הזכייה של דויד גרוסמן בפרס מאן בוקר הבינלאומי אשתקד, על תרגום ספרו "סוס אחד נכנס לבר" היתה כנראה בגדר צלצול הפעמון עבור שר החינוך נפתלי בנט. למרות שגרוסמן אינו כוס התה הפוליטי של בנט (בלשון המעטה) ההכרעה נפלה: הוא יקבל את פרס ישראל לספרות במוצאי יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל, על "שורה של יצירות מופת המצטיינות בכוח דמיון עשיר, בחוכמת לב עמוקה, ברגישות אנושית, בעמדה מוסרית נוקבת ובלשון ייחודית ורבת הדהודים", כפי שנכתב בנימוקי ועדת השופטים.
מזה שני עשורים התייצב גרוסמן כצלע השלישית במשולש הכוהנים הגדולים של הספרות הישראלית, לצד א.ב. יהושע ועמוס עוז. שני הראשונים קיבלו את פרס ישראל בסוף שנות ה-50 לחייהם, בשיא פריחתם הספרותית. גרוסמן בן 64, עדיין בשיאו. אבל בספירה הספרותית דומה שהפרס הזה בא כמעט מאוחר מדי. מזה שנים שסופרים ישראלים צעירים נושאים את עיניהם אליו כאל מודל ואב.
גרוסמן עשה דרך ארוכה מאז "רץ", קובץ הסיפורים הראשון שלו שראה אור בשנת 1983, כשהיה בן 29. אנשי ספרות ותיקים זוכרים אותו ככותב צעיר ומופנם, שחשש מאור הזרקורים ומיעט להתראיין. בעשור האחרון, שבו ראו אור "אישה בורחת מבשורה" (2008), "נופל מחוץ לזמן" (2011) ו"סוס אחד נכנס לבר" (2014) - שלושת ספריו האחרונים לעת עתה – זה כבר גרוסמן אחר בתכלית: סופר אוניברסלי ומתוקשר, עטור בפרסים, שתדמיתו הספרותית כרוכה בקולו הפוליטי.
טביעת האצבע הספרותית של גרוסמן נשענת פעמים רבות על זיכרון של ילדים ונערים, וברבים מספריו הם הגיבורים הראשיים ("מומיק" ו"מישהו לרוץ איתו" הן דוגמאות בולטות). הוא מרבה לעסוק בחריגות, בגיבורים שנותרו מחוץ למעגל. "תמיד מושך אותי הילד שפעיל או לא פעיל בדמות. גם כאנשים בוגרים יש לנו כל הזמן משא ומתן עם הילד שנמצא בנו, ולפעמים אתה מרגיש שהילד הזה כבר נקרש לגמרי ואז משהו מת באיש הבוגר", אמר בראיון לשירי לב-ארי בעיתון "הארץ" בשנת 2005.
הספרות של גרוסמן היא תמיד אישית מאוד אך משתלבת ומקרינה לעבר ומתוך המרחב הציבורי, ולכן ספריו נקראים כמודל ישראלי. הם תמיד מבטאים טראומה או מצוקה, אך לא כזו שאין לה מרפא. בנאום עם הענקת "פרס השלום" לגרוסמן ביריד הספרים בפרנקפורט ב-2010, אמר עליו לוחם זכויות האדם יואכים גאוק: "אתה לוקח אותנו עימך אל הרגשות המבהילים של ייאוש, דיכאון ואין-אונים. אבל אתה גם מאפשר לנו להשתתף בנחמה ובשמחה כשאנו זוכים, יחד איתך, להכיר בכך ששום דבר אינו קופא על מקומו, שישנן דרכים להיחלץ מכל מצב, שיש חוויות שבכוחן לרפא. וכשאנו צועדים בעקבותיך, אנו יכולים ללמוד כיצד לחשוב ולפעול בדרך חדשה ושונה. למעשה אנו יכולים לנצח – באמצעות חירות פנימית".
בדבריו התייחס גאוק כמובן לעלילת הרומן "אישה בורחת מבשורה", המגולל את סיפורה של אורה, אמו של חייל היוצאת לטיול ברחבי ישראל כדי להימלט מהבשורה על מות בנה. גרוסמן החל בכתיבת הרומן בשנת 2003 אבל הוא קיבל תפנית והקשר מצמרר וכואב עם נפילת בנו, אורי ז"ל, במלחמת לבנון השנייה. במפנה העשור הספר זכה להצלחה עצומה בישראל ובעולם, תורגם לשפות רבות וזכה לשבחי הביקורת.
אף על פי שפרס ישראל אינו פרס של הברנז'ה הספרותית, אלא מפנה זרקור לקורפוס ולמפעל חיים ספרותיים, דומה שלא ניתן לחמוק מהנימוקים החלביים למדי של ועדת הפרס לגבי מכלול יצירתו של גרוסמן. בחירה בגרוסמן היא על הנייר מהלך מבריק של משרד החינוך שמסכל כל טענה על אפליה פוליטית בוועדות פרס. אלא שהנימוקים המעומעמים - לפחות אלה שפורסמו בתקשורת – מעידים על רצון להתרחק מגרוסמן "דובר השמאל", ולהתרכז בגרוסמן "הסופר".
אלא שבספרות, ובאמנות בכלל, לא ניתן לעשות את ההפרדה - וטוב שכך. גרוסמן יקבל את פרס ישראל ברגע סימבולי, ויש יאמרו אירוני – חגיגות ה-70 למדינה. בהלך הרוח הציבורי והתרבותי הנוכחי – דומה שזו בחירה ראויה וחשובה.