עומד בלחץ

ד"ר משה פרחי מסביר שבסופו של דבר, כמו בכל דבר בחיים, הרבה תלוי במטען שאנחנו מביאים מהבית. מתוך אלפי הסטודנטים שהקיפו אותנו בימים האחרונים של הקיץ במכללת תל־חי, יש ספורים שבחרו להצטרף אליו למסלול ללחץ וטראומה, שבראשו הוא עומד בחוג לעבודה סוציאלית במכללה. "מדובר בתלמידים שיודעים מראש שהם יצטרכו לעבוד יותר קשה מכולם, אבל זה לא מפריע להם", הוא מספר. 

כל הדיבורים הללו על דור חדש שעסוק בעיקר בעצמו, נשמטים כאשר אנחנו מגלים שגם בני המילניום הנוכחי - "המילניאל", כפי שהם נקראים ברשתות החברתיות - שואפים למקצועות כמו עבודה סוציאלית מתוך רצון לשנות את העולם מהפינה הקטנה שלהם.

אבל יש סיבה מרכזית מדוע הם מגיעים דווקא לפרחי. המודל שפיתח אומץ לאחרונה על ידי משרד הבריאות ויהיה המודל הארצי להגשת עזרה ראשונה נפשית, שעל פיו יוכשרו אנשי כוחות הביטחון וההצלה: משטרה, מד"א, כיבוי אש, זק"א וכו'. הוא פותח במהלך שנת 2011 לטובת המערך הצבאי הלוחם. "הרעיון בבסיסו היה צמצום מרבי של תלות הכוחות הלוחמים באנשי בריאות הנפש ובצורך לפנות נפגעי תגובות קרב אל מחוץ לשטח הקרב", מסביר פרחי, "כך יוכל כל חייל להגיש עזרה ראשונה נפשית לחברו ולהעביר אותו בתוך לא יותר משתי דקות למצב תפקודי תקין". 

הרעיון הוא להנגיש את העזרה הנפשית הראשונית לכל הציבור ולעשות זאת במהירות האפשרית. "משך הזמן הממוצע שבו ניתן להעביר אדם ממצב שאינו מתפקד על רקע חרדתי למצב של תפקוד יעיל הוא בין דקה וחצי לשתי דקות, ולעיתים הרבה פחות מכך", אומר ד"ר פרחי. 

ראשי התיבות של המודל הם מעש"ה: מ - מחויבות; האדם המסייע צריך ליצור מחויבות בקרב נפגע החרדה, המעניקה תחושת ביטחון. לדוגמה, ניתן לומר לנפגע: "אני איתך ולא הולך לשום מקום". ע - עידוד; עידוד לפעילות יעילה. במקום להרגיע את הנפגע, לתת לו כוס מים ולהרחיק אותו מהזירה, יש לעודד אותו לפעול כדי לסייע לעצמו ולסביבה: "תרכז את האנשים שנמצאים סביבך ותדאג לכך שכולם יתקשרו עכשיו הביתה להודיע שהם בסדר", מסביר פרחי. ש - שאלות מחייבות מחשבה; ערוץ התקשורת עם הנפגע צריך להיות שכלי ולא רגשי. לא לעודד את הנפגע להביע רגשותיו במהלך האירוע ואחריו. יש להימנע מלומר לנפגע בעת האירוע: "זה בסדר שאתה מפחד". 

ה - הבניית האירוע והדגשה שהאירוע הסתיים; באירוע חירום, לדוגמה, מומלץ לומר לנפגע: "לפני שתי דקות היה פיצוץ, עכשיו יש כאן הרבה כוחות הצלה המגישים עזרה, האירוע הסתיים. עכשיו הכל כבר מאחורינו".

מתיאוריה לפרקטיקה

פרחי מספר שלא מפתיע שישראל הפכה ל"מומחית" בתחום, אם אפשר לדבר במושגים כאלו: "לצערנו, היו לנו הרבה הזדמנויות לבחון ולעשות טעויות - וזה בסדר. אני תמיד אומר לסטודנטים שזה בסדר לטעות, אבל אחרי שטעינו זה כבר לא בסדר לחזור על הטעות בפעם השנייה". 

המודל שלו התקבל גם בגרמניה וגם בארגנטינה, ובפיגוע במאי האחרון במנצ'סטר באנגליה הוא כבר היה בשטח כדי לעזור לנפגעים המקומיים. "בישראל יש לנו ניסיון רב בטיפול בנפגעי חרדה, דבר שלא קיים במדינות רבות בעולם", הוא מסביר, "הבריטים תיארו לעצמם שפיגועי הטרור יגיעו גם אליהם, ולכן הזמינו אותי להעביר סדנאות. הם ככל הנראה לא חשבו שזה יקרה כבר עכשיו. 

"בכל המקומות הללו אתה לומד עוד כלל חשוב והוא ההקשר התרבותי. התוכנית היא אמנם אוניברסלית, אבל לקודים של ההתנהגות בחברה יש חשיבות עליונה, ואם אתה לא מכיר אותם אז יכולות לצוץ בעיות מיותרות. לכן תמיד כשמגיעים לאזור שהוא לא שלך, הרעיון הוא לא לטפל באוכלוסייה עצמה, אלא להעביר את הידע לאנשי המקצוע באותה מדינה".

הסטודנטים של ד"ר פרחי כבר הספיקו לחוות בשנים האחרונות מספיק אירועים כדי שהתיאוריה תהפוך לפרקטיקה. הדואליות הזו היא כמובן אירונית: "מה שלמדנו לאורך כל ההיסטוריה שלנו הוא שהתיאוריה של האנשים שכתבו אותה בחדרי חדרים לא עובדת כשמגיעים לשטח, ולכן המשכנו לעשות אותן טעויות. כדי ללמוד באמת חייבים את הפרקטיקה בשטח, אחרת אי אפשר ללמוד ולהתקדם". 

ולצערנו, האזור שבו נמצאת המכללה הגלילית העניק תמיד הזדמנויות לבחון את הדברים בשטח. חוקרי הלחץ, הטראומה והחוסן באצבע הגליל רכשו שם עולמי בזכות המיקום הגיאוגרפי שהיה שנים רבות אזור מלחמה. בשנת 1981, שנה לפני מבצע שלום הגליל שהפך לימים למלחמת לבנון הראשונה, הקים פרופ' מולי להד את מרכז "משאבים" בקריית שמונה. המרכז נועד לספק לראשונה מענה פסיכו־סוציאלי למצבי החרדה שמהם סבלו תושבי קו העימות בשל ירי הקטיושות מלבנון והשהייה הממושכת במקלטים. 

במלחמת לבנון השנייה כבר הוקמו מרכזים לנפגעי חרדה. "זאת היתה הפעם הראשונה שמגן דוד התחיל לפנות נפגעי חרדה לאותם מרכזים ולא לבתי החולים", מספר פרחי, "בהמשך המרכזים האלו קיבלו את השם מת"ן (מרכז תמיכה נפשית) והוכנסו לאחריות משולבת של הרשויות המקומיות ומשרד הבריאות".

באים עם זה מהבית

פרחי הוא כמובן גם חובש וגם מצא עצמו מתנדב לא אחת במשלחות הישראליות אל מעבר לים בשעות אסון. ממש כפי שהתחלנו את השיחה שלנו, בקפיטריה של המכללה, כך גם בשעה שאנחנו נפרדים ממנו הוא מדגיש שהמשיכה למקצוע הזה לא יכולה להילמד. 

"עם זה אנחנו באים מהבית. אני התחלתי עם זה עוד באוניברסיטה לפני הרבה מאוד שנים כשעוד הייתי סטודנט, וכשאני רואה את החבר'ה הצעירים שמגיעים לכאן מכל הארץ, וזה לא משנה מה הרקע שלהם, אני רואה את הרצון שלהם ללמוד ולהעמיק. זה הרבה יותר קל עם אלה מהתואר הראשון", הוא מחייך, "כי להכניס חומר חדש ולשנות דפוסי מחשבה לסטודנטים של התואר השני זו כבר בעיה קשה יותר. הם הרי כבר יודעים הכל".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו