תלאות העם היהודי במאה הקודמת, השואה הנוראית, הדיכוי בבריה"מ והתקומה המופלאה בארץ ישראל המתחדשת - כל אלה משתקפים בסיפור חייו של אנטולי רובין, ניצול שואה ואסיר ציון ששנה לפטירתו תצוין החודש. סיפור זה היה יכול בקלות לפרנס סרט הוליוודי, או אף סדרת סרטים שלמה.
אנטולי נולד במינסק שבבלארוס ב־1927. לאחר התקפת גרמניה הנאצית על בריה"מ וכיבוש העיר, הוכנסה כל המשפחה אל הגטו. כך התחיל עבור אנטולי בן ה־13 המדור הראשון של הגיהינום. אביו נרצח כשיצא לחפש את המשפחה בכאוס של המלחמה. כשהגיע תורם של שאר בני המשפחה להישלח אל מותם בגיא ההריגה ליד העיר, אנטולי ואחותו הבכורה תמר ברחו משורת היהודים ההולכים לטבח. תמר נתפסה על ידי הגרמנים כעבור כמה חודשים, עונתה והוצאה להורג. כמו שאר תושבי הגטו, גדולים כקטנים, אנטולי אולץ לעבוד בפרך. כשהוכנס למשלוח נוסף של נידונים למוות, הצליח לברוח שוב, התרחק מהעיר והסתתר באזור הכפרי. שם, בכפר שכוח אל במערב בלארוס, התחבא עד לנסיגת הגרמנים, ואז גילה שכל קרובי משפחתו נרצחו.
מנהיג או פרובוקטור?
המציאות בבריה"מ הסטליניסטית היתה אכזרית במיוחד, ותלאותיו של רובין נמשכו. אחרי המלחמה נעצר בהאשמה חסרת בסיס של "עריקה ממפעל", שנבעה משנאה אנטישמית, ונזרק בחזרה לגיהינום. במקום גטו נאצי היה זה מחנה עבודת פרך סובייטי, אך נדמה שרק התפאורה התחלפה. כעבור שלושה עשורים, לאחר עלייתו לישראל, רובין יתאר את הדמיון בין שתי מכונות הכפייה והרצח בספרו "מגפיים חומים, מגפיים אדומים - מגטו מינסק עד מחנות סיביר" (דביר, 1977).
אפשר לשער שהוא לא היה שורד את כל חמש שנות המאסר במחנה, אך כעבור שנה וחצי עונשו קוצר. אנטולי חזר למינסק, אלא שהתלאות השפיעו עליו באופן בלתי צפוי: במקום להפוך לאזרח סובייטי מפוחד וממושמע, הוא מחליט להתחבר אל השורשים. בשלב זה מגיעה גם ההבנה שמקומו, בדומה למקומם של כל היהודים, בישראל, ויחד עימה התקווה לזכות לעלות לארץ האבות.
אנטולי מתחיל בפעילות ציונית. הוא מתחבר ליהודים אחרים, מפיץ ומקבל ספרות יהודית, ובשנת 1957 אף מעז ליצור קשר עם ישראלים שביקרו בבריה"מ לרגל פסטיבל הנוער והסטודנטים הבינלאומי. הפעילות אינה נעלמת מעיני הקג"ב. עבור קלגסי השירות החשאי הסובייטי עבר טרגי, שכלל הישרדות בדרך נס בתופת הנאצית ומאסר קודם בסיביר, לא היה סיבה לתת ל"אזרח רובין" הנחות. בדיוק להפך. בבריה"מ כולם היו חשודים תמיד. אבל מה בדיוק גרם למעצרו? איזה מעשה לא זהיר הסגיר אותו שוב למרתפי הקג"ב?
לאחר פטירת רובין הבינו קרובי משפחתו שהתשובה לשאלה הזאת לא ידועה להם. כדי לפזר את הערפל פנו ללשכת הקשר "נתיב", אשר היתה אמונה בתקופת המלחמה הקרה על הפעילות בקרב יהודי בריה"מ ועל העזרה להם. כאשר מסך הברזל עוד חצץ בין העולם החופשי לבריה"מ ולגרורותיה, היתה פעילות הארגון חשאית, והארכיון העשיר שלו - אוצר בלום שאין שני לו של ידע, רשמים ונתונים על יהודי בריה"מ - טרם נחשף לחוקרים ולציבור הרחב. ראשת "נתיב" החדשה, נטע בריסקין־פלג, נרתמה לעניין, ובארכיון "נתיב" אותר תיק מסמכים ועדויות שנושא את השם "אנטולי רובין". בזכות תושיית בריסקין־פלג מסמכי התיק הותרו למסירה למשפחה.
ההפתעה שציפתה בין מסמכי התיק הארכיוני הישן הדהימה את כולם, אפילו את אנשי "נתיב". התברר שאנטולי רובין נסע בענייני עבודתו לריגה, ובזמנו החופשי בעיר הזאת נכנס לחנויות של ספרים ישנים בחיפוש אחר חומר יהודי. באחת מחנויות הספרים נתקל באדם שהחזיק ספר יהודי. רובין, שסקרנותו גברה ככל הנראה על הזהירות המתחייבת מאזרח סובייטי, ניגש אליו וביקש לברר איפה אפשר להשיג ספרים שכאלה. אחר כך הלך אחרי האלמוני לביתו, ושם ראה ספרים רבים בעלי תוכן יהודי. כש"החבר" החדש שאל את רובין לשמו ולמקום מגוריו, אנטולי גילה לו את הכל ברצון.
אותו אלמוני, שבעצמו היה פעיל יהודי, נדהם מחוסר הזהירות של האורח ממינסק ופירש אותו כפי שכל נתין סובייטי היה מפרש - הוא הגיע למסקנה שרובין הוא פרובוקטור מטעם הקג"ב, אשר נשלח אליו כדי להפילו בפח. אווירת החשדנות, שאפפה את אלה המעזים לחשוב על זהותם היהודית בבריה"מ של שנות ה־50, פשוט לא אפשרה להניח שאדם תמים יעז לגשת אליך לאור יום, לשוחח על נושאים יהודיים ועוד לבקש סיוע בהשגת ספרים מחתרתיים או מחתרתיים למחצה.
משהגיע למסקנה ש"אנטולי ממינסק" הוא פרובוקטור של השירותים החשאיים, היתה בפני הפעיל היהודי מריגה רק ברירה אחת. כעבור כמה ימים הוא דיווח לקג"ב בכתב על רובין, בלי להבין שבכך הוא בעצם גוזר את גורלו. חשוב להדגיש שלא היתה זאת הלשנה בכוונה להלשין. נהפוך הוא - הפעיל היהודי מריגה (שזהותו, אגב, ידועה, אך לא נוכל לחשוף אותה מטעמי פרטיות) היה משוכנע שהמבקר המתלהב, שאותו פגש בחנות הספרים, נשלח על ידי הקג"ב כדי לבחון את "נאמנותו למולדת". הוא לא האמין ולו לרגע שהדיווח לקג"ב מסגיר יהודי תמים וישר כמוהו.
סיפור רובינאי
אם היינו עוסקים בקולנוע, אפשר היה להכתיר את הסיטואציה כקומדיה של טעויות. אבל מה שהתרחש במציאות הסובייטית בשנת 1958 היה רחוק מאוד מכל קומדיה. אנטולי נאסר עם עוד שני יהודים מינסקאים ונידון לשש שנות מאסר בעבודות כפייה. נוסף על אישום בפעילות ציונית, ניסו "לתפור" לו גם אישום בקשירת קשר לביצוע ההתנקשות במנהיג בריה"מ דאז ניקיטה חרושצ'וב, שביקר במינסק.
גם שש שנות גיהינום נוספות במחנה הסיבירי לא יישרו את היהודי קשה העורף. כפי שמסופר בספרו של ארנסט לוין "ומקלכם בידכם", המתעד את המאבק של יהודי מינסק, בשנת 1964 רובין משתחרר וחוזר לסורו: שוב הפצה של ספרות ציונית, שוב פעילות שמטרתה לעורר תודעה לאומית בקרב יהודי בריה"מ. בשלב הזה נשלח אליו מריגה אלי ולק, פעיל יהודי שאך סיים בית ספר תיכון ואמור היה להתחיל את לימודיו האקדמיים במינסק. "הייתי שליח - פעילים ותיקים בריגה, ובהם כאלה שהיו עם רובין במחנות, ציידו אותי בעותק מחתרתי של הספר 'אקסודוס' מאת ליאון יוריס, כדי שזה יופץ בקרב יהודי מינסק", מספר ולק. החזקה והפצה של ספרות ציונית נחשבה בבריה"מ פשע של ממש, ולכן המפגש למסירת הספר לרובין נקבע על פי כל כללי הפעילות המחתרתית בתחנה עלומה של חשמלית.
"חיכיתי בתחנה בקור של מינוס 30 מעלות, והוא לא הגיע", ממשיך ולק בהתלהבות, "כבר חששתי שמא לא הייתי זהיר מספיק, והוא בדרך למפגש. אחר כך נקבעה פגישה נוספת, במעין דירת מסתור שהיתה שייכת לאדם שלישי. נסעתי לשם בהתאם לכל הקודים המחתרתיים, תוך החלפת חשמליות, ובדירה פגשתי סוף־סוף את טוֹליה רובין. הוא היה בוגר ומנוסה, וסביבו, כמו מגנט, התקבצו הפעילים היהודים הצעירים של מינסק". "חבורת מינסק", שטופחה על ידי רובין, שמרה על גחלת התודעה היהודית והציונית בעיר עד שנות ה־80 של המאה הקודמת, וכללה בין השאר את ישראל רשל, מחבר ההמנון הבלתי רשמי של אסירי ציון "כחול ולבן".
בשלב הזה, מעיד ד"ר נתי קנטורוביץ' האחראי לתחום המחקר ב"נתיב", אפילו השלטון הסובייטי נאלץ להודות שעדיף להיפטר מרובין כדי שלא "יקלקל" צעירים יהודים נוספים. בשנת 1969 הותר לרובין לצאת לישראל - הוא היה ליהודי הראשון ממינסק ששוחרר לישראל אחרי מלחמת ששת הימים. שנות התופת הסתיימו, אך גם בצד הנכון של מסך הברזל המשיך אסיר ציון לשעבר במאבק למען שחרור יהודי בריה"מ.
מאבק זה, שתואם על ידי "נתיב", כלל פעילות חובקת עולם, ובתוך כך עסק גם בסיוע לפעילים יהודים שעדיין היו אסורים בבית הכלא הענק, המתפרס על פני שישית מכדור הארץ.
גם למקרא ספרו של רובין ומסמכי תיקו ב"נתיב", ברור כי מי שלא חווה את חוויותיו, לא יבין את סבלו. אין בכוחן של מילים לתאר את מה שעבר על הנער, ואחר כך על הבחור הזה, במקומות האיומים ביותר שיצר מוחם המעוות של מדכאי הרוח האנושית.
כיצד אפשר לשרוד שלושה מדורי גיהינום, שלושה מחזורי עינוי מתמשכים, בלי להישבר? קטונתי מלתת תשובה. נדמה שאנטולי אצר בתוכו שילוב נדיר של גאווה וגבורה יהודית, והן שאפשרו לו לנצח. גם בתנאים בלתי אנושיים, שבהם מרבית האסירים היו מאבדים צלם אנוש, אנטולי סירב להיכנע. במקום שבו הסוהרים והפושעים הפליליים שולטים ללא עוררין, העז לצאת נגד כל ביטוי של אנטישמיות, בין שזה בא מכיוון מפקדי המחנה ובין שמכיוון אסירים אלימים נטולי כל מעצור מוסרי. אם היה צריך להילחם ולהכות, נלחם והיכה. נלחם בשטן, שהחליף מגפיים חומים באדומים, ויכול לו.
לאחר עלייתו ארצה רובין התחתן ובנה בית בישראל. סוף־סוף רווה נחת וסיפר את סיפורו. לאישה נשא לא אחרת מאשר את קרני ז'בוטינסקי, נכדתו של ראש בית"ר ומשורר הגבורה והגאווה של העם היהודי הקם לתחייה. קשה לפספס את הסמליות, ואולי גם בחיבור האישי הזה היתה ידו של התסריטאי הנעלם.
מסכת הגבורה של אנטולי רובין ושל אסירי ציון נוספים, אשר היו ממקימי התנועה הציונית בבריה"מ, אינה ידועה דייה. היהודים הסובייטים כונו בארץ "יהדות הדממה", אך הכינוי שגוי. אמנם קולה של יהדות בריה"מ לא נשמע במשך עשרות שנים בישראל ובשאר הארצות הדמוקרטיות, אך לא משום שהיא שתקה, אלא משום שקולה הוחנק על ידי אמצעי הדיכוי ונחסם על ידי מסך הברזל. אבל הקול הזה מדבר מתוך אלפי התיקים המאובקים שנאספו בארכיון "נתיב" ושמחכים לצאת משם לאור היום הישראלי. אם זה לא יקרה, יהיה בכך עוול גדול לגיבורים האלמונים של המחתרת היהודית באימפריית הרשע הסובייטית.
אנטולי רובין היה יהודי צנוע, ולכן נפטר אדם אלמוני כמעט. בשנת 2012 התבקש להדליק את אחת המשואות המסורתיות של יום הזיכרון לשואה והגבורה, אולם סיפור הגבורה של חייו לא הגיע לידיעת הציבור הרחב. ספרו של רובין זכה למהדורה מצומצמת, למרות שהיה ראוי להפצה רחבה. אולי אף נכון היה לכלול אותו בתוכנית הלימודים, ולו רק בזכות התשובה שיש בכוחו לספק לשאלה הנצחית "מיהו יהודי?" מבין האפשרויות השונות חביב עלי מכולם הרעיון שהציע הסופר והמחנך ארי אלון - "יהודי הוא כל מי שמסתכל על עצמו בראי ההיסטוריה ורואה יהודי". אני משוכנע שגם אנטולי רובין היה מאמץ אותו בחדווה. כשאני מסתכל על מסלול חייו, אני רואה בו סמל ליהודי של המאה ה־20. ולאחר שמסלול זה הגיע אל סופו, חובה עלינו לנצור אותו לעד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו