לפני כחודש, במסגרת סיור על הקו בצפון, התייחס קצין לכפר לבנוני ידוע. בהתפתחות של תרחיש מלחמתי, אמר הקצין, רוב הסיכויים שהוא ולוחמיו יקבלו משימה שתכלול גם את נטרול הכפר הזה. ההנחה היתה שמדובר בכיבוש קרקעי, תוך ניצול ההתקדמות הטכנולוגית. אבל הקצין סירב להתייחס לשיטה שתופעל מול הכפר. הסיבה היא לא משום שכל תוכנית מבצעית היא סודית מטבעה, אלא כי השיטות היום הן לא שגרתיות. אפילו מונח כללי כמו פעולה קרקעית נשאר בעמימות.
הדברים נכונים גם לגבי צה"ל בכללותו. ההסתרה לגבי האופן שבו פוצצו לאחרונה שלוש מנהרות, שבאחת מהן נהרגו כ־15 מחבלים, וכיצד צה"ל מתכוון לטפל בשטחים בנויים בלבנון - יוצרת ערפל קרב בריא לגבי יכולותיו האמיתיות של הצבא לקראת מלחמה. הרמטכ"ל, אגב, מעריך שהסבירות למלחמה היא נמוכה, בהינתן הפריסה של חיזבאללה וסבך הלחצים שהארגון נתון בו.
זה הרקע שצריך להביא בחשבון כששומעים ביקורת על מצבה של זרוע היבשה בצה"ל. צה"ל, כוח המגן העיקרי של מדינת ישראל, יצא בשנים האחרונות מאיזונו. יש לו שתי זרועות - אוויר וים - שמצבן טוב ואולי אפילו מעולה. חיל האוויר כל הזמן מתעצם, וחיל הים הוא חיל מקצועי ששומר על רמה גבוהה.
אבל הזרוע השלישית, צה"ל היבשתי, מדולדלת. שומעים שוב ושוב שניצחון במערכה עתידית יושג רק באמצעות הפעלה החלטית של כוחות קרקע מתמרנים. חיילים עם נעליים גבוהות, זוחלים בקוצים ומתפלשים בבוץ. חיל האוויר לא יספיק למשימה, וכוחות יבשתיים יופעלו על מנת להשתלט על אזורי הירי.
צה"ל סבור שיש לו הכוח המספיק לביצוע המשימה, ואילו האופוזיציונרים מעריכים שלא. כוחות המילואים נטשו כבר את הטכנולוגיה הישנה, אך טרם הטמיעו את הטכנולוגיות החדשות. צה"ל נחשב לצבא מוביל בעולם בתחום הקיברנטי. אבל בשונה מהצבא האמריקני, אין לו שלוש שנים להילחם ולחסל את דאעש. מול חיזבאללה הוא מחויב להסיר את האיום העיקרי בתוך פחות משבוע.
כל זה מביא אחדים למחשבה שלצה"ל אין היום סדר כוחות גדול מספיק לביצוע המשימות. "הוועדה סבורה כי יש לבחון את תוכניות בניין הכוח אל מול אופטימיזציה של משאבים מחד, ותרחישי קיצון סבירים מנגד", נכתב בדו"ח ועדת החוץ והביטחון שחתומים עליו עפר שלח ואבי דיכטר, ושזכה לפרסום לפני יותר משלושה חודשים. "יש לבנות תרחיש של לחימה בשתי זירות במקביל, שכן ברור שאי אפשר להשתמש באותה יחידה בשתי זירות באותו זמן". למעשה, נרמז לקורא שצה"ל לא בנוי היום לתרחיש סביר ביותר של לחימה בסוריה־לבנון ובעזה במקביל. הדברים חמורים עוד יותר משום שיש בעיות של כשירות למלחמה בחלק מהכוחות הקיימים.
יש תחושה שהמצב הזה כבר נכנס כנתון לתודעת הקברניטים המדיניים. זה אולי גרוע יותר, משום שחיכוך מלחמתי הוא תהליך שיכול להביא יחידות שמצבן לא טוב למצב של כשירות גבוהה בתוך זמן לא ארוך. אבל אם הדרג המדיני חושש מהכנסת הכוחות לעומק שדה הקרב, כפי שאירע ב"צוק איתן", הרי התוצאה מבחינת צה"ל הופכת לגרועה עוד יותר. מהניסיון של שלוש וחצי השנים האחרונות, ניתן להניח שמשולש הצמרת הביטחונית - ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל - מאוחד בתפיסתו ש"מלחמה בין המלחמות" היא בעידן הנוכחי האתגר של מדינת ישראל.
ההנחה הזו משמעותה פעילות מותאמת, כדי לא לגלוש למלחמה בעצימות גבוהה. אפשר להעריך שתפיסת הקברניטים היא שצה"ל ושאר כוחות הביטחון המעורבים במערכה מתאימים היטב למשימה, כפי שהיא היום. אך הם לא היו רוצים לבחון את צה"ל ברגע האמת, שבו הוא נדרש להסיר את האיום מעל אזרחי ישראל ומהתשתיות האסטרטגיות שלה.
חשש מסינדרום "טבע". הקיצוץ בבשר החי של כוח האדם גרם לכך ששלושה קצינים העדיפו לוותר על תפקיד מפקד זרוע היבשה.
במבט מכליל, העוצמה האסטרטגית של ישראל, שנותנת את התוצר הביטחוני שהציבור והקהילה הבינלאומית רגילים אליו, מורכבת מחיל האוויר, מחיל הים, מהמוסד, מהשב"כ ומהיחידות המיוחדות. לא יותר מזה.
המבקרים את זרוע היבשה של צה"ל כיום חוששים מהתרחיש של חברת טבע. פעם היה מקובל לחשוב שזו המניה הבטוחה ביותר שכל הזמן עולה; לפתע נוצרו תנאים סביבתיים חדשים ושונים, ובתוך כמה שנים החברה למעשה קורסת לנגד עינינו וקרוב ל־2,000 עובדים עתידים להיות מפוטרים.
בצה"ל מדובר ב־6,000 אנשי קבע שפוטרו. סגן הרמטכ"ל לשעבר, יאיר גולן, תיאר לאחרונה מצב אידילי בתחום התקציבי, שלפיו הושג בין משרד האוצר לצה"ל "מתאר תקציבי יציב" לאורך זמן. אך מתחת לפני השטח יש מאבק קשה בין אלופים, בעיקר מפקדי זרועות, על המשאבים שהאיזון ביניהם הופר. אלוף שהחליט להוביל מהלך מסוים, או לפתח פרויקט חשוב בגזרתו, לא יביא את הנושא לסדר היום של פורום מטכ"ל. הוא יעשה הכל לפעול לבד, עצמאית, או רק מול הרמטכ"ל, מחשש שאם יציג את תוכניותיו בישיבת המטה הכללי יקומו אלופים אחרים ויתקעו לו מקלות בגלגלים. "הם יבואו אליו בטענות, למה אתה כן ואני לא?!" העיד רמטכ"ל בדימוס במחקר של פורום מטכ"ל, שקטעים ממסקנותיו פורסמו ב"הארץ" לפני כמה שבועות.
כתוצאה מהקיצוץ העמוק בכוח אדם, נוצר מצב שבו הגוף הצבאי אוכל את עצמו: ניתנת עדיפות מוחלטת ליחידות חדשות בתחומי הסייבר והמודיעין ולחיל האוויר, על חשבון משאבי כוחות היבשה. זה לא רק תקציבים, אלא גם כוח אדם איכותי. "זה תהליך חסר פרופורציה שמחליש את מרכיב היבשה במלחמה הבאה", אומרים קצינים בכירים. מדובר ב־2,000 תקנים חדשים שאוכלים בבשר החי של כוחות היבשה. אלו תקנים שיוצאים מיחידות קיימות; הוציאו אותם משריון, מתותחנים, מהנדסה, מגופים תומכי־לחימה ומהכשרות.
התוצאה החמורה באמת היא פגיעה מוראלית בקציני יחידות היבשה המסתערות. הם מקבלים משימות ומטלות, ואינם מצליחים לבצע אותן. לא מדובר בפעילות מבצעית; הם רואים לנגד עיניהם מדרון שמוביל בסופו של דבר לסוג של צבא שהם לא רוצים לשרת בו. העדות לכך היא שבסבב המינויים של האלופים, שלושה מפקדים בכירים דחו את הצעת הרמטכ"ל לקבל את הפיקוד על מז"י (זרוע היבשה).
מפקד מז"י מאבד את יכולתו להשפיע על האיזונים בין הזרועות; הוא מנהל קרב נסיגה מול דלדול משאבים בתקציבים ובכוח אדם. זהו שטף של קיצוצים שעברו, לדעת אחדים, את הקו האדום. יש כאן אובדן פרספקטיבה, משום שבסופו של דבר חיל האוויר והמודיעין, שניהם גופים ברמה מדהימה, אינם מסוגלים להכריע בשדה הקרב.
פרשת הדרכים שבה ניצבת זרוע היבשה הפכה לוויכוח מתמשך בין שר הביטחון אביגדור ליברמן לבין הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט. ליברמן גיבש הערכה, שלפיה מצב חילות היבשה בכי רע. השקפתו ניזונה מדו"חות ביקורת קשים שיצאו לאחרונה בתוך מערכת הביטחון.
לעת עתה המחלוקת החמורה בין שני הקברניטים מוכלת; הם לא רוצים שתצא החוצה, ובצמרת צה"ל מכחישים שיש בכלל מחלוקת, מכיוון שחילות היבשה קיבלו מאז תר"ש גדעון "תעדוף מלא".
הרמטכ"ל איזנקוט אמר לאחרונה בפורום סגור, ובשכנוע רב, שצה"ל היום כשיר ומאומן יותר משהיה אי פעם ב־20 השנים האחרונות. רמת האימון של החטיבות היא הגבוהה ביותר שהוא זוכר. תקציב היבשה הושווה לזה של חיל האוויר. החי"ר המשוריין עבר ללוח זמנים שנותן לו כ־50 אחוז מהזמן לאימונים. נפסק השנור, ורמת הציוד לפרט היא כמו של הלוחמים בסיירת מטכ"ל. "אני סומך במאה אחוז על כל מג"ד, מח"ט ומפקד אוגדה", הוא אומר, "השיפור הוא עצום".
טום הנקס מתוך הסרט "העיתון"
לבנון שלהם? הדיווחים של משה דיין מווייטנאם הבהירו: המלחמה היתה מלחמת תדמית נגד כל העולם
סרטו של סטיבן שפילברג, "העיתון", היה מאכזב משהו. היו בו מעט רגעים של דקויות ושל מורכבות מפתיעה. ההתפתחות הדרמטית בסרט, בסופו של דבר, היא בדמותה של מו"לית ה"וושינגטון פוסט", קתרין גראהם (בגילומה של מריל סטריפ): מאשת חברה המחוברת בחבלי ידידות קרובה אל האנשים החזקים בוושינגטון, הופכת גראהם לאישה עצמאית שמוכנה להילחם על חופש העיתונות. היא מעניקה גיבוי לעיתונאים התחקירנים שלה תוך ביתוק חבלי הנאמנות לאדם כמו רוברט מקנמארה, שהיה שר ההגנה בשנים המכריעות שבהן הסתבכה ארה"ב בווייטנאם.
אבל יש רגע קטן בסרט שבו נשאל עורך העיתון, בן בראדלי, מה הוא מרגיש כשהוא מסתכל באותה תמונה מהעבר, שבה הוא ואשתו נראים בקרבה אינטימית לנשיא ג'ון קנדי ולאשתו ג'קי. תשובתו: "אני מרגיש בעיקר עצבות". משמעות האמירה הזאת היא שלנוכח מה שלמד מהדו"חות הסודיים ש"הניו יורק טיימס" ולאחר מכן "הפוסט" פרסמו - גם דמותו המנהיגותית של הנשיא הנערץ שאיתו היה מיודד מאוד נסדקת, שלא לומר מתמוטטת.
הסרט אמנם חוגג את התפקיד המיתולוגי של העיתונות החופשית כמרכיב המרכזי בדמוקרטיה, אבל זאת תוך כדי סתירה פנימית: זהו סרט חינוכי, על גבול הסרט הסובייטי, החוגג את תהילת תחנת הטרקטורים.
"העיתון" הוא במידה רבה סרט נוסף על מלחמת וייטנאם בזיכרון ובתודעה הפוליטית האמריקנית. הדשדוש האמריקני המחודש בביצה הווייטנאמית לא מבשר טובות; רק לאחרונה יצאה "סדרת המופת" של קן בארנס על המלחמה. היא יכולה היתה להיות עוד מחקר מעמיק על העבר, אלמלא גם בישראל נמצא מי שיפיק מן הסדרה לקחים רלוונטיים לנו ולמלחמותינו. האלוף נועם תיבון מצא קווים מקבילים בין וייטנאם "שלהם" ללבנון "שלנו", במאמר שפרסם באתר וואלה! (4 בינואר). "זה דומה למה שקרה לנו", כתב. הוא לקח את השיעור הווייטנאמי אל שערי עזה. כן, צה"ל יכול להפיל את משטר חמאס ולכבוש את הרצועה, אבל האם מישהו חושב אצלנו "מה יקרה שם אחר כך? מי ישלוט בתא השטח הזה?"
האלוף תיבון עשה נכון כשפתח דיון ציבורי וצודק על הנזקים שיכולים להיגרם כאשר יוצאים למלחמה שאין לה קונצנזוס בחברה דמוקרטית. אבל האם אין לנו מספיק פרספקטיבה לערער על הקביעה בעקבות הנסיגה מדרום לבנון? "לא היתה הצדקה לאבד את מיטב בנינו ברצועת הביטחון בשעה שצה"ל צריך להיערך לאתגרים האדירים שמצפים לו בעתיד", כתב תיבון. ובכן, האתגרים הגדולים כרגע שעומדים בפני צה"ל כוללים בדיוק את החזית של לבנון וחיזבאללה. את וייטנאם אפשר היה להשאיר אי שם, במקום שקשה למצוא על המפה; אבל לבנון ועזה הפכו לבסיסי טילים ברמה כמעט צפון־קוריאנית.
בנקודה הזו אפשר להתחבר חזרה לסרט של שפילברג, החוזר על הקובלנה האמריקנית הנצחית מאז וייטנאם: המנהיגים מאז טרומן הסתירו מהקונגרס את האמת. והנה, שני העיתונים נושאי דגל המלחמה בטראמפ סגרו את פער המידע שבין המנהיגים לבין הציבור.
אבל מתברר שהיה גם כתב שטח אחד בשם משה דיין, שמילא משימה עיתונאית מרשימה ביותר בג'ונגלים של וייטנאם במחצית השנייה של שנת 66'. זאת היתה שנה טובה לתיירות. דיין זיהה כבר אז, חמש שנים לפני פרסום מסמכי הפנטגון, כי האמריקנים מנהלים "מלחמת תדמית". "הרושם שלי", כתב, ב"מעריב" ביולי 66', "שאין הם נלחמים כרגע לא נגד הסתננות לדרום, לא (נגד) מלחמת גרילה, ואף לא מלחמה בהו שי מין, אלא מלחמה אמריקנית נגד כל העולם. להפגין לעיני כול... את כוחם ואת עקיבות החלטתם, למען ידעו: כשהאמריקנים נכנסים למערכה אין לעמוד בפניהם".
היו לדיין עוד הבחנות חכמות, שאזרחי ארה"ב יכלו לסתום באמצעותן את פער המידע שלהם. אבל היתה לו תובנה אחת שהיא לקח אקטואלי: "אגב - בישראל כשמדברים על 'ערובות אמריקניות', צריך לדעת מה פירוש עזרה אמריקנית צבאית: זו לא העמדת הצי ה־7 בפיקוד צה"ל. אלא להפך, העברת הסוברניות הישראלית לידי הכוחות האמריקניים. כדי לשמור על עצמאותו של בעל ברית - קודם כל הם נוטלים אותה ממנו לפיקדון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו