שני אינטלקטואלים מסוגם של רז ווגנר הם מחבריו.
פרופ' יגאל וגנר הוא שם למיטיבי לכת. הוא כבר בן 92, ומורים ובעיקר מורות נערצות היו מדברות על חוג אורנים, ועל האינטלקטואלים הפוליטיים המושחזים שחברים במעגל הסודי שבראשו עמד. לצידו כיהנו בקודש אנשים כמו איל כפכפי, בנימין (בנקו) אדר ויורם נמרוד - כולם כבר הלכו לעולמם, והלכו ללא עת. מה שאפיין אותם זה שהם ידעו הכל על הבריתות הסמויות מעין בין אנשי שמאל קיצוני לבין אנשי ימין שמרניים. ותמיד המפתח הוא קשרי הזהב, ההון הפיננסי הנצלני והריאקציוני לעומת ההון התעשייתי, הסוציאליזם ודומיהם.
אדם רז הוא זיווג מפתיע ליגאל וגנר. הוא בן 35, דור שלישי לחוג אורנים. הוא כתב בעבר על הגרעין הישראלי, ופיתח תיאוריה שעל סף הקונספירציה בקשר ל"אמצעים המיוחדים" ש"לא הופעלו" ערב מלחמת יום הכיפורים. לאחרונה כתב רז מאמר התקפה על סף חוסר האמינות נגד לא אחר מאשר זאב ז'בוטינסקי. והלוואי על כל מנהיג ציוני מלפני 100 או 80 שנה שיתקפו אותו בחמת זעם כזאת כאילו הוא רץ מחר לראשות הממשלה.
אז למרות שאני מודה שהייתי חשדן לגבי השניים, מדוע כל כך אהבתי את ספרם על הרצל? מכיוון שהספר עב הכרס הזה ממש טעון בחיוניות אינטלקטואלית. טעון ודרוך, ולא נצור. זהו ספר שמוריד את התמונה המיתולוגית של הרצל מהקיר ומחזיר את מנהיג הציונות לחיים כמנהיג מדיני אידיאולוגי וחיה פוליטית.
כל זאת, למרות שכמה מנקודות המוצא בניתוחים הכלכליים של וגנר ורז, לגבי ההתנגשות בין הרצל לרוטשילד, מעוררות ספקות מסוימים. בעיקר משום שההון פיננסי ממש לא באופנה. מי שיקרא על המחלוקות הנוראיות בין הקומוניסטים העברים למפלגה הקומוניסטית ב־1949 יכול להבין למה הכוונה: אין וכנראה גם לא היה ניגוד משמעותי בין הון להון ומן הון להון.
כריכת הספר (כרמל)
במהלך המחקר על מגמותיהם החברתיות והכלכליות של הרצל ושל רוטשילד שהתגשמו בפועל, מגלים המחברים תגליות משמעותיות מאוד. אנשי הברון אכן נגשו בחלוצי העלייה הראשונה; רוטשילד ואילי ההון היהודים לא העניקו להרצל את הגב הדרוש כדי להגשים את ההבנות שלו עם הטורקים, עם הקיסר ועם עוד מנהיגי עולם. מעבר לכך, בספר מצוטט מחקר שגילה שרוטשילד פעל אצל מנהיגי ערב בשנות ה־30, כדי לעודד אותם להתנגד להקמת מדינה יהודית. אבל המעניין ביותר הוא שבשנות ה־50 וה־60, אחרי הקמת המדינה, בן־גוריון חזר כמה פעמים בדבריו על כך שרוטשילד היה חשוב יותר לציונות מהרצל. זה היה שיא הציניות, משום שאז כהיום הרצל היה רק אחד, ואילו רוטשילדים תמיד מסתובבים בשטח. יש להם כסף וצריך להתחנף אליהם, ואילו הרצל לא יכול לתת מענק למימון בניין הכנסת.
התזה הגדולה של וגנר ורז היא למעשה, שהציונות של הרצל היתה בגדר מהפכה חברתית. בכך הם מחלצים אותה מציפורני המפלצות התיאורטיות שמתארות את הציונות כקולוניאליזם, גזענות ומשרתת האימפריאליזם. וגנר ורז קורעים לגזרים את האינטלקטואלים המכונים על ידיהם "הפוסטאים". הם מגדילים לעשות בטיפול בחנה ארנדט. בדרך אליה הם עורכים התכתשות מרהיבה נגד אחד העם וממשיכיו בהווה בדמותם של הפרופסורים ידידיה שטרן ואבי שגיא. פה נדמה לי, שגם אם הקרב לא מיותר הם מבזבזים על שני הפרופסורים יותר מדי תחמושת. אולי זאת הסיבה שספרם ארוך כל כך: הוא צולל לשאלה האם הציונות היא עניין של זהות (יהודית) או סוגיה חברתית מדינית.
המחברים מתעכבים על כך שארנדט מצאה לנכון לכתוש את הציונות ולהתלונן על היעדר סולידריות בין עמי אירופה ממש בשיא השואה - ב־1942 וב־1944. "קשה להאמין שארנדט כתבה בשנת 44', בעת שואת העם היהודי, ש'הציונים (המדיניים) לא זו בלבד שניתקו את הסולידריות הנחוצה בין עמי אירופה - (סולידריות) הנחוצה לא רק לחלשים אלא גם לחזקים... הם עלולים אף לשלול מן היהודים את הנחלה ההיסטורית והתרבותית היחידה' שהיתה עשויה ליפול בחלקם", כותבים המחברים.
הם מציינים כי לא המפלצות הטוטליטריות שיצרו מכונת מוות אדירה הן שהדאיגו את ארנדט, אלא דווקא היהודים. הם אלה, לפי ארנדט, שפגעו ב"סולידריות" הכלל־אירופית. הרושם העולה מן הספר הוא שלמרות כל ערימות המחקרים האינסופיות על ארנדט, דמותה עדיין לא פוענחה - לא במובן התיאורטי־פילוסופי. יש כנראה עובדות על האישה הזאת שטרם התגלו, ולפעמים עובדות פשוטות יש בהן כדי לפזר את הערפל מעל מהלכים אינטלקטואליים תמוהים ואף מעוררי סלידה.
הדמות הציונית שחנה ארנדט הזדהתה איתה היתה זו של ברנאר לזר הצרפתי. לזר היה סוג של גיבור פוליטי, שחוגי שמאל ציוני בעלי נטייה רדיקלית קומוניסטית הזדהו איתו. הוא התחיל את דרכו כתיאורטיקן שקיבל את הטיעונים האנטישמיים הקיצוניים של צרפת במפנה המאות (ה־19 וה־20). הכתבים שלו, גם כאשר הפך לאנרכיסט סוציאליסט ציוני, משרים חוסר נוחות עם רבעי הטונים האנטישמיים שלהם. לעומת לזר, ארנדט טוענת שהרצל עמד בראש תנועה "ריאקציונית במהותה".
זה כמובן סילוף גמור. עם סיום קריאת ספרם הגדול של וגנר ורז, ניתן להשתאות: הנה, המהפכן החברתי האמיתי הגדול ביותר אולי של המאה ה־20 חבש צילינדר, גם לו היה זקן, אך גזוז ומטופח, ובתמונות רבות נראה הרצל לבוש בפראק. המהפכנים המוכרים והאופנתיים יותר הסתובבו עם זקני פרא, או לכל הפחות עטורי זקנקנים כמו טרוצקי ולנין, לבושים חאקי צבאי קמוט ותת־מקלע על הכתף.
רוצה לומר: האינטלקטואלים של היום מעדיפים את המהפכנים עם כריזמה של אלימות ופוטוגניות. באשר למהות החברתית והמדינית, כל כישלון יתקבל בברכה. וככל שיהיה גדול ומדמם יותר, כן ייטב.
הרצל - מאבקיו מבית ומחוץ / יגאל וגנר ואדם רז
כרמל, 779 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו