מ"פרחי אש", ספר השירים הראשון של חיים גורי שראה אור בשנת 1949, ועד "חותם הזיכרון", ספרו האחרון מ-2015 - שירתו הענפה של חיים גורי פירנסה חוקרי ספרות רבים. הללו עמדו על פניו הרבות של המשורר, לא רק כמנסח מובהק של זיכרון יהודי-ישראלי, אלא גם כ"צופה לבית ישראל", כמצפן מוסרי, כמישהו לשאת אליו את עינינו.
שולמית שירן, דוקטורנטית מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, נברה בשנים האחרונות לעומק בשירתו של גורי לצורך עבודת דוקטורט. בשיחה עימה, היא אומרת כי שירתו של גורי היא כה מגוונת – עד שלא ניתן להתעכב על פן אחד מובהק שמייצג אותה.
"יצירתו השירית של גורי נכתבה במשך 70 שנים ויותר, והיא משתנה ומתגוונת בהתאם לתמורות האישיות שחלו בחייו", אומרת שירן בראיון עימה, "זה ניכר במעבר מן העלומים לבגרות ולזקנה, בהתאם לשינויים החברתיים וההיסטוריים שחלו בהוויה הישראלית ובהתאם לשינויים שחלו בשירה העברית בת הזמן".
ובכל זאת, היכן ניתן לציין תמורה בולטת בשירתו בתקופה המוקדמת?
"מפנה משמעותי אצל גורי חל בראשית שנות ה-60, בספרו 'שושנת רוחות'. הספר משקף את התמורות שחלו בחייו האישיים במעבר מחיים מגויסים לחיי חולין, את השינויים שחלו בהוויה הישראלית במעבר מיישוב למדינה ואת התמורות שחלו בשירה העברית. מופיעים בספר נושאים חדשים בהן חוויות אובדן הדרך בעולם שלאחר המלחמות, הרצון להשתחרר מן העול הלאומי ולחיות את חייו של היחיד ושירי אהבה המתארים יחסים מורכבים בין איש לאשתו".
איך זה ניכר גם מבחינה סגנונית?
"חלו בשירים שינויים גדולים - הלשון הונמכה, הריתמוס נעשה חופשי והפאתוס הומר באירוניה. ספרי שיריו הבאים כבר שיקפו שינויים שחלו בעקבות המציאות הישראלית המשתנה, כך למשל ספרי השירים שנכתבו אחרי מלחמת ששת הימים מבטאים חוויה של משבר, שחל בעקבות ההבנה של גורי שדור הלוחמים הצעיר אינו מקבל עוד כמובנת מאליה את עול השליחות הלאומית ומתקשה לשאת במחירה. הספרים שנכתבו בעקבות הבנה זו "הספר המשוגע" ו"מראות גיחזי" הם ספרים ניסיוניים וחדשניים באופיים ומשקפים חיפוש אחיזה ודרך חדשה. ספרי שיריו המאוחרים, ובהם "הבא אחרי", "מאוחרים" ו"עיבל", נכתבים מנקודת התצפית של אדם זקן החש שהוא שייך ל"תרפפ"ו" והוא "עוד פרה קדושה שנשחטה". השירים מלאים בזיכרונות, באזכורי אנשים, מקומות ואירועים. יש להם ממד חשוב של חשבון נפש אישי ולאומי לנוכח פניה המשתנות של הארץ".
רבות דובר על האישי והלאומי אצל גורי. איך הוא הצליח לשלב בין השניים?
"כיוון שחוויותיו האישיות של גורי התרחשו על רקע אירועים לאומיים-היסטוריים יחידים במינם - יש להן גם ממד קולקטיבי. הדובר בשירתו רואה עצמו חלק מחבורת הלוחמים והשייכות לחבורה היא אישית ולאומית אחד. החיבור בין האישי ללאומי הוא חיבור מלא מתח, המבטא את הניגוד בין עולמו של היחיד, המשורר הזקוק לבדידות ולפנאי, לבין מי שמחויב למשימה הלאומית עמה הוא מזדהה".
הוא אמר פעם כי הוא "שייך לתרבות הזיכרון" וכמובן הירבה לעסוק בזיכרון בשיריו. האם אפשר לומר שזהו הנושא המרכזי של שיריו לאורך כל שנות כתיבתו?
"לזיכרון פנים רבות בשירת גורי. היצירות שנכתבו לאחר מלחמת השחרור נכתבו מנקודת התצפית של הנשאר בחיים הזוכר את רעיו. כך, למשל, בשיר 'ענת' (במחזור 'כלולות') מתאר עצמו הדובר כהולך בעקבות האלה-הלוחמת ענת ומלקט את עצמותיה הפזורות אל 'ילקוט הצד שלי, אל קבר זיכרוני'.
"ביצירותיו המאוחרות מופיע המשורר כשהוא מלא בזיכרונות ומכיל בתוכו דברים רבים שנשכחו. כך בשיר 'התכנסות' (בספרו 'מאוחרים'), הוא מדמה עצמו למין פגישת מחזור שכל משתתפיה הם דברים שנשכחו, הוא רואה עצמו כעד המחויב לספר על הנשכחים".
עם זאת, שירן טוענת כי לזיכרון אצל גורי היה גם ממד רוחני-תרבותי. "גורי ראה את זהותו כמעין 'אסיפת כל הדורות' (ביטוי שטבע מפקדו נחמיה שיין, שנפל בליל הגשרים). דימוי זה שיקף זהות המורכבת מכל ההיבטים של העם והארץ. מצד אחד המרכיב הכנעני אותו ספג דרך המקרא והשרידים הארכיאולוגיים בארץ. מצד שני, את המרכיב היהודי ספג מן המקרא והשרידים הארכיאולוגיים, ובשליחותו לאירופה ובמפגש עם שרידי השואה.
"תפיסת הזהות הייחודית הזו ניכרת בלשון השירית של גורי - המכילה אזכורים מן המקרא אבל גם פונה אל המדרש, הפיוט והתפילה ואל יצירות הספרות העברית לדורותיה. בשירו האוטוביוגרפי '1923 – 1958' הוא מתאר עצמו כמי שמנותק מעולם אבותיו ולא זכה בירושתם התרבותית. בעקבות חוויה זו הסביר גורי כי פנייתו אל רבדיה השונים של השפה העברית ושירתה באה מתוך הרצון לנטות גשר ולקשור קשרים עם העולם התרבותי שהיה חסום בפני בני הארץ".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו