"הכדורגל השכונתי מביא איתו שפה ועולם משלו, והאקדמיה לכאורה מביאה עימה משהו אחר לגמרי", אומר יונתן פיין על המוטיבציה שהניעה אותו לכתיבה הנובלה "הבוסמן", שראתה אור לאחרונה בהוצאת אפיק. פיין אומר שהניסיון לקשור בין כדורגל לאקדמיה קשור לחייו הפרטיים ולחוויות האישיות שלו, אבל "כמובן שאפשר לראות שמתוך ההבדלים הגדולים יש גם קווי דמיון".
פיין (33) הציב במרכז הספר החדש שלו את משחקי הכדורגל השכונתיים, אבל גם את התככים והביורוקרטיה הקטנה של מסדרונות האקדמיה. גיבור ספרו (שלא זכה בשם) "מתכסה בבערות" כאשר הוא עולה על מגרש הבלטות בכל שבת, ובד בבד נאבק לכתוב את התזה שלו על הפואמה הסיפורית של ג'ון קיטס "ליל סנט אגנס", שמתגלה כמשימה מתסכלת וחסרת אופק. בין לבין, הוא מנסה לחיות את חייו בתל אביב, נחפז לרומן קצר ונשאר עם יותר שאלות פתוחות מאשר תשובות.
פיין גדל והתחנך בתל אביב, ובית הספר שעליו הוא כותב בספרו, עירוני ד', הוא בית הספר ששנינו למדנו בו. את ערב השקת הספר בחר לערוך בספריית התיכון, שבה לא דרכנו מאז כל אחד סיים בזמנו את לימודיו. פיין טוען כי התעכב על ז'אנר כדורגל השכונות, שמופיע אצל כמה כותבים ילידי שנות ה־80 ואילך, כי "לאורך השנים לא הייתי מודע לכך שגם כדורגל השכונות יכול להוות חומר ספרותי טוב. מרוב שאתה בתוך השגרה הזו, אתה לא יכול לראות ממה היא מורכבת; אבל לפתע השפה, הדמויות והתחושות שנלוות לזמן הזה בשכונה התחברו אצלי למשהו שראוי לכתוב עליו".
עבור מי מאיתנו שמבלה את סוף השבוע במשחק כדורגל בשכונה, ביטויים כמו "לעשות כוחות" הם לא רק זיכרון ילדות אלא פיסה רלוונטית. כך גם המאבק העיקש לשכנע את "השחקנים" השכונתיים לצאת מהבית ולהמשיך לקיים את המסורת האורבנית, שמצליחה לגרום לניתוק מהמציאות היומיומית במשך שעתיים בשבוע.
שם הנובלה של פיין נגזר משמו של ז'אן־מארק בוסמן, כדורגלן בלגי אזוטרי שהפך לסמל בכדורגל העולמי, מכיוון שעמד במרכז תקדים משפטי שאפשר לשחקנים אירופאים לשחק במדינות אחרות ביבשת מבלי להיחשב כזרים, וביטל הגבלות של מעבר בין קבוצות. הגיבור של "הבוסמן", עם זאת, הוא מדגם מייצג של סטודנטים נצחיים שמתקשים להתמודד עם הקרתנות והסיזיפיות של האקדמיה הלאה. העימותים הישירים שלו בעלילה הם מול המרצה שלו, פרופ' הייזליט, שמעמיס עליו הערות לתזה המתגבשת, ומול ז'ולי, מזכירת החוג.
"בחיפוש אחר יציבות"
ממש כמו גיבור הספר, גם פיין, לדבריו, גילה שהאקדמיה מלאת אגו ומנותקת מהמציאות. הוא מעיד כי זועזע מהמשבר של מדעי הרוח ומהעובדה שהחוגים נזקקים לשיווק ולמיתוג חיצוניים לנוכח מיעוט הסטודנטים בכיתות. לדבריו, המצב הזה דרבן אותו לעזוב את האקדמיה ולהתמקד בכתיבה ספרותית ועיתונאית.
באחרית הדבר לספר מתעכב הסופר עודד מנדה־לוי על הנרפות שמוליכה את גיבור הנובלה, הן בכדורגל השכונות והן באקדמיה. פיין מחדד כי ניסה לכתוב על התלישות הישראלית הצעירה. "הגיבור של הספר נע על הציר של האוניברסיטה בירושלים, היציאה לפאב בתל אביב ומשחקי הכדורגל בסוף השבוע - שהם כמו האוויר לנשימה שלו", אומר פיין, "הדברים האלה בהחלט מעסיקים את הדור שלנו, שסובל מהתלישות הזו ומחפש יציבות, בדרך כלל ללא הצלחה. לדעתי התחושה הזו גם משפיעה על הכתיבה, כי ברור שבעידן הנוכחי אין כמעט צעירים שיושבים בבית ומקדישים מזמנם אך ורק לכתיבת ספרים, מבלי לעסוק בדברים נוספים".
איפה היה המפגש הראשון שלך עם המילוליות של הכדורגל?
"אם אתה חובב את המשחק מגיל צעיר, עיתונות הספורט היא חלק ממך ואתה נמשך לשפה הספציפית שלה. אני יכול לצטט לך עכשיו כותרות של סיקור משחקים בעיתונות שנים אחורה. אלה כותרות שכמובן עשירות במשחקי מילים ובשנינויות, ובתור ילד אתה לומד דרכן ומגבש זווית ראייה. הרי לעיתים קרובות הכותרות מאדירות את המשחק יותר ממה שהוא היה באמת. יש לשפה כל כך הרבה דברים שהופכים את הכדורגל בפועל לגדול יותר".
"אני עוד לא פורש"
קובץ הסיפורים הראשון של פיין, "משוחרר", ראה אור בהוצאת כתר וסיפור מתוכו זכה בפרס על שם הרי הרשון מטעם האוניברסיטה העברית. הקובץ עסק בדילמות ובמטענים שסוחבים עימם ישראלים צעירים בשירות הקרבי בצה"ל. פיין מודה שהחלק האקדמי ב"הבוסמן" מבוסס אף הוא על חוויותיו מהאוניברסיטה, ומספר בחיוך על התגובות המופתעות ועל העיניים שנפערו כשבחר להתמקד בספרות איטלקית בתואר השני.
בחייו האישיים הוא יהפוך בקרוב לאב בפעם הראשונה. "כולם אומרים לי שאם חשבתי שעכשיו אני מתלונן על כך שאני צריך למצוא זמן גם לכתוב, גם לעבוד וגם לשחק כדורגל, אז כשיהיה לי ילד המשימה תהיה עוד יותר קשה. כלומר, אני אתחיל להבין את אלו שלא באים יותר לשחק כדורגל כי החיים סגרו עליהם וקשה להם. וככדורגלן שכונתי, אני בטוח שגם הגוף תכף יתחיל לתת את אותותיו. אבל אני עוד לא פורש באופן רשמי". אגב, ערב ההשקה לספר כלל גם משחק ידידות בין נבחרת הסופרים לקבוצה המיתולוגית שעליה מבוססת עלילת "הבוסמן". המשחק, לאור זרקורי בית הספר, הסתיים ב־0:5 מוחץ לטובת הקבוצה של פיין.
בהשקת הספר שמעתי כמה מחבריך שאמרו שאולי סוף־סוף תעשה קצת כסף. יכול להיות שהנידחות וחוסר הפרקטיות מאפיינים לא רק את גיבור הספר, אלא גם אותך?
פיין צוחק. "ללמוד ספרות באקדמיה ועוד ספרות איטלקית - אני יכול להבין מאיפה מגיעה הדאגה. הלכתי על הנישה של הנישה. כשקיבלתי מלגה בבולוניה למדתי איטלקית וקראתי ספרות, והיה לי ברור שאלה לא החיים עצמם. לאשתי יש עבודה רצינית, וגם אני הבנתי שאני צריך עבודה, אבל כזו שתמיד תהיה סביב המילה. אני זוכר שכבר בתור נער אמרתי להורים שלי שכשאני אהיה גדול אני רוצה להתפרנס מכתיבה. אני ממש זוכר את רגע ההצהרה ההיא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו