"למוסר אין דרך שלישית", פסק חיים גורי לא פעם, ובדרכו שלו היה מבחין בין "החשבון המוסרי" לבין "החשבון הלאומי". היה לו לגורי בעניין זה משל, שאותו שאב מחוכמתו של המחזאי השבדי אוגוסט סטרינדברג. מעת לעת הוא עשה בו שימוש, כדי להסביר לאחרים, אך בעיקר לעצמו, את ההבדלים בין גורי מודל 1967, ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לבין גורי מודל שנות ה־2000, שצעד כברת דרך ארוכה לכיוון השמאל.
"אני ואחרים", כך היה מבאר, "היינו אז כאותו רובאי־קשת, שכדי לקלוע אל המטרה, נאלץ לעצום אחת מעיניו. גם אנו כיוונו אל המטרה, כדי להילחם ולנצח, ופשוט לא יכולנו לראות בשתי העיניים. רק כאשר הסכנה חלפה והמלחמה תמה, שדה הראייה שלנו התרחב. בהדרגה נגלו מראות שלא ראינו, דברים שהדחקנו, קולות שלא שמענו ובאו חרטה ורחמים וכאב, אבל אסור לשכוח, שמי שהיה שם אז והיה חייב להילחם לא היה יכול לראות זאת כך. הוא נאלץ לעצום עין אחת".
מרבית שנותיו כמשורר כתב גורי את שירת הרבים שלו, כשהיא טבועה ביגון מחירי התקומה: "הרעות", "באב אל־וואד", "הנה מוטלות גופותינו"; כתיבה ממוקדת, "בעין אחת" אם תרצו, מוכוונת אל היחד. אבל לגורי - שהיה גם עיתונאי ומתעד גדול - היו תקופות רבות שבהן כתב "בשתי עיניים".
שנותיו הפוריות ביותר כמתעד היו ב"למרחב", ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה, בעיקר בירושלים המחולקת ואחר כך בזו המאוחדת. רבות מרשימותיו שולבו בספרו "דפים ירושלמיים". גורי מצטייר שם כמי שמאוהב בירושלים עד מעל לראשו, אבל גם כמפוכח וריאלי, ובעיקר כמי שיודע לצוד ולזקק את הרגעים הקטנים, הכה אנושיים, מתוך העיר השסועה והמחולקת, בלי לוותר על הגעגועים אל הבלתי מושג שמעבר לחומה ולגבול.
רגע אחד קסום כזה תיעד גורי כשהוביל את ידידו אלי ויזל במאי 1963 אל "שטחי הלא ייאמן" לאורך הקו העירוני. "שתקנו מול הנראות", כתב גורי, "בתים קרועי חזית, מנופצי קרביים; קירות מרוססי כדורים; חנויות פרוצות; שלטים מאז; והלאה - בניין סינמה סטודיו, הירוק, הסוריאליסטי, נעווה וניצב; למעלה בקומת הגג גרים בני אדם, ישראלים. למטה הגדר: 'זהירות: גבול לפניך'. ילדים יחפים. ישיש מנמנם בסמוך.
"לא ייאמן, אמר ויזל שנחשף לראשונה למראות. אני חולם. אינך חולם, אמרתי לו. אתה רואה. אני רואה משהו מטורף ונפלא. מעין תערובת מוזרה של קפקא, פיראנדלו וספר 'הזוהר'. תראה את החומה הזאת. את הקולנוע. את הכביסה. את הזקנות... מין נאפולי ליד בית המקדש. הנה אנחנו. הנה ירושלים האמיתית. הנה הסוד שלה.
"ורגע דימיתי בליבי", רשם אז גורי, "כי הנודד הזה, המוכה, איש 'הלילה' (שם אחד מספריו של ויזל על השואה; נ"ש), מניח את ידו על ליבה הפצוע של ירושלים במלמלו: לא ייאמן, לא ייאמן..."
אלא שחיש קל התעוררו השניים מחזיונם: "ראיתי פתע גיהנום של אש", רשם המשורר, "נמצאנו סמוכים מדי לזירה מכדי לשגות באשליות. ירושלים עיר נוראה, כמעט ונאנחתי. אני תל אביבי אני, אך מאז עליתי אליה, בתום המלחמה, אני מאוהב בה עד כאב..."
"זה חזק ממני"
הוא צפה באנשי האו"ם שעברו את קו הגבול בירושלים המחולקת בין ירדן לבין ישראל במעבר מנדלבאום, ואת עיניו צדו גם אהובותיהם הנסתרות: "לחלקם - אהובות ישראליות. לחלקם - ירדניות. לחלקם - ישראליות וירדניות". כמו משוררים וסופרים אחרים, גם גורי פקד את גג מנזר נוטרדם, אחת מנקודות התצפית אל הלא מושג שמעבר לחומה.
פעם הקדיש רשימה לסמל דניאל, שמצא את מותו על הגג הזה: "מת סמל דניאל בחור טוב ששכח להיזהר אבל היה אחד המזהירים/ את אלה אשר שכחו כי ישנו גג כזה בין חורבות ובתים מבוצרים/ כי יש כותל מפוייח ועליו רשום שמנו ולא הרחק משם עורבים מהורהרים".
"משהו חזק ממני דוחף אותי לעיתים לחצות את הגבול הזה", הודה בסוף שנות ה־50, "לעבור את החומה באחד השערים, לחלוף בשווקים העתיקים, ליד בתי הכנסת היהודיים ששממו או נשרפו, לרדת במדרגות ויה־דולורוזה, להגיע לכותל, לעבור הלאה ליד טוחן הקפה העיוור, שמת ודאי לפני שנים... לשתות בראד, לאכול חומוס באחד הכוכים... ואחר כך להיעצר ליד מגיד העתידות היושב ליד שער יפו, להושיט לו את ידי ותמורת שני גרושים לשמוע את הצפוי לי בעתיד".
התפכחות מהחלום
גורי התאפק אך בקושי מלחזות את העתיד, אבל לעיתים הרשה לעצמו לפנטז עליו. ביום שלג אחד בפברואר 57', הוא כתב את "חלום ליל חורף". בדמיונו, בחצות אותו הלילה "חדלה ירושלים להיות בירה ים־תיכונית והפכה לעיר שוויצרית או שבדית".
"יצאנו ורתמנו ארבעה כלבים עזים לעגלת חורף... העיר היתה רודמת, מוקסמת לובן... במנדלבוים פגשנו בזקיף ירדני, שצעק 'סטנה'. נעצרנו... שאל לאן?! אמרנו: לעיר העתיקה! העלה את המחסום וקדימה! השלג כידוע איננו מתחשב בגבולות מדיניים... עברנו ברחובות שכמעט נמחקו מזכרוננו. פגשנו מכרים מימי המנדט. איש לא שלף פגיון. השלג ירד על כולנו ללא הבדל.
"כיוון שהיה מצב רוח טוב, הודענו שלפי סעיף מפורש בהסכם שביתת הנשק, מותר לנו לנסוע למקומות מסוימים בעיר העתיקה. הר הזיתים או קבר רחל. מארחינו היו מוכנים להסכים לכך. האמריקנים שפתחו עלינו באש, הופיעו והתחילו לרגום אותנו בכדורי שלג. באו רוסים ושלפו בקבוקי וודקה. אמרנו להם: אילו אתם והאמריקנים לא הייתם נתקעים לכל מקום ומתקוטטים לכם, אנחנו המקומיים היינו מסתדרים בינינו..."
לגורי היו מחשבות תל־אביביות וירושלמיות, וערבוב רב ביניהן // צילום: מרים צחי
"אינני בן חורין לקום כעת ולנוע דרומה", כמו התפכח גורי מחלום ליל החורף שלו שנים אחדות אחר כך. "אם אעשה זאת - ינקבוני המקלעים. יקרעוני המוקשים... אך איש לא ימנע בעדי לאהוב את המראות הללו, השייכים לי בתוקף אהבתי הפראית, הנאמנה, הזוכרת המאריכה ימים..."
ביום קיץ אחד של שנת 1964 רשם גורי מפי ידיד: "תל אביב מטעה מאוד". השניים עמדו לעת ערב בקצה רחוב יפו, בכיכר שמול החומה הירושלמית, המחלקת, וגורי שקע במחשבות: "לא. איני מציע לאיש ישראלי לשאת בליבו תמיד את הכיכר הזאת. קשה הדבר. אבל מפעם לפעם רצוי לשוב אליה, לגעת בשלושת אלפים שנה ולהרהר בחיינו הנקלעים בין הקצוות, לחשוב על ישראל מחשבה ירושלמית".
מאה מגטון ציפייה
היו לו, לגורי, מחשבות תל־אביביות ומחשבות ירושלמיות ובעיקר הרבה ערבוב ביניהן. אנחנו לא זרים. לא כובשים. לא קולוניאליסטים, הדגיש שוב ושוב. גם כאשר התרחק מחזון ארץ ישראל השלמה, הקפיד שלא להשתמש במילה "כיבוש", והבהיר: כאן זו לא נחלת זרים. החלופה לכיבוש אצל גורי היתה: "שלטון בעם אחר".
"אתה לא יכול לאורך ימים לשלוט בעם אחר", חזר ודרש, אבל התפנית הזאת לא גרמה לו מעולם לפקפק בצדקת הדרך. "המציאות היא אכזרית, והברירה היא להילחם או להיכחד", הסביר פעם לעיתונאי ארי שביט, ואז היה מצטט מאלתרמן כי "באש, כברת ארץ נושבת, מחליפה בעלים". היתה זו דרכו של גורי להבדיל בין "הצדק של הפרט" לבין "הכלל ההיסטורי". גורי אחז גם בזה וגם בזה.
ימים אחדים אחרי הקרב העקוב מדם בגבעת התחמושת, שהכריע את הירדנים בירושלים, הצטרף גורי אל "המנצחים אשר סובבו פה ושם, שתקו שתיקה ברזל או דיברו בשקט..." ותיאר את תוגתם: "עייפות איומה נשקפה מפניהם, ללא חיוך. מפעם לפעם נקבו בשמות מוכרים לי, השייכים כעת לאנשים מתים. הם נראו כאנשים נדהמים, התופסים אט־אט מה קרה להם.
"בצד הגאווה שמילאה אותם, על כי הצליחו לכבוש את הגבעה הזאת, נראו כאנשים העומדים רגע־רגע לכרוע תחת עומס הצער. המלחמה נראתה כאן כפי שהיתה באמת: מפחידה עד מוות ואכזרית ומטורפת... ככה זה, אך עד עולם אזכור את הצנחנים הללו... את היפים האלה... את הבודדים האלה", כמו חזר לרגע לשורה מ"שיר הרעות" שלו.
גם גורי התעכב על אורה המיוחד של ירושלים, "אור רך ונרגע", "אור רוה, אור שפוי ועתיק, אור טעם שקיעה המעניק לעיר האבות הזאת צחות לא תיאמן ושב מן הסלעים והחומות עשיר יותר, נבון יותר, מוסך לקשיותם מאדמימותו, וכתמורה", כך דמיין, "נוטל מן העיר חלק־מנשמתה היתרה - ואז כשותף לאגדות, נשרף בחלונים ומתלקח בכיפות הזהב".
רגע איחודה של ירושלים הימם אותו. "מאה מגטון ציפייה ומאה מגטון סקרנות מתפוצצים כעת לעינינו", קבע קודם שתיאר את אותו יריד מוזר.
"אלפי יהודים וערבים מעורבים אלה באלה; תרבושים וכפיות וכובעי טמבל ומגבעות מאה שערים שחורות. כפריות ערביות בשמלות צבעונים רקומות. נערות עבריות במכנסיים הדוקים ובחולצות טריקו, ומבעד לאריג הדק צועקות חמודותיה של ישראל הצעירה, השאפתנית, הכובשת, השחצנית, השוברת לב בצבריותה הלוהטת, האצה לראות ולקנות... אחוות צוותא מטורפת של רגע הסרת מחסומים ופריצת מחיצות, באותה סקרנות מגטונית ההורסת קדימה..."
ולבסוף, ואולי קודם לכל, היה הכותל "אבנים כבדות ומכורסמות זמן רב וחליפות מטר ושמש... ומאחר שקבעו חכמים, כי האדמה אינה מדברת והאבנים אינן צועקות... העם הזה המוזר, דיבר וצעק בשם האבנים האלה ושמר להן אמונים והמתין להן זמן רב והתפלל לעברן כל הימים, והלך לקראתן באש ובמים עד הגיעו אליהן.
"מנוער מכל אלילות ומיתוס המעניק עוצמה לעצמים... ראה בהן את שהיו באמת: שריד החומה המערבית העוטרת למקדשו שחרב. ואף אנו", העיד גורי על עצמו, "שאין אנו מאמינים אך בנים לעם הזה, 'היחיד שלקח את אלוקים ברצינות' כדברי מאלרו, ניצבים כאן... יהודים אלה המתפללים כאן באלפיהם כשליחי עדות וגלויות אינם אלא צאצאי היהודים שנוצחו על ידי הרומאים... אלה אשר מקדשם חרב וארצם נגזלה, אלה שלא שכחוה, אלה שאהבוה ושיננו כל הימים 'לשנה הבאה בירושלים'". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו