הודעת הפיטורין הגדולה של חברת טבע היום היא מהגדולות שידע המשק הישראלי בשנים האחרונות. לאור זאת חיפשנו בהיסטוריה של ישראל עוד מקרים בהם התחולל משבר כלכלי בחברות או במשק כולו במסגרתו התחוללו משברי פיטורין ענקיים כאלו.
משבר תעשיית הטקסטיל בישראל
אחד המשברים הזכורים שעברו על ישראל היה משבר תעשיית הטקסטיל במסגרתו פוטרו עובדים רבים והמפעלים ברובם עברו לייצר בארצות בהן מחיר העובדים נמוך משמעותית ממחיר העובדים בארץ. מפעל הטקסטיל הראשון שהוקם בארץ היה מפעל "לודז'יה" שקם בשנת 1924. מאוחר יותר קמו המפעלים אתא (1934) שהפך גם לעיר שלמה בישראל בשם קריית אתא. אחרי קום המדינה בשנות ה-50 הוקמו בעיירות הפיתוח מפעלי טקסטיל גדולים, ובהם "פולגת" בקריית גת ו"כיתן" בדימונה. בשנת 1975 הוקם בכרמיאל מפעל "דלתא גליל תעשיות" לייצור הלבשה תחתונה. המפעל זכה להצלחה רבה בישראל ובעולם, והעסיק אלפי עובדים.
אלא שלא לעולם חוסן והפיכת ישראל למשק תחרותי וקפיטליסטי פגעה אנושות בתעשיית הטקסטיל. כך קרה שבסוף שנות ה-70 ביטלה ממשלת מנחם בגין את מכסי המגן שהגנו על תעשיית הטקסטיל, והביאו לחשיפתה לתחרות של מוצרי יבוא זולים. מפעלים ישראלים העבירו פסי ייצור למזרח הרחוק, לירדן ולמצרים, שם נהנו מעבודה זולה, ומהסכמי ה-QIZ ופיטרו אלפי עובדים בישראל. בשנת 1985 נסגר "אתא" לאחר שנקלע למצוקה כלכלית, ו-1,000 עובדיו נותרו ללא מקום עבודה. במהלך שנות התשעים הועברו מחצית ממפעלי "דלתא גליל תעשיות" לירדן, ובשנת 2007 הועבר מפעל נוסף, מכרמיאל למצרים.
משבר כור
כור תעשיות הוקמה בשנת 1944 כזרוע התעשייתית של חברת העובדים של ההסתדרות וצמחה לקונצרן תעשייתי גדול שהעסיק עשרות אלפי עובדים. אולם בסוף שנות ה-80 נקלע הקונצרן למשבר חמור ועבר הבראה בידי בני גאון, שבמסגרתה נמכרו רבות מהחברות הבנות שלו, ולבסוף נמכרה אף חברת "כור" למשקיעים פרטיים. כאמור בשנות השמונים כתוצאה מניהול שלא התאים למדיניות הכלכלית הליברלית שהנהיגה הממשלה ירדו המכירות של מפעלי כור.
בני גאון
הנהלת החברה החליטה להימנע עד כמה שניתן מפיטורי עובדים והעדיפה לשחוק את רווחיותה. בשנת 1988 נקלע התאגיד לפשיטת רגל. באותה עת הועסקו במפעלי כור כ-32,000 עובדים. בני גאון נקרא להציל את התאגיד וביצע בו תוכנית הבראה שכללה תהליכים קשים של פיטורי עובדים (כ-30% מכלל העובדים), שינויים מבניים ומכירת חלק מהמפעלים והחברות שהצילו אותו מהתמוטטות.
משבר חברת אליאנס
מפעל 'צמיגי אליאנס' הוקם בשנת 1950 על ידי קבוצת משקיעים מישראל ומארצות הברית, בשיתוף חברת סולל בונה. מייסדי החברה שמעו כי בעיר פתח תקווה הוקם מפעל צמיגים אחר ('שמשון'), והחליטו להקים מפעל צמיגים בחדרה, תוך ניצול ההטבות המיוחדות של אזור התעשייה החדש שהוקם שם.
צילום: יצחק ברבי
אולם גם כאן החברה נחלשה עם השנים ואיש העסקים אליעזר פישמן רכש את החברה ב–1992 מכונס נכסים. החברה היתה אז במצב של פשיטת רגל. אולם לפני קניית החברה ובמהלך קנייתה פוטרו ממנה מאות עובדים.
מנועי בית שמש
חברת "מנועי בית שמש" הוקמה בשנת 1968 בבית שמש בידי יוסף שידלובסקי וחברת טורבומקה. בשנת 1981 נקנתה החברה בידי ממשלת ישראל, והפכה לחברה ממשלתית. בהמשך בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 נקבעה החברה כקבלן הראשי לייצור והרכבת מנועי PW1120 של פראט אנד וויטני למטוס הלביא.
אולם בעקבות ניהול כושל החברה נקלעה לקשיים כלכליים וב-1984 רכשה Thames Holdings (חברת בת של חברת פראט אנד וויטני) 40% ממניות החברה במסגרת תוכנית הבראה שלה. במהלך פוטרו 690 עובדים.
ביטול פרויקט הלביא
מטוס הלביא // צילום: דודו גרינשפן
פרויקט הלביא שליווה את התעשייה האווירית בישראל מתחילת שנות ה-80 עד שנת 87 פגע אנושות בתעשייה האווירית והוביל לפיטוריהם של מאות מהנדסים במשק. לביטול הפרויקט היו השפעות רוחב קשות מאד על מפעלים רבים בתחום הביטחוני בישראל.
סגירת רשות השידור
ראשית שידורי הרדיו בעברית בארץ הייתה בקול ירושלים, השידור העברי בשירות השידור הארץ–ישראלי המנדטורי שהחל לשדר ב-30 במרץ 1936 והיה באחריות ממשלת המנדט. עם הקמת המדינה ב-1948, הפכו "קול ירושלים", יחד עם תחנת השידור של ההגנה ל"קול ישראל". שירות השידור, שבהמשך הדרך היה הבסיס להקמת רשות השידור, היה שם נרדף לקול ישראל בתחילת דרכה של המדינה, ושני הכינויים התקיימו במקביל בהתייחסם לאותו הארגון האמון על השידורים בישראל. במשך השנים חלה הידרדרות חמורה במעמדה ובתפקודה של הרשות.
ועדות ציבוריות אשר בחנו את הגורמים למצבה הקשה קבעו שהוא נובע בין היתר ממספר עובדיה הגדול, מעלויות שכרם הגבוהות, מהסכמי שכר קשיחים ומן החוק, שמקשה לנהלה במקצועיות וללא פניות בסביבה רבת ערוצי תקשורת. בסופו של דבר בשנת 2017 נסגרה הרשות ועובדיה (למעלה מ1000 איש) פוטרו כשחלקם נקלטו בתאגיד השידור הציבורי שהוקם במקומה.
משבר מניות הבנקים (ישראל, 1983)
במהלך שנות השבעים החלו בנק הפועלים לשלוט בשערי מניות הבנק במסחר בבורסה בתל אביב. במסגרת הפעולה, המליץ הבנק ללקוחותיו להשקיע את כספם ברכישת מניות הבנק. רכישות אלו מצד לקוחותיו אפשרו לבנק להגדיל את ההון המצוי בידו לצורך מתן הלוואות ללקוחות, השקעות, וכן הלאה. כדי לגרום ללקוחות הבנק להמשיך להשקיע במניות הבנק - כלומר, כדי שהמניות ימשיכו להיות ערוץ השקעה מושך לרוכשים - עסק הבנק גם ברכישה עצמית של מניותיו (באמצעות קרנות וחברות שבשליטתו), כך שנדמה היה כי קיים ביקוש קבוע ומתמיד למניותיו, ושערכן עולה או נשמר באופן קבוע. פעולה זו של ויסות שערי המניות באמצעות הזרמת ביקושים מלאכותיים על–ידי הבנק, נראתה לבנקים כדרך קלה ופשוטה לגייס סכומים עצומים של כסף מן הציבור ואט-אט הצטרפו לבנק הפועלים גם בנקים אחרים כמו בנק לאומי, בנק דיסקונט, בנק המזרחי, בנק אגוד ובנק כללי. בשנת 1977 הביאה הויסות להתעניינות ציבורית גדולה במניות הבנקים ובעקבות זאת לעלייה חדה בשעריהן. הבנקים, שרצו להימנע מעלייה חדה כזאת, נתנו לשערי המניות לרדת ביוני 1977 כדי להימנע מאיבוד השליטה בבנקים.
בתחילת שנת 1983 התחולל משבר בשוק המניות, כולל במניות בנקים. ההיצעים הכבדים במניות חייבו את הבנקים להשקיע סכומים גדולים מאוד בשמירת יציבות מניותיהם. לראשי האוצר ולנגיד בנק ישראל היה ברור כי המצב הקיים אינו יכול להימשך. נגיד בנק ישראל, משה מנדלבאום, שר האוצר, יורם ארידור, ומנכ"ל האוצר, פנו אל הבנקים במהלך החודשים ינואר-מרץ 1983, בדרישה לצמצם בהדרגה את הוויסות. היצעי מניות הבנקים נמשכו גם בחודשים הבאים. בספטמבר הגיעו ההיצעים לשיא חדש. הציבור מכר בהתמדה את מניות הבנקים וקנה במקומן דולרים. ב-2 באוקטובר 1983 פרץ המשבר בכל עוזו: באותו יום מכר הציבור מניות בנקאיות בסכום הגבוה מהמכירות שבוצעו בכל חודש ספטמבר. אחרי יום נוסף של היצעים גדולים, הופיע שר האוצר בטלוויזיה וטען: "לא ניתן לציבור להכתיב לנו את המהלכים". הכחשתו של ארידור הבהירה היטב כי בשלב זה הציבור דווקא כן מכתיב לממשלה את המהלכים. היה ניסיון להגביל קניית דולרים כך שלציבור לא יהיה כדאי למכור את המניות שברשותו.
המשבר גבר ב-5 באוקטובר. בבורסה הופיעו היצעים גדולים של המניות. למחרת, ב-6 באוקטובר, שזכה לכינוי "יום חמישי השחור" הייתה הסתערות המונית של מוכרים. היה ברור לכל כי ההתמוטטות היא עניין של ימים ספורים. הבנקים הצהירו כי אינם מסוגלים עוד לקלוט היצעים נוספים בלי מימון מהמדינה. בפגישה בביתו של שר האוצר הוצע לבצע את תוכנית בנק ישראל: לתת למניות ליפול לרמה נמוכה יותר ובסכום משוער, עד 20 מיליארד ש"ח, לרכוש את המניות. אברהם יוסף שפירא, יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, הציע להפסיק את הוויסות, אך להעניק ערבות מדינה למניות הבנקאיות שבידי הציבור, וכך היה. הבורסה נפתחה שוב ב-24 באוקטובר לאחר שבוצע פיחות של 23 אחוז בשער השקל. חלק מהציבור, שלא קבל את הצעת הממשלה, מכר את מניותיו בשער נמוך ב-17% משער המניות בטרם הופסק המסחר בבורסה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו