לפחות קוראים ספר
אם היה אפשר לשלוף את תהודת המוח שלי ולפענח באמצעותה את תכליתי בעולם הזה, היו המדענים בוודאי טועים לחשוב שעסקתי בתחום הגינקולוגיה. אין מה לעשות. 27 שנים מחיי, מאז תחילת גיל ההתבגרות (גיל 9 לערך) ועד לרגע זה ממש (גיל 36+), הקדשתי לעיסוק טורדני בנושאים מין-ארוטיקה-חרמנות באופן כללי. מפליא אותי תמיד שדווקא הנושא הכל כך שגרתי וטבעי הנ"ל מעורר אצל רבים רתיעה אינטואיטיבית שמרנית ומתחסדת, שגורמת לי לחשוב שרק אני כבול במחשבות על תאוות בשרים, ושכל שאר האנשים הנורמלים על הפלנטה מקדישים את עצמם לחישובי מס ולקיפולי נייר.
בגיל ההתבגרות מצאתי את עצמי מחטט בספרייה הענקית בסלון הבית בחיפוש אחר ספרים אסורים. כאלה עם כריכה שעליה איורים מזמינים או כותרת דו-משמעית. השקעתי בזה די הרבה זמן... טוב, זה לא שהיה לי משהו טוב יותר לעשות באותן שנים. אז נברתי כל היום בספרים במסווה של שקדנות עיונית בחיפוש אחר פורנוגרפיה. ההורים בטח הביטו בגאווה מהצד ואמרו לעצמם: "זה כל כך מרגש, הילד סוף סוף מגלה עניין בלימודים"; "ידעתי שיום יבוא והוא יממש את הפוטנציאל"; "תראה באיזו התלהבות הוא מדפדף. הלחיים שלו סמוקות והוא כולו מזיע"; "לכי תדעי, אולי יום אחד הוא יקבל את פרס נובל לספרות".
אני זוכר בבירור שני ספרים ספציפיים שאליהם שבתי בכל פעם. האחד היה ספר
עב כרס בנושא הריון והכנה ללידה, שבו שולבו איורים דהויים של הרחם והחצוצרות. אני יודע שבעידן האינטרנט זה נשמע די מופרך לתור אחר איורים כאלה, אבל אז מנוע החיפוש היחיד היה אני, וכל בדל רמז חצי ארוטי עשה את העבודה. הספר השני היה כבר מפורט יותר ומלא תיאורי זימה, והוא ליווה אותי במשך שנים. על הכריכה הופיעה אישה מלאה בבגד גוף לבן וגרביים צבעוניים. היא היתה שרועה על ספה, ולמרגלותיה, על הרצפה, מגפיים שחורים ומחוך לבן פרום. שמו של הספר לא השאיר מקום לספק: "זיוניוני הדרך". זה היה בוודאות השם הכי משעשע שהופיע בספרייה הביתית שלנו. דן בן אמוץ, מחבר הספר, הצחיק, ריתק וזיעזע אותי בכל פעם מחדש. הכתיבה היתה ישירה ובוטה וחסרת גינונים מיותרים. לדוגמה, אם בשאר הרומנים הארוטיים הפופולריים תמצאו דימויים כגון: "היא נעצה את עצמה כיתד, חום גופה המיס אותה אט אט וליבה איים להגיח מבית החזה. כמיהתה החרידה אותה והיא ראתה את עצמה למרחוק באה והולכת כמהססת", אצל בן אמוץ אותו הרגע היה זוכה לתיאור: "היא היתה חרמנית". הוולגריות לא הדפה אותי. להפך, שמחתי שלא מדברים אלי במילים של בית מרקחת. סוף סוף לא הייתי לבד. לשמחתי הרבה גיליתי שאני לא הדפוק היחיד ביקום.
אני מודה שאני כבר לא צרכן גדול של ספרי זימה, זאת אומרת שאני כבר לא מחפש אחריהם בקדחתנות, אבל אם הם נקרים בדרכי אני נהנה לפגוש בהם שוב. אני יכול להבין את הדעה השלילית הרווחת בנוגע לאותם ספרים מפוקפקים. אתם יודעים, הנאומים הקבועים על אודות פורנוגרפיה, כיצד היא משחיתה את הלבבות הרכים ומדיחה אותם למעשים פסולים, אך מאז המחשב, האייפון והאייפד, לא הייתם מעדיפים שלפחות המתבגר החרמן יקרא ספר? הרי הוא חשוף לעניין בכל מקרה, אז למה שלא יפעיל גם את המוח תוך כדי? נכון שלא מדובר ביצירות מופת ספרותיות, ואני לא מצפה שצעירים יתחילו לקרוא את ד"ה לורנס, אך גם ספרים וסופרים סוג ד' יכולים לעורר יותר מחשבה ודמיון מכל קטע גרפי באינטרנט.
בעברית זה לא עובד
כדי לא להיחשד בצדקנות חשוב לי להבהיר שהתנגדותי לספרי זימה אינה באה בשום פנים ואופן על רקע עקרוני. אם מישהו בעולם היה מוצא דרך סבירה מבחינה ספרותית לשפוך קצת שמן על מדורת החשק האנושי, שהשיגרה ותלאות היום-יום מבצעים בה כיבוי צופי מתמשך, הייתי הקוראת הראשונה לברך על זה וה-40 מיליון לרכוש את הספר באמזון.
בלי להיכנס לדיונים העקרוניים המתישים בעד ונגד, בואו נסכים שפורנוגרפיה בכתב היא הרע במיעוטו. את הגיבורה הספרותית לפחות לא חטפו מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר והבריחו בניגוד לרצונה דרך
חצי האי סיני.
הבעיה שלי עם הז'אנר היא לחלוטין ברמת הביצוע. עד היום עוד לא פגשתי ספר זימה שאפשר לקרוא בלי להסתכן בהרעלה מסגנון ירוד ומקלישאות מביכות ברמה המצריכה פנייה בהולה למיון לשם שטיפת קיבה. אם בשפת המקור עוד היה לזה סיכוי לעבור איכשהו, התרגום לעברית הוא תמיד המסמר האחרון. כש"ידיו המסוקסות חופנות את עופריה הזקורים", הליבידו שלי נמלט ותופס מחסה כמו תושב אזור התפר כשהוא שומע אזעקת צבע אדום.
זה מתחיל בבעיה הידועה, שעדיין לא הצליחו למצוא שמות בעברית לאיברי הגוף המככבים בעלילה שאינם נשמעים כמו קללה של מאמן הכדורגל אלי גוטמן אחרי עוד הפסד של נבחרת ישראל ולחלופין כמו תפנית מפתיעה בסידרה לגיל הרך "רינת ויויו". אפילו ב"חמישים גוונים של אפור" - הלהיט המצית בימים אלה אש בסדיניהן של עשרות מיליוני קוראות בעולם - גיבורת הספר השובבה נהנית במהדורה העברית מקשירות, הצלפות והשפלות שונות ומשונות אבל בו בזמן ממשיכה לכנות בביישנות את איבריה האינטימיים "המקום ההוא", כמו תלמידת אולפנה חסודה המדברת על קבר רחל.
אם למישהו היה ספק בזה, ההצלחה העולמית של "חמישים גוונים של אפור" הדביקה גם את הקוראות בארץ. לא מזמן עברתי בסטימצקי, ובעשר הדקות שהמתנתי ליד הקופה נחטף הספר בקצב של אחד בדקה. לא רק נשים התעניינו בו אלא גם כמה וכמה גברים שרכשו אותו כמתנת חג לאישה בבית, כנראה מתוך תקווה להעלות קצת את הטמפרטורה בחדר השינה. מחווה נוגעת ללב אבל לטעמי קצת חסרת תקווה. אני לא רוצה לייאש, אבל אף אחת עוד לא התגלתה כמאסטר שף רק כי בעלה קנה לה את "מאה פשטידות של בני סיידא". למרבה הצער, בני סיידא מצטיין בסגנונו הספרותי יותר מאי.אל ג'יימס, הבריטית שכתבה את הטרילוגיה הארוטית ומגיעה היום לשיאים בשרשרת בכל פעם שהיא בודקת את יתרת העו"ש שלה.
ניסיון לצלוח את היצירה מגלה תופעה ספרותית משונה: עלילת הספר קלושה, הדמויות חסרות אמינות, ואחרי 250 עמודים חש הקורא שאם הגיבורה תוציא עוד פעם אחת מהפה את התגובה המילולית "שיואו", השמורה עימה לכל מצב, מאורגזמה ועד ניחום אבלים, הוא עצמו יתנדב לטפטף עליה חלב נר רותח. מצד שני, חייבים להודות - את סצנות הסקס, ואותן בלבד, הסופרת כותבת לא רע. מתברר שהגב' ג'יימס ניחנה בכישרון כתיבה ייחודי, שבא לידי ביטוי רק בתיאורי זימה. מעניין איך היא היתה צולחת את מטלת החיבור החדשה שנוספה לאחרונה למבחן הפסיכומטרי.
שאלה שעדיין אין עליה תשובה היא איך הפך דווקא סיפור על יחסי שליטה ו-S&M ללהיט המסעיר את דמיונן של מיליוני נשים. כפנטזיה לא מדובר בכוס התה שלי, אם כי אני מודה שבתנאים מסוימים זה בהחלט יכול להיראות כמו סידור מפתה. כפי שאמרתי לעופר ביום הראשון לחופש במערכת החינוך, המתחיל ביום כיפור ונמשך שבועיים: מצידי שיקשרו אותי למיטה מעכשיו ועד שמחת תורה, אם אפשר רק להדליק לי טלוויזיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו