מכורש ועד טראמפ – ידידי ישראל לאורך ההיסטוריה

ההצהרה המכירה בירושלים כבירת ישראל עליה הצהיר הנשיא האמריקני דונלד טראמפ אמש (רביעי), מצטרפת לשורה של הצהרות פרו יהודיות וישראליות לאורך ההיסטוריה מצד מנהיגים בין לאומיים. נכון, בדרך כלל העם היהודי לא זכה לפרגון רב ועל פי רוב תוארו כמרעילי בארות, חוטפי ילדים לצרכי פולחן או סתם כרוצחי אלוקים אולם פה ושם היו גם מנהיגים נוכריים שהזדהו עם העם היהודי ואף הביעו בו תמיכה מדינית. החלטנו לחזור ולהזכיר את אלו שהלכו נגד הזרם ותמכו בעם היהודי למרות חוסר הפופולריות שבמעשה הזה. 

 

כורש

ההצהרה הדרמטית הראשונה שאפשרה את שיבת ציון והקמת מחוז יהודי מחודש בארץ ישראל היתה של המלך כורש, מייסד הממלכה הפרסית, בשנת 538 לפני הספירה. ההצהרה מאפשרת לכל העמים תחת מלכותו לחזור לפולחן אלוהיהם. ליהודים שהוגלו לבבל עם חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפני הספירה אף התאפשרה השיבה לאוטונומיה היהודית בארץ ישראל, יהוד מדינתא. 

קבר כורש הגדול // צילום: אי.פי

כפי שמתואר בספר עזרא "וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם".

 

הקיסר אנטונינוס פיוס מבטל את גזרות אדריאנוס

צילום: ויקיפדיה

אַנְטוֹנִינוּס פִּיוּס, היה קיסר רומא משנת 138 עד 161 לספירה, ונחשב בהיסטוריה כרביעי מבין חמשת הקיסרים הטובים. מעבר ליחס החיובי אליו בעולם היה הקיסר ביחסים טובים עם היהודים וככל הנראה תמך בפועל בהנהגה היהודית בארץ ישראל בראשותו של רבי יהודה הנשיא. יש לציין כי עם עלייתו של אנטונינוס לשלטון הוא הביא הקלה ביחסי הקיסרות עם היהודים, ביטל את גזירות אדריאנוס ואישר ליהודים למול את בניהם בתנאי שלא ימולו ויגיירו נוכרים .

 

יוליאנוס הכופר מתיר את בניית בית המקדש

צילום: ויקיפדיה 

ב-19 ביולי 362 הגיע הקיסר יוליאנוס הכופר לאנטיוכיה, בדרכו למסע מלחמה כנגד הפרסים. הוא נפגש עם ראשי הקהילות היהודיות ושאל אותם, במעמד שריו, מדוע אינם מקריבים קורבנות לאלוהיהם. הוא ידע את התשובה, אך הייתה נחוצה לו בקשה פומבית. היהודים ענו שאינם יכולים להקריב כל עוד בית המקדש אינו קיים. בתגובה השביע אותם הקיסר: לחזור למולדתם ולהקים מחדש את המקדש ולחדש את השלטון כדרך אבותיהם. יוליאנוס גיבה את ההצהרה בהבטחה לסיוע חומרי למפעל הקמת בית המקדש, כפי שהיה נהוג בביזנטיון. בפועל למרות שהחלו הכנות לבניית בית המקדש כתוצאה מההכרזה הזו, רעידת אדמה חזקה שהתחוללה אז באזור ירושלים הרסה את ההכנות. 

 

הפרווילגיה של לואי החסיד מגן היהודים

לואי החסיד ‏(16 באפריל 778 - 20 ביוני 840; מלך בשנים: 814–840) היה מלכם של הפרנקים, ובנו של קרל הגדול. לואי נהג להעניק כתבי פריווילגיות ליהודים מסוימים. הפריווילגיות כללו הגנה פיזית, הגנה כלכלית, פטור מתשלום מסים מסוימים, רשות לקיים פולחן יהודי, רשות להיות בעל רכוש ועבדים והיתר למסחר בעבדים. במסגרת ההגנות על היהודים, קבעו כתבי הפריווילגיות כי במצב של סכסוך עם בעל הפריווילגיות יש חובה להביא עדים.

 

הבישוף רודיגר משפייר

מסמך יוצא דופן של זכויות ליהודים הוא הצ'ארטר משנת 1084 של הבישוף רודיגר משפייר. בכתב ההגנה על היהודים נכתב כי "אני רודיגר בישוף שפייר, ניסיתי להפוך את הכפר שפייר לעיר, ומאמין שמעמדו ישתפר פי אלף על ידי כך שאזמין אליו גם יהודים. יישבתי את היהודים מחוץ לרבעים של התושבים האחרים, והקפתי אותם בחומה, כדי שלא יוטרדו על ידי ההמון. והמקום ניתן להם בתנאי שישלמו לבישוף שלושה וחצי מארק כסף בשנה. ונתתי להם את הזכות לבצע סחר חליפין בזהב וכסף, ולמכור ולקנות כרצונם, בסביבות העיר. בנוסף נתתי להם מאדמות הכנסייה לשם הקמת בית קברות. ובנוסף, כפי ששופט העיר שומע את תביעותיהם של האזרחים, ישמע רב הקהילה תביעות המתעוררות בין היהודים או כנגדם. החוק מתיר להם להעסיק אומנות או משרתים מקרב אנשינו. בשר שאסור להם לאכילה על פי חוקיהם יכול להימכר לנוצרים. לבסוף ולסיכום, נתתי להם את הזכות להנות מכל הזכויות הקימות ליהודים אחרים בגרמניה. וכדי שהדברים הללו לא ישכחו לעולם, חתמתי על המסמך ואישרתי בחותמת שלי, כפי שניתן לראות למטה. ניתן ב-15 לספטמבר, 1084".

 

פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

צילום: ויקיפדיה

פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (26 בדצמבר 1194 - 13 בדצמבר 1250) לבית שטאופן (הוהנשטאופן) היה אחד השליטים הבולטים בימי הביניים. בשנת 1236, בעקבות עלילות דם שמקורן בנחלותיו הגרמניות של פרידריך, בהן הואשמו יהודים במעשי פשע והרג של ילדים נוצרים למטרות פולחן וכן בפשעי שנאה, יזם הקיסר חקירה מעמיקה של הנושא. מועצת אצילים ואנשי דת שמונתה על ידי הקיסר לא הצליחה להגיע למסקנות, והקיסר כתב למלכי אירופה הנוצרית בבקשה כי ישלחו מומרים יהודים-לשעבר, שיוכלו להעמיק את החקירה ולהסתמך על כתבים יהודים, מתוך הנחה כי לאנשים אלו לא יהיה אינטרס להגן על דתם לשעבר, אותה זנחו. מומרים אלו הניחו בפני הקיסר את תוצאות חקירתם, לפיה היהדות אוסרת על קורבנות אנושיים וכי היא נקיה מהאשמה שהועלתה בעלילות הדם. כתב הגנה זה נתקבל במלואו על ידי הקיסר, ובצו קיסרי הוא ניקה את היהודים והיהדות מכל אשמה ואסר על הפצת עלילות דם בקיסרות. 

 

נפוליאון

יחסו של קיסר צרפת ליהודים היה מורכב אך במקום אחד הוא כתב "תשוקתי העיקרית הייתה לשחרר את היהודים ולהפכם לאזרחים מן השורה. רציתי להרעיף עליהם את כל הזכויות שנובעות משוויון, חירות ואחווה, אותן זכויות מהם נהנו הקתולים והפרוטסטנטים. משאלת ליבי היא שהיהודים יקבלו יחס של אחים, כמו היינו כולנו חלק מהיהדות. כפועל יוצא מכך, סברתי שהדבר יביא לצרפת שפע רב שכן היהודים רבים במספר והם יבואו בהמוניהם לצרפת על מנת ליהנות מזכויות רבות יותר מאלו שקיימות בכל מדינה אחרת. ללא מאורעות 1814, רוב היהודים באירופה היו מגיעים לצרפת שבה שוויון, אחווה, וחירות מצפים להם ושבה הם יכולים לשרת את המדינה כאזרחים מהמניין".

נפוליאון 

כמו כן הקיסר הצרפתי פרסם מנשר מיוחד לעם היהודי: המנשר שנכתב על ידי נפוליאון אל היהודים באפריל 1799. הופץ ככל הנראה ככרוז בערי ארץ ישראל, ופורסם בעיתון הצרפתי "מוניטר" ב 20 באפריל 1799: "מכתב אל האומה היהודית... אשר במשך אלפי שנים, תאוות הכיבוש והרודנות שללו ממנה את זכויותיה באדמת אבותיה, אך לא את שמה ואת זהותה הלאומית!... קומו, אם כן, באושר, הגולים! מלחמה שאין דומה לה בתולדות העולם, אשר נערכה מתוך הגנה עצמית על ידי אומה אשר אדמות אבותיה נדמו בעיני אויביה כשלל לחלוקה בשרירות לב ועל פי נוחותם, באמצעות הינף עט בקבינטים, קמה לנקום את חרפתה וחרפת האומות הרחוקות, אשר נשכחו זה מכבר תחת עול העבדות, וכן, האלמוניות בת אלפיים השנה שנכפתה עליכם; ובעת שהזמן והנסיבות נראים מתאימים פחות על מנת להעלות את תביעותיכם, או לתת להן אף ביטוי, ולמעשה נראה כי יש לנטוש אותן כליל, בעת זו ממש, מוצעת לכם, בניגוד לכל ציפיותיכם, גאולת אדמת ישראל!....חושו! זהו הרגע, אשר ייתכן כי לא ישוב במשך אלפי שנים, לדרוש את השבת זכויות האזרח שלכם בין תושבי העולם, אשר נמנעו מכם באופן מביש במשך אלפי שנים, את קיומכם המדיני כאומה בין האומות, ואת זכותכם הבלתי מוגבלת והטבעית לעבוד את השם אלוהיכם בפומבי ולדור ודור (יואל ד').

 

אברהם לינקולין מגן על יהודי ארה"ב

ב-17 בדצמבר 1862 חתם הגנרל גראנט על הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי. נוסח הצו: "היהודים כמעמד המפר את כל תקנות הסחר שהונחו על ידי משרד האוצר וגם פקודת המחוז, מגורשים בזה מן האזור בתוך עשרים וארבע שעות מקבלת הפקודה. מפקדי תחנות הצבא ישגיחו, שכל מעמד האנשים האלה יקבל רישיונות מעבר ויידרש לעזוב. אם ישוב אחד מהם לאחר הודעה זו, ייאסר ויוחזק בכלא עד שתזדמן אפשרות לשלחו החוצה כאסיר. אלא אם יהא מצויד ברישיון מן המטה הראשי. שום רישיונות מעבר לא יינתנו לאנשים אלה, שירצו לבקר במטה הראשי כדי לבקש רישיונות מסחר. בפקודת מייג'ור גנראל יו.ס. גראנט."

צילום: gettyimages

הנשיא לינקולן, שהיה ידוע כאוהד של חירויות האדם ושל השוויון, פעל כנגד הצו וביטל אותו מיידית ורטרואקטיבית. היהודים הצליחו במאבקם. אין לראות בביטול הצו מצד הנשיא ביטוי למגמות פילושמיות מצידו, אף על-פי שמגמות כאלה רווחו באוכלוסייה הפרוטסטנטית באותה תקופה: הסיבה לתגובה זו של הנשיא הייתה הומאניטרית, ונבעה מתפיסת העולם של הנשיא בדבר זכויות המיעוט והרדיקליציה של השוויון בארצות הברית, שהתבטאה בין היתר במאבקו לביטול העבדות של השחורים.

 

פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה

פרנץ יוזף הראשון (18 באוגוסט 1830 – 21 בנובמבר 1916), נחשב לאחד המנהיגים הבולטים של אירופה במאה ה-19, והיה אהוד מאוד על עמי האימפריה שבראשה עמד. יחסו ליהודים היה סובלני ואוהד, והם העריצוהו מאוד. עת נבחר לקיסר אוסטריה נפתחה תקופה ביהדות אוסטריה הנחשבת למעין "תור זהב". הקיסר העניק ליהודים שוויון זכויות, באומרו כי "הזכויות האזרחיות והמדיניות אינן תלויות בדת". בשנת 1849 ביטל הקיסר את האיסור על היהודים להתארגן בקהילות, ובשנת 1852 נקבע תקנון הקהילה היהודית. בשנת 1869, כשביקר הקיסר בירושלים כחלק ממסעו במזרח התיכון, התקבל באהדה רבה על ידי האוכלוסייה היהודית. הקיסר הקים קרן למימון הקמת מוסדות יהודים, ואיתה הקים את בית המדרש לרבנים בבודפשט שבהונגריה. ב-1890 נקבע מעמדה הרשמי של הקהילה היהודית בווינה תחת חסותו, ובאותה תקופה אף נבחרו מספר יהודים לפרלמנט האוסטרי.

 

הצהרת בלפור

הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח) ועיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מתן ההצהרה היה הישג מדיני חסר תקדים של התנועה הציונית: מעצמה עולמית כמו בריטניה הסכימה למעשה לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית. מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה, וכך היא קיבלה תוקף חוקי של מסמך בינלאומי מחייב. גם מגילת העצמאות כללה התייחסות להצהרה.

 

הנשיא האמריקני הארי טרומן

טרומן הביע עניין במזרח התיכון, ואהד את המאבק היהודי בארץ ישראל. כסנאטור, הבטיח טרומן למנהיגים יהודים את תמיכתו בציונות, ובעצרת בשיקגו ב-1943 קרא להקמת בית לאומי עבור ניצולי השואה והיהודים שנותרו בחיים. בקיץ 1945, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שלח טרומן את שליחו האישי, ארל הריסון, לסייר במחנות העקורים בשטחי הכיבוש של ארצות הברית ובריטניה בגרמניה. בעקבות הדו"ח הקשה על מצב היהודים ניצולי השואה במחנות, שציין כי רובם המוחלט של העקורים מבקשים לעלות לארץ ישראל, הנחה טרומן את הגנרל אייזנהאואר להיטיב את מצבם, ולאפשר לפליטים היהודים ממזרח אירופה להיכנס לשטח הכיבוש האמריקני ולהעניק להם מקלט במחנות הפליטים שם. טרומן ביקש מראש ממשלת בריטניה, קלמנט אטלי, להעניק רישיונות עלייה לארץ ישראל למאה אלף פליטים יהודים. אטלי סירב ומאז הפך נושא העקורים לבעיה מרכזית בסדר היום הבינלאומי.

בתולדות העם היהודי ייזכר טרומן לטובה כנשיא אשר כיהן בעת הקמת מדינת ישראל. טרומן היה המנהיג הראשון שהביע תמיכה בהכרזתו של דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948. הוא עשה זאת דקות ספורות לאחר סיום ההכרזה, אחת עשרה במספר, ובמעשה זה נתן כוח עצום והכרה עולמית מצד המעצמה החזקה בעולם למדינה החדשה. טרומן אף הסכים להעניק מלווה לישראל בסך של 135 מיליון דולר על ידי הבנק ליבוא ויצוא של ארצות הברית, סיוע שמבחינתה של ישראל היה בעל חשיבות כמעט קיומית ושימש תקדים להענקת סיוע אמריקאי לישראל בעשורים הבאים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו