בשנת 1998, בעת ביקורו בישראל, קיים ז'אק דרידה שיחה עם מיכל בן־נפתלי ב"יד ושם". במהלכה, התייחס הפילוסוף הצרפתי למילה היוונית "הולוקוסט" - "שריפת הכל" - שמייצגת ומייחדת את השואה בשפות לועזיות רבות. "אני סבור", אמר, "שהיום אי אפשר לשרוף שום דבר בכלל, אפילו לא מכתבי אהבה, בלי לחשוב על השואה הגדולה, השריפה הגדולה של העידן הזה" (הדברים כלולים בספר "האתיקה של הזיכרון", רסלינג, מצרפתית: משה רון).
דרידה התייחס בדבריו לטוטליות ולפרטיקולריות של השמדת היהודים, גם במחיר של "הנמכת" השואה להיקשים ולשריפות יומיומיות של טקסטים. אבל הוא הדהד את האקט העתיק של שריפת הספרים: אלו שהושלכו לתבערת הענק בכיכר האופרה באונטר דן לינדן בברלין במאי 1933, ואלה שהושלכו ועוד יושלכו. שהרי אם אנשים ממשיכים להישרף בעולם, מהם ספרים?
הנייר הנעלם, הנאכל, עיגולי הלהבה המתפשטים בו במהירות, גיציו המתעופפים לשמיים שחורים, ריח הפיח הממוסס את החריפות המשכרת של הדיו. הספר הנשרף הוא גוף דועך, מתקמט, מתפורר ומתכלה. אבל הוא לא מתבזה. גם מתוך האבק הוא יתלכד בשנית. כששרפו הרומאים את רבי חנינא בן תרדיון השהו את מותו באכזריות. מה אתה רואה? שאלו אותו אז תלמידיו. "גווילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר", ענה להם.
זו מזימת רשע שלעולם לא תצלח: הקונפיציאנים בסין בעת שושלת צ'ין, מדורת ההבלים של הנזיר הדומיניקני ג'ירולומו סבונרולה ברפובליקת פירנצה, שריפת התלמוד ולאחריה שריפת הקוראן, קרל החמישי שציווה לכלות את כתביו של מרטין לותר. הגווילים לעד נשרפים ונקברים בעפר, אבל האותיות הפורחות חוזרות לביתן. הן שבות לדף ולאנושות, וגם אש תמיד לא מצליחה להעלימן.
אומרים שהספרות לא נמצאת בשורות אלא מרחפת בחלל שביניהן. שם נמצאת הכספת שבה צפונה המשמעות, וגם גדול הפורצים לא מסוגל להזיק לה. הספר כאובייקט אינו אלא מצב צבירה זמני. הספרות לא תלויה במהדורות דפוס, אלא ביכולת שלה להיות נוכחת תמיד בתודעה.
ובכל זאת שריפת ספרים מעוררת כאב וזעזוע עזים, כמו היה זה גוף חי שהועלה על המוקד. השריפה אינה רק אקט של מחיקה; היא פעולה של סלידה קיצונית, של התרסה ושל רצון להיטהר מטומאה. השורף לועג לאפשרות קיומו של הספר. הוא מבין שהטקסט לא יתכלה לעולם, אבל מסתפק בהצהרה שלפיה הוא שולל את בריאתו.
לכן, כל שריפה מכריחה אותנו לחשוב בכל זאת על ההולוקוסט, על "שריפת הכל", שבה אין ולו דבר אחד שחומק מלהבות.