חלקות התימנים בבית העלמין המיוחס של קבוצת כנרת קרובות יחסית למים, ובניגוד לסיפור "ילדי תימן", לאיש אין ספק מי טמון בהן. עמירם אידלמן, בן קבוצת כנרת וחוקר קורות החיים והמתים בכנרת, מצא שהם נקברו מלכתחילה הרחק מחברי "הקבוצה"; הורחקו במותם, כפי שהורחקו בחייהם. רק עם השנים, כשרבו המתים, ערבב הזמן את הקברים אלה באלה. לצד הרב חיים מנצור ועוד 37 חלוצים, חלוצות וילדים מבני העדה - קורבנות פגעי התקופה - טמונים גם ברל כצנלסון, דב בר בורוכוב, רחל המשוררת ואחרים.
עשרות שנים הושתק הפרק התימני, הכה בעייתי, בקורות קבוצת כנרת; פרק שראשיתו בשנת 1912, שנה לפני שאנשי העלייה השנייה ייסדו במקום את קיבוצם, וסופו בגירוש התימנים מהמקום בקיץ 1930, הקיץ שבו נולדה שם נעמי שמר. גם היום - כשמאחורי הפרשה הזאת תיעוד עשיר; שני עשורים אחרי שיצא לאור ספרו של יהודה ניני: "ההיית או חלמתי חלום"; ואחרי שהועלה מחזהו של חיים אידיסיס, "יש לי כנרת", והוקרן סרטה של איילת הלר, "דקל שפל צמרת" - לאידלמן, שהיה בין חושפיה הראשונים של הפרשה, "קשה לדבר על סיפור ההשכחה הקשה הזה, בפרט עם עיתונאים".
"ערבים, רק מבני דת משה"
החלוץ ההולך לפני המחנה היה הרב דוד ישראל צאירי שעלה ארצה ממחוז שרעב שבתימן. אחריו באו ברגל ובאונייה נוספים. המשרד הארץ־ישראלי שלח לתימן באותן השנים את החלוץ, החקלאי והעסקן רב־הפעלים שמואל יבנאלי. יבנאלי, מצויד במכתב מהרב קוק, שיווה לנסיעתו גוון דתי, התחפש לרב בסגנון תימני ודרבן את יהודי המקום לעלות ארצה. "כל אדם מכם אשר שנאה עזה לגלות ואהבה לארץ ישראל מקננת בליבו", כך כתב בכרוזיו, "ואשר יש לו גוף בריא, מוכשר לעבודת האדמה הקשה... יעלה לארץ ישראל".
20 משפחות ארזו את מיטלטליהן, ואחרי מסע ארוך הגיעו לנמל חיפה, אבל כרוזיו של יבנאלי חשפו רק מעט מהמחשבות שמאחורי המהלך. "האחדות", ביטאון מפלגת הפועלים העברים, שעם עורכיו נמנו אז דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי, היה גלוי יותר: "התימנים עומדים על מדרגה תרבותית נמוכה מאד ואין להשוותה כלל בנידון זה עם הפועל האשכנזי", נכתב שם בשנת 1912, "צרכי חייהם", העריך הביטאון, "הם כמו אלה של הערבי... אפשר כמעט להגיד, כי הם הנם אותם הערבים, רק מבני דת משה, ואולי יהיה בכוח האלמנט הזה לעמוד בפני התחרות הערבית, והוא יסתפק באותו השכר שמקבל הפועל הערבי, והאיכר מצידו יתנהג איתו כמו עם ערבי".
גם עיתון "הצבי", שאותו ערך אז אליעזר בן־יהודה, כתב באותה הרוח: "אין ספק, שהיסוד של הפועלים הזה הוא היותר נאות לישובנו, והוא גם היותר מועיל... זה הוא הפועל הפשוט, הטבעי, המסוגל לעבוד הכול, בלי בושת, בלי פילוסופיה ובלי שירה. והאדון מרקס ודאי שאינו מונח לא בכיסו ולא במחשבתו".
אנשי "השומר" שהציעו לתימנים שומרי המצוות לבוא ולהתיישב בגליל, לא חלקו עימם את התובנות הללו. 14 משפחות התימנים התיישבו בכנרת במטרה לעסוק בגאולת ארץ הקודש, ארץ ישראל. גיל מנצור, נינו של חיים מנצור שקבור בכנרת, מצא בעבודת מחקר אקדמית שהכין לפני שנים רבות, כי בכנרת הוקצה למשפחות מבנה אחד ובו שלושה חדרים בלבד, בית המוטור, ששימש לשאיבת מים מהירדן לצורכי השקיה. סביבו בנו לעצמם התימנים חמישה בתי טיט.
חלקת התימנים בבית הקברות כנרת // צילום: נאוה חברוני
בתים נוספים, שהמוסדות הבטיחו להקים בעבורם, לא נבנו מעולם. תנאי חייהם היו קשים מנשוא: שנת לילה טרופה לצלילי מנוע המשאבה הרועשת של בית המוטור; גנבים שחדרו מעת לעת לבתיהם וגנבו רכוש ובעלי חיים; מחלות קשות, מקרי מוות ותאונות. פעם נפלה בתו של הרב דוד צאירי מסולם ומתה.
מדי בוקר היו התימנים משכימים לתפילה ואחר כך יצאו לעבודתם. הם נטעו איקליפטוסים כדי לייבש ביצות, עקרו עצי שיזף, סיכלו קרקעות לחקלאות וטיפחו משק חי וצומח. הם עבדו בקבלנות וכשכירים בחוות כנרת, בדגניה ובביתניה, ואף הועסקו בעבודות תשתית לתחנת החשמל בנהריים ובסלילת כבישים באזור צמח. שיעור התמותה בקרבם היה גבוה. ילדים רבים נפטרו. רק עשר משפחות שרדו, ואף הן איבדו לא מעט מיקיריהן.
ה"שידוך" בין התימנים ואנשי קבוצת כנרת לא עלה יפה. הפערים התרבותיים והדתיים היו עמוקים. התימנים חלקו אמנם עם חברי הקבוצה את חלום יישוב הארץ, אבל שמרו מצוות בקפדנות, דיברו ב"שפת הקודש" המיוחדת וחיו כקהילה מגובשת סביב רבם, הדיין רבי דוד ישראל צאירי. החלוצים האשכנזים לעומת זאת התאפיינו במודרניות, בחילוניות ובסוציאליזם. הם התלבשו אחרת, דיברו אחרת והתנהגו אחרת. לפער הנתון הזה התווספו עם השנים מחלוקות קשות על מים, השקיה ואדמות. התימנים סירבו להיכנס לתפקיד שייעד להם הממסד האשכנזי. הם לא הסתפקו ב"כיבוש העבודה", וגידלו באופן עצמאי ירקות, עיבדו אדמות, התמודדו על שוק העבודה, או כפי שמנסח זאת גיל מנצור: "מצאו פתרון קיומי דומה לזה שיועד מלכתחילה רק ליוצאי מדינות אירופה".
עד מהרה החלו אנשי קבוצת כנרת להפעיל לחץ כבד על המוסדות המיישבים להרחיק את התימנים מאדמות כנרת. הם הזעיקו למקום את ה"ועדה לבירור תוכניות המשקים" ודרשו למעשה לעקור את התימנים ממקומם ולהעבירם למקום אחר. באחד המכתבים מאותה התקופה שחשף מנצור, כותבים חברי קבוצת כנרת למוסדות המיישבים: "חשוב לנו מאד לדעת מתי ואיך חושבת המחלקה להוציא אל הפועל את ההחלטה הזאת (העברת תימני כנרת), למען נוכל לסדר לנו תוכנית עבודה לשנה הבאה..."
חברי קבוצת כנרת נקטו את גישת "עניי עירך קודמים". הם הסבירו את צמצום מי ההשקיה לתימנים ומניעת סיוע אחר מהם, בכך שלא ניתן לספק את צורכי שתי הקבוצות. תימני כנרת נאלצו לשאת ולתת על עקירתם מהמקום שאליו נקשרו, ובסופו של דבר להסכים למעבר. פתרון של שיתוף לא עמד על הפרק. הם התנחמו באותם הימים בדבר אחד: במרמורק, מקום מגוריהם החדש (כיום חלק מהעיר רחובות), הם הצליחו סוף־סוף לכנס בקביעות מניין לתפילות בציבור.
מבט אחרון אל הבית
ההיסטוריון פרופ' זאב צחור, נשיא מכללת ספיר, שהלך לעולמו לפני כשנה, כינה את התנהלות אנשי קבוצת כנרת מול התימנים באותן השנים: "כתם אפל בתולדות ההתיישבות". הוא התרשם כי אצל התימנים הפצע הזה נותר פתוח, וכי בני ובנות המגרשים - עודם מתביישים בו.
צחור, שהתוודע לפרטי הפרשה, מצא כי "ראשי המוסדות הלאומיים שהיו לימים למנהיגי המדינה, השקיעו מאמצים למחוק את זכרה". הוא תיאר כיצד באחד מימי הקיץ של שנת 1930, רוכזו על שפת הכנרת המשפחות התימניות לצורך גירושן: "שנים רבות לאחר מכן ייזכרו הילדים שבהם כיצד ניצבו בבית הקברות של אוהלו, נפרדים מקברי קרוביהם, ואת המבט האחרון אל הבית - גם אם מדובר היה רק בחושות עלובות".
עדנה מיימון, בתו של סעדיה צאירי - אחד מאותם ילדים שלא שכחו מעולם את "המבט האחרון אל הבית" - לא גדלה על סיפור "תימני כנרת". היא ידעה באופן כללי מה קרה, "אבא לא דיבר", רק בסוף שנות ה־80, כשיצאה לסיור מטעם מכון אבשלום בבית הקברות של כנרת בהדרכת עמירם אידלמן מקבוצת כנרת, התרחש המפנה: "מאחורי כל קבר שם מסתתרים סיפור או דמות מרתקת, אבל סיפורם של התימנים בושש לבוא. בשלב מסוים השמעתי קריאת ביניים: 'היו גם תימנים'", ואידלמן הבטיח "סיפור מיוחד עליהם". ליד בית המוטור, זוכרת מיימון, "החל המדריך שלנו, שאותו לא הכרתי קודם לכן, לגולל בגילוי לב ובלי להסתיר דבר, את קורות התימנים במקום. ישבתי שם כשליבי הולם בחוזקה, ודמעות זולגות מעיניי. הרי סבא וסבתא שלי, נתן וסעידה צאירי, קבורים פה.
אידלמן סיפר שם דברים ששמעתי בפעם הראשונה בחיי. הוא גם שלף מתיקו מסמכים היסטוריים שעליהם גיליתי את חתימת אבי, ואני - לא ידעתי את נפשי".כשעדנה מיימון שבה לביתה, היא עשתה, כהגדרתה כיום, את טעות חייה, וביקשה מאביה שיספר "מדוע, למה ואיך הם הגיעו למרמורק, ואז", היא משחזרת, "האבא החזק שלי החל לבכות, ולא היה יכול להוציא הגה מפיו. פטרתי אותו מהצורך לגולל את מה שעבר עליו, אמרתי לו שאני כבר יודעת, אבל מאז אני לומדת את הסיפור, מפיצה אותו ברבים ומספרת אותו - לפני קרוב ל־30 שנה לחברתי, כתבת 'מעריב' תלמה אדמון - וכמובן לילדיי ולאחרים". מיימון היתה רוצה שפרשת תימני כנרת תילמד גם במערכת החינוך, "שכל ילד יידע שגם לתימנים היה חלק בייבוש הביצות ובסלילת הכבישים באזור הכנרת. שהדברים יהיו גלויים, שייפסקו ההעלמה וההסתרה".
דוד מרגלית, נכדו של הרב צאירי, זוכר כיצד נטל אותו אביו יוסף פעם אחר פעם לבית המוטור מוקף השיחים והקוצים, כדי להנחיל לו ידע ופרטים על שהתרחש שם. "קודם פטירתו, אבא ביקש ממני ומשני אחיי שנציב על קברו אבני בזלת מאזור הכנרת, וכך עשינו. הוא ואמא טמונים במרמורק, אבל על קבריהם מוצבות שתי אבני בזלת גדולות".
"טרמפ" מטרומפלדור
לא רק זיכרונות קשים יש לצאצאי התימנים מכנרת. נאוה חברוני, נכדתם של משה ואסתר מנצור, שאמה, ידידה, חיה בכנרת עד גיל 10, שמעה מאמה על הטרמפ שהעניק יוסף טרומפלדור על סוסו לאחת מבנות התימנים החולמניות, שנותרה בשדה ואיחרה לשוב לבתי הטיט שליד בית המוטור. "המאחרת קיבלה על הראש מהוריה על שרכבה עם גבר זר על סוסו".
סבא של נאוה סיפר לה על הקשרים היפים שהיו ל"תימני כנרת" עם רחל המשוררת. אישוש לזיכרונות הללו עולה לכאורה מהפרק "הדיוקן החסר של סעידה" בספרו של אלידע בר שאול, "ימים כתיקונן". בר שאול נסמך שם על דבריהם של כמה ממגורשי כנרת, ולפיהם, שירה של רחל, "עברייה", שהוקדש ככל הידוע למשוררת יוכבד בת מרים, הוקדש למעשה להם.
"היו גם תימנים". עדנה מיימון ואביה סעדיה צאירי
עדות אחרת מאותה התקופה מתארת כיצד היו אלה דווקא נשות התימנים שסעדו את א"ד גורדון בימיו האחרונים. זיכרון נוסף שב אל הידידות הגדולה בין התימנים לבין אברהם הרצפלד, מחלוצי העלייה השנייה, שהתמסר להקמת יישובים בארץ ישראל. בן ציון מנצור, נכד לדור שהוגלה מכנרת, מציין אף הוא שגדל בעיקר על "נוסטלגיה, לא על מרירות. זה היה סיפור קשה", הוא אומר, "אבל לא סיפור פוליטי אלא חברתי. בני הדור ההוא וילדיהם, למרות הגירוש, היו בן־גוריוניסטים אדוקים".
המשקעים הקשים מהשנים ההן נותרו, גם אצל חלק מבני דור הבנים והנכדים, אם כי מפויסים יותר. אחד המתנגדים הקשים להמשך שהותם של התימנים בכנרת היה בן ציון ישראלי, מאבות קבוצת כנרת, שיצא עם חברים לשליחות מסוכנת בעיראק להשבת פרי התמר לארץ והביא עימו חוטרים. ישראלי נהרג ב־1954 באסון מעגן, כשמסוק קל התרסק לתוך קהל.
בנו אהרון ישראלי הקים את המוזיאון בבית המוטור, שבו התגורר לפרק זמן קצר גם אביו. בתוך המוזיאון מוקדש מקום לחלקם של תימני כנרת בימי הראשונים, אולם על השילוט החיצוני התנהל מאבק מכוער, שהגיע עד בג"ץ. ותיקי המושבה הסירו שלט הנצחה שקבעו שם צאצאי התימנים בכנרת, לאחר הסכמה לכאורה עם הקיבוץ. הצאצאים עתרו לבג"ץ ונדחו מטעמים טכניים. השופטים שמגר, קדמי ודורנר המליצו למרות זאת ששלט הזיכרון העקור ייתלה על קירו החיצוני של בית המוטור. ההמלצה לא כובדה.
לכאורה, פרשת תימני כנרת לא היתה אלא הערת שוליים בהיסטוריה של ההתיישבות העובדת: קבוצת תימנים קטנה, חסרי גב פוליטי, שנאבקה על מקומה מול הממסד הפועלי והחקלאי, מאבק שכנראה נידון מראש לכישלון. למעשה היה זה פרק מסיפורה של החברה היהודית המתהווה בארץ ישראל, שהיריבות ולא פעם העימות, בין יוצאי אירופה לבני עדות המזרח, נשזרו לאורך קורותיה שוב ושוב. צאצאי התימנים מכנרת כואבים עד היום את ההשכחה יותר מאשר את העקירה.
בכנרת ובתנועה הקיבוצית היו לא מעטים שלימים הכו על חטא. שמואל דיין מדגניה א' הסמוכה לכנרת, שהיה אביו של משה דיין וסבו של יהונתן גפן, כאב כבר באותם ימים את כאבם של תימני כנרת, ואחרי גירושם כתב כי בתיהם "הערומים מעץ מוחים מחאה אילמת, צועקים ותובעים באילמותם דין צדק מאת כולנו..." מוקי צור, ההיסטוריון המובהק של התנועה הקיבוצית, הגדיר באחד האירועים שארגנו צאצאי התימנים מכנרת את הרחקתם מהמקום כ"גירוש", ואילו עמירם אידלמן, מחושפי הפרשה, שסירב להתראיין לכתבה זו, התוודה כי הוא חש כאב ואישרר מחדש דברים שאמר לפני שנים רבות לעיתון "מעריב":
"אני מרגיש חלק מגוף שדפק גוף אחר, שחטא לו, גם אם זה לא היה מרצוני. אז אי אפשר לכפר על החטא הזה, אבל צריך לגלות, מפני שהתופעות הכמעט אנטישמיות אצלנו לא התחילו מהיום, אבל הן נמשכות היום, כך התייחסו למרוקנים, וזה היחס לאתיופים... אי אפשר להסתיר דבר לנצח. ככל שאתה מטייח, בסוף הדבר מתפוצץ לך בפרצוף".
"התימנים רצו לעזוב"
גור מלמד, חבר קבוצת כנרת שחקר את פרשת תימני כנרת במסגרת עבודה לתואר שני, אומר כי מנהיג הקבוצה, הרב דוד צאירי, הוא שהתחנן במכתב בפני המוסדות המיישבים למצוא לו ולחבריו מקום חלופי, בעיקר בגלל התנאים הקשים. "הטרגדיה היא", אומר מלמד, "שזה ארך 18 שנה. מי שהעביר את התימנים למרמורק היו המוסדות המיישבים ולא חברי קבוצת כנרת, ורק אחרי שהתקבלו תנאיהם למעבר - מים, בית וקרקע חלופית. נכון", לדבריו, "לקבוצת כנרת היתה השפעה ועמדה, והיא הפעילה לחצים. נכון שהיו סיפורים לא קלים. ייתכן בהחלט שהם הופלו לרעה. בארץ שררה אז תרבות של אפליה, אבל כדאי להזכיר שמאבקים בין קבוצות התיישבות על משאבים כמו מים וקרקע, שהיו אז במשורה, התנהלו באותה תקופה בכל רחבי הארץ. במסגרת זאת קבוצות נאלצו לעבור ממקום למקום. לא רק התימנים. אפילו אנשי קבוצת כנרת עצמה נדדו בראשית דרכם כקבוצה, ובין היתר ספק סולקו ספק עזבו בכעס את חוות כנרת". מלמד מציין עוד כי לצד המאבק עם התימנים, אנשי קבוצת כנרת גם הושיטו להם עזרה, שהרב צאירי ידע להכיר עליה תודה לסבו, מאיר מלמד, "כשסבא שלי ביקר אותו ברחובות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו