על דלת ביתה של רות דיין, בבניין קומות היושב על הכביש הראשי מול שדה דב בתל אביב, קבוע שלט המציין את שמה בשלוש שפות - עברית, אנגלית וערבית. אם תרצו, עדות לקוסמופוליטיות של האישה הזאת, שנולדה בתחילת מארס 1917 ובעוד חודש תחגוג 101.
כשהיא היתה בת שבוע, הודח הצאר ניקולאי השני מכס השלטון באימפריה הרוסית. כשהיתה בת שמונה חודשים כבשו כוחות הגנרל אלנבי את עזה בסיום הקרב השלישי על העיר, וכעבור שלושה שבועות פורסמה הצהרת בלפור. ועכשיו, בחורף של 2018, רות דיין, אשת העולם הגדול, סמל האליטות הישנות, שליחה של שלום, אשתו וגרושתו של אחד הקלסתרונים הישראלים המפורסמים בתבל, אמם של, אצילית ונאה כתמיד, לבושה ססגוני והיא מחויכת במידה, מקבלת אותי בסלון ביתה. רות, וכל שבט דיין על הסתעפויותיו הרבות (ד"ש מבן הדוד יהונתן, עוד נגיע אליו), הם עדיין מגנט עוצמתי שפולט וקולט אנרגיות ומסרים שאי אפשר להתעלם מהם. בגילה ובהילתה היא מזכירה את רוז קנדי, ראש השבט ההוא ואם תשעת ילדיו - אחד נשיא ושניים שהיו מועמדים לנשיאות - שחיה עד גיל 104.
לא רחוק ממנה יושבת בתה יעל (79), אחרונת ילדיה החיים. בניה אסי ואודי הלכו לעולמם. קודם אסי, ברעש גדול, ורק לאחרונה אודי, כמעט בלי שנדע. עם מותו של אסי, ב־2014, נפתחה שורת קברים חדשה בבית הקברות בתל שמרון, מול נהלל. אסי נטמן למרגלות קברו של אב המשפחה משה, שמת ב־16 באוקטובר 1981. הגנרל דיין נפטר עשרה ימים אחרי רצח אנואר סאדאת, קודם אויבו ביום כיפור, ואחר כך שותפו להסכם השלום בין ישראל למצרים. הוא עוד הספיק לחתום בספר הניחומים בשגרירות מצרים בתל אביב, אבל כעבור שבוע וחצי נכנע למחלת הלב הממושכת שלו.
יעל אומרת שמאז הלווייתו של אסי, נכרו לצידו 15 קברים חדשים. מקום אחד נשמר גם לאודי, שמת אחרי שנה אחת של חולי, אף שהיה הבריא והחסון בילדיה של רות. גם לרות נשמר מקום, כשתגיע לשם ביום מן הימים. יעל לא תהיה לצידם, היא שמרה לעצמה חלקה בקריית שאול, שם תיטמן בבוא העת ליד בעלה המנוח, האלוף (מיל') דב שיאון, שמת ב־2003.
דב ויעל הכירו במהלך מלחמת ששת הימים ונישאו כעבור זמן קצר, בחתונה כפולה עם אחיה אסי ואשתו הראשונה אהרונה. בין האורחים היו גם מכובדים מערביי הגדה שזה עתה נכבשה, בהם ראשי הערים הערביות. הם הגיעו מהופנטים וסקרנים, בלי אשרות מעבר.
* * *
אבל החתונה הכפולה היא רק פרק קצרצר בעלילה הדיינית המסועפת. מסע ארוך ומטלטל עברה רות דיין ב־101 שנות חייה. ייתכן כי חלק מהקושי הגדול שלה נובע מעצם העובדה שהאריכה ימים, שהיא צריכה להכיל את גודש האירועים הלאומיים, ובעיקר האישיים, שמתחוללים ללא הרף בקרב המשפחה הסוערת והכמעט בלתי אפשרית שלה.
בימים האחרונים היא סובלת מדלקת בעינה, מה שמקשה עליה לקרוא את "הארץ", כמו גם את ה"טיים מגזין", שעליו היא מנויה עשרות שנים, ויש להניח שהיא מוותיקי קוראיו. בימים רגילים היא עוברת כמעט על כל העיתון: "מתחילה בכותרת, ואם היא מוצאת חן בעיניי, אני ממשיכה לקרוא מתחילת המאמר עד סופו".
היא דודתו של יהונתן גפן. אמו של יהונתן, אביבה, היא אחותם של משה דיין וזוהר (זוריק), לוחם הבריגדה, אביו של אלוף (מיל') עוזי דיין. רות שומעת וקוראת עכשיו על הפרשה החדשה שהתלהטה, כשגפן השווה את הנערה הפלשתינית עהד תמימי לאנה פרנק ולחנה סנש. מאז הוא כבר הספיק לחזור בו, אבל רות לא רגועה מניסיונו של שר הביטחון אביגדור ליברמן להשתיק את יהונתן ולא להשמיע את שיריו בגלי צה"ל.
"ציפיתי מאחד כמו ליברמן, שהגיע מקישינב, עיר חשובה בהיסטוריה של האימפריה הרוסית, שינהג בחוכמה ולא בטיפשות. גם סבא שלי נולד בקישינב, ואחר כך הלך ללמוד בסורבון בפריז, והגיע לארץ ישראל ב־1904. גם אמא שלי גדלה שם. אנשים מקישינב צריכים לחשוב לפני שהם מדברים.
"יהונתן הוא כמו הבן שלי. הוא כתב שירים מדהימים כמו 'הילדה הכי יפה בגן', ועוד כל כך הרבה. כשהיה בן 15 או 16 הוא כתב שיר, והבאתי את השיר לאברהם שלונסקי, שהיה המשורר הכי חשוב אז. שלונסקי ענה לי במכתב מלא התפעלות. הכל נראה מגוחך כל כך".
יעל: "אני לא מקבלת את ההשוואה שיהונתן עשה, אבל היא חסרת חשיבות לעומת האדנות וההתנשאות של ליברמן, ביומרה שלו להוריד את יהונתן מהשידורים ברדיו. זה היה מהלך מגוחך וטיפשי. ליברמן לא יוכל לקחת מיהונתן גפן את זה שהוא חלק בלתי נפרד מהפסקול של המדינה. בזכותו ובזכות אחרים, גם כשהתותחים רועמים, המוזות שומרות עלינו. וגם אם אני לא רואה בהשוואה של תמימי לאנה פרנק את שיא האנליזה ההיסטורית, בעיניי תמימי היא לא פרחחית בלתי ראויה. גם לה יש אמירה".
רות ומשה דיין עם שלושת ילדיהם. "יכולתי להמשיך לנהוג עד היום", אומרת רות
על הפרסומים שלפיהם נעשה לכאורה ניסיון למנוע מאביב גפן להופיע בחגיגות ה־70 למדינה, אומרת יעל: "חגיגות ה־70 לא צריכות להפוך להפגנת כוח של הימין. הן צריכות להיות קונצנזוס. סבא וסבתא שלי הקימו את דגניה ונהלל, ואני רוצה להרגיש שותפה לחגיגות, לא לבכות עליהן. אני לא חושבת שמישהו יכול בסופו של דבר למנוע מאביב להופיע ביום העצמאות".
* * *
כשאני שואל את רות מהם הסודות הקטנים שמאפשרים לה להאריך חיים, היא מספרת שהיא עדיין מעשנת מדי פעם כמה סיגריות, שמעולם לא הפסיקה לעשן באופן רשמי . אין לה דיאטה מיוחדת, והיא גם לא מתעמלת באופן סדיר. עד גיל 95 נהגה בעצמה במכונית הפז'ו שלה; "יכולתי להמשיך לנהוג עד היום, אבל אני רואה מה שקורה היום ברחובות ואת האסונות בכבישים".
כבר 16 שנה שהיא צמודה למטפלת אתל. בעבר היתה רות נוהגת ואתל משגיחה מהצד. כיום המטפלת היא שנוהגת את מעסיקתה, ורות היא שפוקחת עין.
גם אמה של רות, רחל שוורץ, נהגה עד גיל מופלג. על פי עדותה של יעל, רק בגיל 90 ומשהו, אחרי שיום אחד עשתה טעות בכביש, שמה רחל את המפתחות על השולחן ואמרה שמספיק.
והגיל הזה, כמעט 101, זה משהו שאת מצליחה לעכל ולהבין?
"זה לא פיקניק עכשיו. היום כבר קשה לי להתראיין, כי בגיל 100 יש קשיים שהם מובנים מאליהם. אבל אני ממשיכה לשרוד, למרות שקשה לי לראות את הדברים כפי שהם היום. משהו מאוד בסיסי התקלקל פה, ואני לא כל כך אופטימית כפי שהייתי פעם".
מתי זה התחיל להתקלקל?
"אני חושבת שאחרי מלחמת ששת הימים, ב־1967. אני זוכרת שבתחילת המאה העשרים הדודות שלי הגיעו מקישינב ועבדו וסחבו פה אבנים. לא היה פה כלום, והרמנו מפעל לאומי. אני זוכרת גם שהייתי הולכת משנות החמישים בכפרים הערביים, בבתים ובאוהלים, וניסיתי לייצר הידברות. דיברתי איתם בגובה העיניים. 90 אחוזים מהבעיה זה חוסר היכולת לייצר דו־שיח. לדבר, לכבד את הצד השני.
"אני הקמתי עמותות של שיתוף פעולה, עסקתי בחיי היומיום, וניסיתי לייצר הידברות עם ערביי ישראל, ואחר כך גם עם הערבים בשטחים, בתעסוקה ובניסיון לייצר כבוד הדדי. הכל הלך כלאם פאדי עם השנים, בידי הממשלה והשלטון שלנו. אני מרגישה תסכול ועצבות. לא ככה רציתי לראות את הציונות מתפתחת. היא השתבשה. אם הציונות היא כפי שהיא כיום, אז אני מעדיפה לא להיות ציונית".
* * *
רות גדלה במשפחת שוורץ האריסטוקרטית בירושלים, ליד שער שכם. אמה רחל ניהלה גן מעורב של ילדים יהודים וערבים בתוך העיר העתיקה, וגם מגרש משחקים מעורב עם מדריכים ערבים ויהודים. בגיל שנתיים וחצי היתה רות ילדה נבונה כל כך, שבגן הילדים קראה לאמה "מורתי", ובבית "אמי".
לפני שמלאו לה 3, יצאו הוריה ללימודים בלונדון ולקחו אותה איתה. שם גם נולדה אחותה הצעירה ראומה, לימים רעייתו של עזר ויצמן. המשפחה חזרה לארץ ישראל כשרות היתה בתחילת שנות העשרה שלה.
בכיתה י"א בגימנסיה העברית בירושלים, החליטה שהיא רוצה ללמוד חקלאות. "היו לי מחשבות על חלוציות ורומנטיקה, ובמחנות העולים הנטייה היתה להתיישב בקיבוץ. אז עזבתי את ירושלים לטובת לימודים בבית הספר החקלאי בנהלל".
קריאה במכתבים שכתבה מנהלל לחברותיה מעלה כי החלטתה היתה נחושה. "הרגשתי שנכנסתי למנזר", כתבה אז. "אני מפסיקה להתעסק עם בחורים. ראשי בלימודים ובחקלאות. התעסקות עם בחורים רק מבלבלת אותי".
אף שהזהירו אותה מהמושבניקים הצעירים והפרועים, היא פגשה בנהלל את משה דיין והתאהבה. הניסיון שלו למצוא חן בעיני הוריה התחיל בטלפון שלו, שבו הודיע להם כי בתם סובלת מזיהום קשה ברגלה כתוצאה מעבודתה ברפת, ומוטב שיביא אותה אליהם לטיפול בירושלים. כשנשארה עם אמה לבד, שאלה אותה רות אם מצא חן בעיניה, אם הוא חכם ויפה. האם רחל השיבה שהוא נראה לה יפה וגם חכם.
היא ניהלה איתו ויכוחים ארוכים בשאלה מושב לעומת קיבוץ, והם הסתיימו בחתונתם כשהיתה בת 18, והוא מבוגר ממנה בשנתיים. חברותיה מהעיר כלל לא באו לחתונתה, כי האצולה המשכילה של ירושלים לא אהבה את כל סיפור החתונה תחת חופה כדת משה וישראל.
"פחדתי שאני סתם מבלבלת לו את הראש על מצב העולים, אבל בן־גוריון הקשיב ברצינות". רות (מימין) בתחילת ימי "משכית" צילום: לע"מ
כשבתם הבכורה יעל היתה בת שמונה חודשים, נעצר משה דיין עם 42 מחבריו בהגנה על החזקת נשק, ונגזרו עליו עשר שנות מאסר. הוא שוחרר כעבור שנה וכמה חודשים, לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, והבריטים נזקקו לתמיכת היישוב.
אחרי שחרורו, התחננה רות שיישאר בבית לפחות שנה. אבל מזגו הסוער ותחושת האחריות הלאומית הביאו אותו להתגייס לסייע לבריגדות האוסטרליות, שפעלו בלבנון נגד כוחות צרפתיים שביקשו לפוצץ גשרים על נהר הליטני. ביוני 1941, אף שהבטיח לרות שעד 2 בלילה יהיה בבית, נפגע דיין בעינו השמאלית מירי צלף צרפתי. המשקפת שבה אחז התפרקה וחדרה לארובת העין, ורסיסי הזכוכית ריסקו אותה. הוא היה בן 26.
* * *
אחרי יעל נולדו בנהלל אודי ואסי. במלחמת העצמאות היה אביהם שותף לבלימת הסורים בדגניה, לכיבוש לוד ולמהלכים דיפלומטיים מול הירדנים, בתפקידי פיקוד שונים.
במהלך מלחמת העצמאות, כשדיין מונה למפקד ירושלים מטעם צה"ל, רות וילדיהם עברו לעיר בעקבותיו. רות עבדה כמדריכה חקלאית במושבי העולים בפרוזדור ירושלים. "יצאתי לעסוק בקליטת עלייה במעברה אחת, וראיתי שחקלאות לא תצא מכאן", היא מספרת. מכיוון שהמחסור במים היה כרוני, בייחוד בהרי יהודה, הפנתה את העולים לעיסוק חדש: עיצוב.
כשהבחינה במיומנותן של הנשים בתחום מלאכת היד, הסריגה והקליעה, הבינה את הערך הכלכלי והתרבותי וביקשה לשמר אותו. את הגברים צירפה למיזם כשראתה את יכולתם לצרוף תכשיטים. היא נהגה לצאת במכונית של הסוכנות היהודית לאתר עולים חדשים ולספק להם חומרי גלם, כדי שיוכלו לנצל את כישוריהם במלאכות יד.
"התמזל מזלי שאנשים הביאו איתם אוצרות שלא ידענו עליהם. תימנים, וגם מצפון אפריקה, הביאו רקמה ותכשיטים. הגברים התימנים היו בעלי מלאכה וצורפים מוכשרים ונפלאים. בסוכנות אמרו לי שאם זה עובד במקום אחד, ננסה להמשיך את זה גם במושבים אחרים, עם עדות מופלאות וסיפורים נהדרים".
עד מהרה השיגה רות משר הקיצוב והאספקה דב יוסף תקציב לקניית כותנה לסמרטוטי רצפה, שנצבעו בצבעים ובסגנונות אוריינטליים, ולצמר עיזים וכבשים, שהיה חומר גלם לאורגים. פעם פגשה במושבים רופא הונגרי, שלא הצליח להשיג גישה לבני עולים שסבלו ממחלות קשות. היא הפעילה את בעלה, שפנה לראש הממשלה. בן־גוריון הזמין אותה לפגישה.
"פחדתי שאני סתם מבלבלת לו את הראש, ואולי הוא יחשוב שאני ממציאה סיפור על המחלות. אבל בן־גוריון הקשיב ברצינות ושלח יחידה רפואית של הצבא, שחזרה עם דו"ח חמור על כך שהאנשים לא משתמשים במים חמים ולא רוחצים את ילדיהם.
"אחרי שבוע נסעתי למושב בג'יפ, ובמחסום עמד חייל ששאל אותי מה אני עושה שם. הסברתי לו מי אני, וכשנכנסתי ראיתי חיילות עומדות ומלמדות את הילדים להשתמש במברשת שיניים".
* * *
כשנסעה ב־1952 עם בעלה ללונדון במסגרת קורס מפקדים בכירים בצבא, למדה שם טווייה ואריגה, מה שהכשיר אותה, בשובה לישראל, להרים את מפעל חייה, "משכית": חברת הלבשה ורקמה ממשלתית, שתספק לעולים פרנסה ותעסוקה, תוך כדי שימור המסורת החומרית והתרבותית שלהם.
ב־1954 גייסה לעזרתה את מעצבת האופנה יוצאת הונגריה פיני לייטרסדורף, ששילבה את ההשכלה המערבית הקלאסית שלה עם קו הייצור של היוצרים המזרחיים, יוצאי תימן וצפון אפריקה. יחד הגדירו השתיים מחדש סגנון ישראלי ייחודי, שהבליט בין שאר אביזרי ובגדי המעצבים את מעיל "מדבר" ושמלת "עין גדי" בקו ארץ־ישראלי, תנ"כי ומדברי, וזכו להצלחה רבה. החומרים היו איכותיים ונמכרו בעיקר באוכלוסיות המבוססות, ובקרב תיירים מארה"ב. חלק מהתלבושות עוצבו עבור התיאטרון הקאמרי ולהקת ענבל.
"משכית" הממשלתית אמנם נסגרה ב־1994, אחרי לא מעט שנות גסיסה, אבל לפני כשלוש שנים קם המותג לתחייה כחברה פרטית, בברכתה של דיין. החברה החדשה מנסה להחזיר לחיים את רוח הימים ההם.
עכשיו רות מגחכת לעצמה: "למרות שניהלתי את 'משכית', אני מקבלת עד היום פנסיה קטנה, מכיוון שברישומים נכתב שהייתי בסך הכל מדריכה מטעם משרד העבודה".
"אמר שרק חמור לא משנה את דעתו". משה דיין // צילום: במחנה, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
פעילותה נמשכה תמיד במקביל לזו של בעלה. מצד אחד, התאימה את עצמה להתפתחויות בבית ובמדינה, מצד שני - לא נתנה לאיש להסיט אותה ממסלולה. כך היה גם כשבעלה מונה לשר הביטחון, שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בבוקר 5 ביוני 1967 היא פגשה אותו במטבח ואמרה לו שהיא יוצאת מביתם שבצהלה לפגישה במשרד המסחר והתעשייה בירושלים, כדי לאשר תקציב ל"משכית". דיין לא אמר לה כלום.
כשהגיעה לירושלים ונכנסה לתחנת דלק, החלו ליפול פגזים בעיר העתיקה. היא טלפנה לראש העיר, טדי קולק, כדי להתעדכן. אחותה ראומה, אשתו של מי שהיה אז ראש אג"ם, עדכנה אותה: "תהיי רגועה, חיל האוויר כבר חיסל למצרים את כל המטוסים".
אחרי השיחה הזו היא התקשרה לבעלה, שהיה במטכ"ל. הוא נחרד ושאל מה היא עושה בירושלים עכשיו. והיא אמרה: "דיברנו בבוקר, ולא אמרת לי שיש מלחמה".
משה נכנס ויצא מעזה, ורות נכנסה לעזה למצוא את הצורפים והאורגים המקומיים. לא עניינו אותה ארץ ישראל השלמה, אימפריאליזם או קיום מצוות האל, אלא הרחבת שטח הפעולה לעם השכן.
"בפעם הראשונה שנסעתי לעזה הערבים ממש כעסו, אמרו 'מי זאת האישה הזאת?' אמרתי להם שאני רות דיין, וביקשתי שמישהו ילך איתי לשוק. יכולתי להסתדר עם הערבית שלי. מצאתי את אורגי השטיחים, שבאו אחר כך באופן חופשי ל'משכית' ועיצבו עבורנו שטיחים. פשוט ישבתי עם האנשים.
"זה חלק מהעניין. לשבת איתם, לאכול מהאוכל שלהם, לשמוע את הצרות, להתקרב. יחסי אנוש הם לא תחליף לפוליטיקה, הם בסיס. הסוד זה הדברים האנושיים, להתייחס לצד השני כאל בני אדם.
"לא הייתי אף פעם יפת נפש, ואני לא אוהבת ערבים. אני אוהבת ערבים ושונאת ערבים כמו שאני אוהבת ושונאת יהודים. אבל יש לי דוגמאות על הזנחה. אני זוכרת את הרצון של הבדואים להתקדם, ללמוד באוניברסיטה. הסתובבתי בארץ וראיתי את הרצון הזה, אבל הכל נשאר מאחור".
* * *
מבחינת בתה יעל, הכל התקלקל כאן בשלוש פעימות: 1967, 1977 ו־1995.
"הציונות השתבשה כאן, זה לא מה שהיה צריך להיות. אנחנו כל כך חזקים, ומתנהגים כמו חלשים, כמו קורבנות נצחיים. זה משנה אם יש לנו חמש פצצות אטום או 50?
"קל להגיד שהערבים לא רוצים לעשות שלום, אבל אין בינינו סימטריה. אני מסכימה שהטרור הפלשתיני הוא איום ונורא, אבל האמא של העוולות זה הכיבוש. הוריה של אמא שלי, ואמא שלי, ואני, וילדיי - זה דורות על דורות של כיבוש".
אבא שלך לא היה בדיוק שמאלן. הוא התנגד למדינה פלשתינית.
"שמאלי של היום זה לא שמאלי של התקופה ההיא. אבא שלי היה פרטנר של המלך חוסיין".
יעל, אסי ורות דיין. "לאמא שלנו הוא היה התינוק, ולימים, בשנותיו האחרונות, הילד החולה", כתבה יעל בספרה // צילום: יהושע יוסף
אכן, בספטמבר 1970, אחרי שהמלך עקר מירדן את ארגוני הטרור הפלשתיניים, הוא רצה להחזיר את שטחי הגדה לריבונות ירדנית, וניהל מגעים חשאיים עם דיין ועם ראש הממשלה גולדה מאיר.
אבא שלך אמר שטוב שארם א־שייח' משלום. אחרי מלחמת ששת הימים הוא נקט קו ניצי, שגרס שעדיף לישראל להחזיק בינתיים בשטחים שנכבשו.
"הוא גם אמר שרק חמור לא משנה את דעתו. בהסכם השלום עם מצרים הוא דאג שיהיה פרק שלם שנוגע לפלשתינים. כשהתגלעו חילוקי דעות בינו לבין בגין, הוא חשב שצריך לתת לפלשתינים אוטונומיה נרחבת.
"באוקטובר 1979 מנחם בגין מינה את יוסף בורג לעמוד בראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה, וזה הביא את אבא לפרוש מהממשלה, כי הוא הבין שבגין הולך לקו ניצי יותר. אחר כך גם ויצמן עזב, בגלל ההתיישבות בסבסטיה. עזר היה ליכודניק, אבל הבין שאי אפשר לשבת לפלשתינים בתוך הוורידים".
בזמן מלחמת ששת הימים שירתה יעל באזור תעלת סואץ, ובסוף הקרבות נסעה עם בעלה לירושלים ועלתה להר הבית. היא זוכרת איך חלצה נעליים ונכנסה למסגד אל־אקצא: "ראינו והמשכנו, כמו בכותל המערבי. כשהרב שלמה גורן עלה להר הבית, הוא עשה את זה עם שופר ודגל, וביקש מחיילים שידחפו אותו למעלה. עינו של אבא חשכה, והוא נתן פקודה להוריד אותו, ואם צריך, אז בכוח.
"אני מבינה את הצורך של יהודים להתפלל בהר הבית, אבל הכל נעשה היום מתחושה של כוח, עריצות ופרובוקציה, שמביאה לשפיכות דמים".
* * *
שנה לפני מלחמת יום כיפור ביקשה רות להתגרש ממשה. היום היא אומרת שהריחוק האידיאולוגי ביניהם, ולא רדיפת הנשים של בעלה, הוא שהביא אותה לעשות מעשה.
"הייתי בביקור בשכם, כרגיל בעניינים הומניטריים. כשחזרתי משם באותו יום נתתי לו ארוחת ערב והודעתי לו שאני אוספת חברה, ויחד אנחנו נוסעות לראות הצגה ביפו. ליד הדלת הוא פנה אלי ואמר: 'שמעתי אנשים שאומרים שגברת דיין מבקרת אסירות פלשתיניות בבית סוהר בשכם. תדעי לך שזה לא לרצוני'. זה לא היה נכון. באותו רגע אמרתי לו שאני רוצה להתגרש. האמת, שכחתי שאמרתי לו את זה, אבל הוא כבר עשה את המהלכים שלו".
יעל אומרת שבמלחמת יום כיפור אבא שלה, שר הביטחון בממשלת גולדה מאיר, כבר היה איש חולה, אבל פעיל. "הוא כתב ספרים, נאם נאומים, אבל ראשו היה מלא רסיסים, והוא סבל מכאבים בלתי פוסקים, התקשה לישון והתמכר למשככי כאבים".
הזמן שחלף, 44 שנים אחרי המלחמה, מיטיב עם הזיכרון שלו או מזיק לו?
יעל: "אנשים מגיל מסוים, שזוכרים אותו, מקבלים אותי בנשיקות ובחיבוקים ומדברים עליו במושגים של אללה ירחמו, מכבדים את זכרו. ערבים ויהודים כאחד. המקום שלו כגיבור נערץ יישאר, למרות שיש מגמה ברורה להרוס את זה.
"אבא שלי עשה חשבון נפש אחרי מלחמת יום כיפור. כל מה שאמר וטעה כתוב בפרוטוקולים. הוא לא הסתיר דבר. אבל הוא ניסה גם לייצר דיאלוג ולהבין את הצד השני מעמדת כוח.
"למשל, הוא הזמין לפגישה את מוטי אשכנזי, מי שפיקד על מוצב 'בודפשט', המעוז הצפוני ביותר בין מעוזי קו בר־לב. אשכנזי היה מראשי המחאה נגדו ונגד הנהגת המדינה אחרי מלחמת יום כיפור.
"אבא שלי היה גנרל ישראלי, אבל הוא ידע גם שצריך לדבר ולהקשיב לצד השני. מחמוד דרוויש היה חבר שלנו, ופדווא טוקאן, המשוררת הפלשתינית, היתה אצלנו בבית. הוא ידע לפגוש את ראשי הערים בגדה המערבית ובעזה בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים - אל־מסרי, א־שאווה, ג'עברי ומוסא עלמי. הוא ידע, מאז שישב עם הבדואים בנהלל, שיהיה צריך לחלק את האדמה. הוא לא רק דיבר מילולית את שפתם של הערבים, הוא הבין את הסיפור".
* * *
את הסיפור של רות התקשה דיין להבין. מרגע שנפרדו ב־72', ועד מותו ב־81', לא נפגשו אפילו פעם אחת. כשהיתה בשליחות הבנק העולמי בוושינגטון, ומשה הגיע לעיר במסגרת הדיונים על הסכם השלום עם מצרים, הוא נכנס למסעדה שבה ישבה באותו זמן עם אייבי נתן. אבל היא ישבה בצד שמאל, והרטייה על עינו השמאלית הסתירה את זווית הראייה שלו, כך שהוא החמיץ אותה. להלוויה שלו היא כן הגיעה, וכך עמדו שם שתי הנשים, היא ואשתו השנייה רחל.
השיחה מתגלגלת מהלוויה להלוויה, מכאב לכאב, אבל רות מתקשה לדבר על מותם של שני בניה, אסי ואודי. רק אומרת, "אין מילים, הכל ספוג בפנים".
אודי דיין. "הוא היה חידה. לא ממש הכרנו אותו" // צילום: משה שי
יעל אומרת שהיא ואודי יכלו רק להתקנא באהבתו של אביה לאסי. אבל כפי שהבנים התרחקו ממנו, הוא התרחק מהם. לדבריה, היא לא מבינה עד היום את צוואת אביה, שהוריש מכספו רק לילדיו של אודי.
לפני חודשיים מת אודי בגיל 76, וההספד של האחות יעל על קברו, שורה מתחת לאביהם, הסגיר את דמותו העלומה של האח, איש שייטת 13, איכר, אמן ופסל ברזל.
וכך אמרה: "אודי הוא חידה. לא ממש הכרנו אותו. עיגול הברזל, שחג סביב עצמו, היה כמעט בלתי חדיר. ראינו את יופיו, את ההומור, את פליאת הילד ואבחנת היושר, את חדוות הטבע וכישרון האמן. מי הוא היה? אודי השובב על אדוות הגלים, או הלוחם בעומק הצלילה? אודי של המשק והקרקע, או של נדידת הציפורים? אודי מכה מכות רצח מטיל ברזל, או רושם בעדינות בעיפרון?"
גם עם אסי, שמת ב־2014, בגיל 69, מבוגר בשלוש שנים מאביו ביום מותו, היתה ליעל ולמשפחה כולה מערכת יחסים מורכבת, עם המון עליות ומורדות. בספרה כתבה עליו: "אסי חי על הקצה. לא רצה למות, אבל לא די רצה לחיות כדי לאמוד נכון את המרחק בין פי התהום לנפילה עצמה.
"לאמא שלנו הוא היה התינוק, ולימים, בשנותיו האחרונות, הילד החולה. מרכז הדאגה, הסיעוד והדמעות. הכוח ניתן בידיו להחיות או לשבור אותה. והוא התפנק וניצל וכאב איתה. כמונחי גורל הם פסעו יד ביד, נופלים וקמים. היא זקופת קומה והוא שחוח. אם ובן חשוכי מרפא. לביאה אצילית ביופייה ובזקנתה, וגור אריה מדמם, המשאיר טביעות כפותיו, זורה פירורי זהב".
* * *
יעל היתה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה בשלוש כנסות (15-13). היא הקימה את הוועדה למעמד האישה, והיתה מהפעילות הראשונות והאמיצות למען הקהילה הגאה. בבחירות למועצת העיר תל אביב ב־2003 עמדה בראש סיעת מרצ, ולאחריהן כיהנה כסגניתו של רון חולדאי.
ב־2014 הוציאה את ספרה "מנגד", שבו היא כותבת על חייה הצעירים והמבוגרים, על השמחות והעצב, העוצמה, הזִקנה ובגידת הגוף, על אמה, אחיה, אביה, בעלה ומשפחתה בכלל. לאחרונה הוציאה את הספר גם בגרסת אודיו, בקולה, ואליה הוסיפה את הפרקים העוסקים במות אחיה.
היא מחוברת מאוד לשני ילדיה ולארבעת נכדיה, שאחת מהם מתקשרת אליה בעודנו מדברים, להיוועץ בה ערב בחינת הבגרות בהיסטוריה. סבתא יעל ממליצה לה להפסיק ללמוד, ולנוח קצת.
הדייניות, השבוע. "לעשות את העולם טוב יותר זו שליחות, אני קיבלתי את הכלים לעזור לעולים", אומרת רות // צילום: אריק סולטן
למרות מחלת הריאות הקשה שלה, שמחברת אותה למכל חמצן, מתייצבת יעל דיין בכל מוצאי שבת בהפגנה נגד השחיתות בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא זוכרת לבנימין נתניהו את נאום שתי המדינות בבר־אילן, אבל לא מאמינה שהוא חושב שלפלשתינים מגיעה מדינה.
למי תמסרי את המפתחות של המדינה הפלשתינית?
"הייתי נותנת למרואן ברגותי".
הוא יושב שישה מאסרי עולם על אחריות לפיגועים קשים.
"גם יהודים עשו פיגועים במחתרת. גם נלסון מנדלה עשה והפך לנשיא".
בלי שפיכות דמים.
"הוא עודד אותה בעקיפין".
רות: "אני יותר שמאלית מיעל. יעל רוצה שתי מדינות, אני רוצה מדינה אחת, ולא אכפת לי שיהיה ראש ממשלה ערבי".
את נאיבית או מיואשת?
רות: "אני יותר האפשרות השנייה. אני לא נאיבית, לא אוהבת ערבים מוחלטת, ולהגדיר אותי כאוהבת אדם זה כללי מדי. צריך להכיר בזכויות אדם ובזכויות של עם אחר.
"לעשות את העולם טוב יותר זו שליחות. אני קיבלתי את הכלים לעשות עולם נוח יותר לעולים החדשים, שהגיעו בתנאים מאוד קשים. אני זוכרת את חָדְרה, הבדואית מלקיה שהיתה חברה שלי ועומדת היום בראש מפעל של שטיחים".
מדברים הרבה על שחיתות שלטונית. גם מפא"י שלכם היתה מושחתת.
יעל: "אבל לא לקחה לכיס האישי כמו היום. הלוואי שנחזור להרגשת השליחות של פעם ולצניעות".
אבא שלך היה שובב לא קטן. איך הוא היה חי היום עם החוק נגד הטרדות מיניות?
"הוא היה הכי בעד החוק. אתה שמעת על מישהי שהתלוננה שהוא הטריד אותה?"
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו