דקות בודדות עוברות מהרגע שבו אנחנו מתיישבות בפינה בבית הקפה השוקק במרכז הרצליה, וצלצול פעמון ידני מהמטבח מקפיץ את ח"כ נאוה בוקר ממקומה בבהלה. אנחנו נפגשות זמן קצר לפני יום השנה השביעי לאסון הכרמל, שבו נספה בעלה, תנ"צ ליאור בוקר ז"ל, כשניסה לחלץ את צוערי השב"ס מהאוטובוס הבוער, וכל צלצול כזה עדיין מקפיץ אותה. היא מסבירה שזה גם "אפקט הכנסת" שמקפיץ אותה, אותו צלצול שנשמע לפני הצבעה במליאה. "פתאום חשבתי שאולי קוראים לי להצביע".
זה לא מסתדר עם הסיפור שהתחבאת בשירותי הכנסת כדי לא להצביע נגד ההצעה של אילן גילאון על השוואת קצבאות הנכים לשכר המינימום.
"מצפונית לא יכולתי להצביע נגד ההצעה, וכשגיליתי שהיא עולה ברגע האחרון, יצאתי מהמליאה במהירות ונכנסתי לשירותים במטרה לפספס את ההצבעה. אבל דוד ביטן לא ויתר, שאל את העוזרת שלי איפה אני, והיא ענתה לו 'בשירותים'. הוא אמר לה, 'שתבוא מהר. מייד. אם לא, אני אבוא להוציא אותה משם', והיא ענתה לו: 'יש לה שלשול'. זו היתה אמירה סתמית ומטופשת, היא יכלה לענות גם אחרת, אבל זה מה שקרה".
ביטן האשים אותך שאחרי שנמנעת בהצבעה שיקרת כשאמרת שנענשת, כדי להרשים את ציבור הנכים.
"הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה על מה שהוא רוצה, אני הפסקתי להתרגש מזה. בואי נאמר שלחבר כנסת גבר הוא לא היה מדבר ככה".
מה חשבת על החקירה שלו השבוע?
"קשה לי להאמין שהוא עשה את מה שמנסים לייחס לו".
את חושבת שהמשטרה רודפת אותו?
"בעיניי ביטן הוא איש ישר דרך, ואני מאמינה בחפותו במאה אחוז. אני מכירה את האיש. לגבי המשטרה, אני סומכת על עבודתם המקצועית, ואני מציעה שנמתין למסקנות שיגיעו בסוף הבדיקה. אני מאמינה שהוא ייצא חף מפשע.
"תראי מה קרה עם גיל שפר. אחרי גיהינום של שנה, האיש יצא נקי. אדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת".
• • •
ביולי 2015 התנגדה בוקר להצעת חוק להגבלת הריבית בשוק האפור, בנימוק ש"זאת אופציה חשובה לגיוס הון ואין לצמצם אותה". העניין הזה, היא אומרת, לימד אותה לקח.
"זו היתה התבטאות בוועדת הכלכלה, בתגובה לדיון על ריביות והלוואות, כשאחד מנציגי אחת מחברות האשראי הציג בפניי את העניין כניסיון לעזור לחלשים. הייתי ח"כית חדשה בוועדה, ולא הבנתי על מה אני מצביעה. הסבירו לי שזו הצבעה מול חברות אשראי ולא מול השוק האפור. אמרתי, 'וואלה, בואו נעזור לאזרחים ונבדוק אפשרות'. פניתי לנציבה שתבדוק את זה, וזהו.
"נכון שהוא לא מת בפיגוע, אבל השכול והכאב הם אותו הדבר". בהלוויית בעלה // צילום: יצחק ברבי
"אחר כך קיבלתי מתקפה מעיתונאים, בעיקר מהשמאל, שמה שעניין אותם זה לכתוב מה יש לחברה של שרה נתניהו לומר בעניין הזה, ושאני, אלמנתו של תת־ניצב במשטרת ישראל, מחוברת לשוק האפור.
"בעקבות המקרה ההוא החלטתי שאני לא מתבטאת יותר בפומבי בנושאים שאני לא מבינה בהם. אני לא בקיאה בנושאי כלכלה, זה לא התחום שלי. כשליברמן נכנס לקואליציה ויתרתי על ועדת הכלכלה, כי זה לא נושא שהוא בדמי או שאני מתעניינת בו".
בוקר (47) מכהנת כסגנית יו"ר הכנסת, כיו"ר ועדת משנה לנושא כבאות והצלה וכחברה בוועדות הכספים, הפנים והגנת הסביבה, בוועדה המיוחדת להיעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן, ובוועדות משנה שונות.
אמירות על בעלה, היא מודה, יכולות להוציא אותה משיווי משקל. "כשאומרים עלי דברים איומים וכואבים בהקשר שלו - אני מתפרקת מזה", היא אומרת בכאב. "אני יכולה לבכות בלי הפסקה.
"ליאור הוא הדבר הכי יקר לי, וקצת קשה לי לעבור לסדר היום כשאני קוראת בווטסאפ או בפייסבוק שלי תגובות כמו 'הכרמל לקח את הדבר הלא נכון', או 'נאוה בוקר, הנזק ההיקפי של אסון הכרמל'. שבע שנים של שכול ואלמנוּת, ועדיין קשה לי להתמודד. למה לפגוע בזכרו של בעלי? זה כמו להכניס סכין ולסובב.
"וזה רק קצה הקרחון. היו גם איומים ברצח. הפעם הראשונה היתה לפני פחות משנה, בעקבות חוק הדגל. הגשתי תלונה למשטרה, אבל לא הגיעו לשום חשוד".
לא לומדים להתעלם מהנאצות? זה לא אמור להיות מנגנון הישרדותי של פוליטיקאים?
"מנגנון למה? לחוסר אנושיות של בני אדם? קיבלתי לא מעט איומים על חיי בעקבות חוק הדגל, וזה חזר גם כשתמכתי באלאור אזריה. כתבו לי, 'יא זונה יהודייה מסריחה', ו'בגלל בעלך נשרפו 44 איש'. אז את מבינה באיזה עולם אנחנו חיים".
• • •
בוקר שימשה בתחילת דרכה ככתבת מקומונים, כתבת בערוצי טלוויזיה מקומיים וככתבת רווחה בערוץ הראשון. לאחר מכן פתחה עסק ועבדה כיועצת תקשורת. את ליאור, בעלה השני, הכירה במסגרת עבודתה כעיתונאית במקומון בסוף 1997, עם כניסתו לתפקיד מפקד משטרת חדרה. אחרי כשנתיים נישאו בנישואים אלטרנטיביים. היא אם לשתי בנות מנישואיה הראשונים: פז (26) וראמות (24), שנקראת על שם סבתה, רומיה.
בסוף דצמבר התמודדה בוקר על המקום ה־25 בליכוד, המשוריין לנשים. היא נכנסה למערכה שבוע בלבד לפני הפריימריז.
"הלכתי לפוליטיקה בעקבות פעילות ציבורית וולונטרית של חמש שנים, אחרי שהקמתי באמצע 2011 את קרן ליאור בוקר כדי לשפר את מערך הכבאות על ידי הקמת מרכז ארצי להכשרת כבאים, הרחבת מערך המתנדבים, רכישת ציוד ועוד. הייתי יו"ר הדירקטוריון של הקרן עד בחירתי לכנסת. הפוליטיקה לא היתה משאת נפשי. אבל היום חשוב לי לקדם את הנושאים שבגינם הגעתי לכנסת".
ליאור בוקר ז"ל // צילום: דני ברנר
מה למשל?
"למשל, הצעת החוק להגדלת קצבאות הנכים. חמש פעמים העליתי את ההצעה, שלוש פעמים משרד האוצר דחה אותה, אבל עם הלחץ הגענו להישג ראשוני יפה מאוד של 4,300 שקלים לעומת ה־2,300 שקלים שהנכים היו מקבלים כקצבה חודשית.
"ההצעה המקבילה, של אילן גילאון, היתה לא ריאלית, כי לא הגיוני להעביר שמונה מיליארד מקופת המדינה ואין הצדקה לכך שאנשים שמרוויחים 20 ו־30 אלף שקלים לחודש ויותר יקבלו את התוספת. הנכים שמקבלים קצבה של 2,000 ו־3,000 שקלים לחודש הם אלה שראויים לתוספת, ועובדה שההצעה שלי לחוק קצבאות הנכים, יחד עם הצעתו של גילאון, יצורפו להצעת החוק הממשלתית. זה בהחלט הישג. אבל העיתונאים לא טרחו לציין את שמי".
למה?
"כי התקשורת מתעניינת יותר במה שאני אומרת על ראש הממשלה או על שרה נתניהו, ופחות בהצעות החוק שאני מגישה".
אולי בגלל שמיתגת את עצמך כמי שממהרת להגן עליהם.
"אני לא מסתתרת ולא הולכת לאן שהרוח נושבת. אני לא חוששת מלהביע את דעתי. אני אמשיך לומר את הדברים שאני מאמינה בהם, שום הגדרה ושום כינוי לא ירתיעו אותי. נעשה פה מסע ציד ועוול נוראי לראש הממשלה ולמשפחתו, וקשה לשתוק על זה. מכנים אותנו 'להקת מעודדות'? שיכנו.
"אני עדה לרדיפה האובססיבית כלפי ראש הממשלה ואשתו, וכשאני נשאלת על כך, אני מגיבה. עוול זה עוול, וגם אם לא היה ראש ממשלה בצד השני הייתי מגיבה ומגנה.
"ההיכרות שלי עם שרה החלה כשהיא באה אלי הביתה לניחום אבלים אחרי מותו של ליאור וכפסיכולוגית ישבה עם הבת הצעירה שלי 45 דקות במטבח. עד היום היא לא סיפרה לי על מה הן דיברו".
את חושבת שיהיה כתב אישום נגד ראש הממשלה בפרשת המתנות?
"אם המשטרה לא תצליח להשיג מידע שמילצ׳ן הרוויח משהו מהמתנות האלה, אין פה עניין פלילי. יש תקדים מאולמרט ופרשת העטים. זה החוק. אנחנו לא באים עכשיו להגדיר מחדש את חוק העונשין בישראל. אז מה, שופט בית משפט לא יכול לקבל מתנה מאחיו? מילצ׳ן היה כמו אח בשביל נתניהו".
ובתיק 2000?
"גם פה אנחנו לא מעודכנים בכל פרטי החקירה, אבל כל מי שעוסק ביחסים בין פוליטיקה לתקשורת יודע שתמיד יש שיחות ויש רצון של פוליטיקאים שהתקשורת תפרגן להם יותר. אם נתניהו יעמוד לדין על כך שביקש סיקור הוגן, במירכאות, אז צריך להעמיד לדין אלפי אנשים, ביניהם ראשי רשויות, חברי כנסת ועוד. אז מה, עכשיו חצי מדינה תועמד לדין? זה אבסורד.
"קיבלתי לא מעט איומים על חיי בעקבות חוק הדגל, וזה חזר גם כשתמכתי באלאור". עם אזריה בבית הדין הצבאי // צילום: אבשלום שושני
"יש כאן רדיפה אובססיבית כלפי נתניהו ובני משפחתו במטרה להפיל את השלטון, וזה נעשה בדרכים לא דמוקרטיות כמו הפעלת לחץ על היועץ המשפטי לממשלה ועל המשטרה. ההסתה כל כך פרועה. וגם התקשורת מגויסת, כי השמאל שולט בה. גם בבג"ץ המציאות היא כזאת שכל השופטים שיושבים שם בעלי תפיסה שמאלנית, בשעה שרוב העם הוא ימני".
התקשורת מעסיקה אותך לא מעט.
"שנים הייתי עיתונאית, וכיום אותה תקשורת מנסה להגחיך אותי ולעשות אותי קטנה. מתי גולן כתב עלי 'אלמנת כבאי אש'. אתה לא מתבייש? למה לבזות אותי? כי אני לא שותפה לדעות הפוליטיות שלך?
"לפני כמה שבועות איימתי על 'הארץ' בתביעה בגלל חוסר מקצועיות וחוסר הגינות, אחרי שהם הצמידו לי ציטוט שלא היה ולא נברא, כאילו אמרתי שהנשיא הוא 'בוגד מסריח'. בסוף הם התנצלו, אבל למה לעשות את זה מלכתחילה? למה לבגוד בעקרונות המקצוע ולשקר?
"את יודעת, אני חושבת על כל הסילופים בפרסומים בדברים שאני אמרתי בתקופה האחרונה. קחי למשל את הסיפור עם רצח רבין. מה אני אמרתי ומה הם פרסמו. אני אמרתי שבגלל האמצעים הטכנולוגיים שיש היום, ההסתה היא פי 100 ממה שהיה בתקופת רבין. את ראית איזה בלאגן זה עשה? לא רק שלא נתנו לי להשלים משפט בדברים שאמרתי, אלא לקחו את המשפט הזה וכתבו, 'נאוה בוקר אמרה כך וכך', ועשו מזה סימפוזיון שקרי ומעוות.
"זה בדיוק כמו שעשו לדוד ביטן עם הרצח הפוליטי. למה ביטן התכוון? שמאחורי הרוצח לא עמדו מפלגה או רשימה או אנשים ששלחו אותו, שמדובר באדם יחיד, שביצע את הרצח על דעת עצמו.
"זה שיחק לידיו של ביטן, כי הוא נהנֶה מהפרסום. אני לא נהנית מזה. אני רוצה ומצפה שיצטטו אותי במדויק. ואם אתם כתקשורת לא מבינים - תשאלו אותי למה התכוונתי. אבל זה לא היה להם נוח לשאול ולהבין, כי הכי נוח להם להוציא אותי מטומטמת".
למה?
"כי אני ח"כית מהליכוד. כי אני מזרחית. רגע, אולי כדאי לא להכניס את המילה מזרחית...
"הלכתי לפוליטיקה בעקבות פעילות ציבורית וולונטרית של חמש שנים". עם חנין זועבי בדיון על האלימות במגזר הערבי // צילום: מרים צחי
"הייתי נשואה לאשכנזי 14 שנה, ומעולם לא עלה בינינו הנושא העדתי. רק כשהגעתי לפוליטיקה זה פתאום צץ, וזה לא צריך להיות כך. כולנו עם אחד. נולדתי וגדלתי בפרדס חנה, בשכונה מעורבת של ניצולי שואה לצד מרוקאים ותימנים ואשכנזים. כולם היו עם כולם, ולא עשו מהעדתיות כזה אישיו".
• • •
מאז השריפה בכרמל יש לה חרדות מאש. "בשבע השנים האחרונות אני אפילו לא מדליקה נרות שבת", היא אומרת. "הפסקתי לעשות הרבה דברים שעשיתי לפני שליאור נשרף, כמו למשל לחגוג את ל"ג בעומר. קשה לי להתמודד עם אש חיה מול הפנים, ואפילו להסתכל על אש. כשזה קורה אני כולי מבוהלת, האש לקחה ממני את האיש האהוב שלי.
"אמנם עברו כבר שבע שנים, אבל עדיין לא החלמתי, ובטח שלא התגברתי. בשנים הראשונות לא הצלחתי לבכות. היתה לי אבן בלב, ומרוב שכאב לי, הייתי חנוקה. בזכות הטיפולים הפסיכולוגיים למדתי גם לבכות ולהרשות לעצמי להחצין רגשות.
"בשנים האחרונות משהו קצת השתחרר. אני לא חונקת יותר את הכאב, אלא פשוט חיה אותו. יש לי גוש כאב שתקוע בצד השמאלי של החזה, ואני חיה איתו יום יום. השבוע שאל אותי חבר, 'מה, שבע שנים ועוד לא התגברת?' אמרתי לו, 'איך אפשר להתגבר על דבר כזה?' המוות של ליאור הוא פצע פתוח וכואב מדי.
"כל חיי הייתי אדם עם הרבה שמחת חיים. וכשאסון כזה תופס אותך באמצע החיים, את מתעוררת לבקרים שלא ממש מתחילים טוב. אבל משהו בי יעשה הכל כדי לצאת מזה ולהיות שמחה, כי זאת מי שאני. יש ימים שאני קמה בבוקר, נתקלת בידיעה על פיגועים, שומעת בחדשות על מחבל מתאבד - וכן, זה קשה. כל פיגוע מחזיר אותי שבע שנים אחורה.
"נכון שבעלי לא מת בפיגוע, אבל השכול והכאב הם אותו הדבר. כל שכול הוא שכול. עם כל אירוע אני מייד חושבת על האלמנה, על ההורים, על הילדים.
"לחיות עם חרדות זה עניין לא קל, ויש דברים שמבלי לשים לב מחלחלים מתחת לעור ונהיים חלק ממך. יש למשל את הסרטון שהוציאו כמה ימים אחרי השריפה, שבו נשמעות הצעקות של אלה שנשרפו למוות, והקצינה שאומרת להם 'הכל יהיה בסדר. אל תדאגו'. אחרי שתי דקות הם נשרפו למוות. אני שומעת את זה שוב ושוב. היום אני כבר לא יכולה להגיד 'הכל בסדר'. לא מסוגלת.
"אני זוכרת את הצילומים הראשונים מהשריפה. ראיתי את האנשים שנהרגו ולא נשאר מהם דבר. נדרשו לי כמה שנים של טיפולים פסיכולוגיים דרך משרד הביטחון כדי להדחיק את המראות הללו. שיתפתי את הפסיכולוגית שלי בכך שאני נוטה לשכוח דברים קטנים. זה יכול לקרות לי גם עכשיו, באמצע הראיון. היא אמרה לי: 'את סובלת מפוסט טראומה', וזה הסביר לי גם את יתר החרדות שלי, כמו הקפיצות מצלצולים ומסירנות. פתאום הקושי שלי נהפך למונח רפואי שאין לי ברירה אלא לחיות איתו".
• • •
עד לאסון הכרמל איבדה בוקר ארבעה מאהוביה הקרובים ביותר. כשהיתה בת 20 מתה אמה, רומיה פרחי, בפתאומיות מדום לב בגיל 57. עשר שנים לאחר מכן נפטרה אחותה אילת, שהיתה רק בת 45, אחרי מאבק בן שמונה שנים במחלת הסרטן, כשהיא מותירה אחריה ארבעה ילדים. זמן קצר לאחר מות אילת נפטר גם אביהן, יחיא, שלקה בדלקת ריאות בגיל 78, וכשנתיים לאחר מכן - חודשיים וחצי לפני אסון הכרמל - נפטר אחיינה, עו"ד אייל קשתי, מסרטן, בגיל 36. "היינו כמו אחים", היא אומרת בכאב.
"כשמדברים איתי על סבל אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש. וכשמדברים איתי על ביטוח לאומי, אני נזכרת איך הרגשתי כשנאלצתי לקלח את אחותי, כי לא היה מי שיבוא מהביטוח הלאומי. את מראה הסימנים הכחולים שהותירו הטיפולים על גופה, לא אשכח לעולם.
"יום לפני שליאור נהרג ישבתי בבית קפה עם האחיינית שלי ואמרתי לה, 'איזה מזל שיש לי לפחות את ליאור. איך הייתי מתמודדת עם כל האסונות האלה בלעדיו?' למחרת, אלוהים לקח לי גם אותו".
כשהיא מדברת על היום ההוא, 2 בדצמבר 2010, משהו בקולה נשבר. "אני זוכרת את יום חמישי הארור ההוא כל כך טוב. השעה היתה 13:45 כשליאור עדכן אותי שהוא יוצא לכיוון השריפה שהשתוללה בבית אורן. פחות משעתיים אחרי, ב־15:30 בדיוק, התקשרתי אליו, ומהעבר השני של הקו הוא עוד הספיק לצעוק 'נאוה, אני לא יכול לדבר כרגע', לפני שהשיחה נותקה.
"הן לא רצו שאכנס לפוליטיקה, אבל היום הן תומכות בי". עם הבנות פז (משמאל) וראמות
"בשעה 18:00 עודכנתי במקרה, על ידי עיתונאי שהכיר אותי, שליאור בין 44 ההרוגים.
"בהתחלה כעסתי, כי הוא יכול היה להציל את עצמו. אבל זה היה ליאור. הוא פשוט לא היה יכול להיות אחר. הוא מת כמו שהוא חי. ליאור לעולם לא היה מחלץ את עצמו ומשאיר אנשים לכודים לבעור למוות.
"יש ימים שהרגעים האלה חוזרים אלי בבום, ואז אני חווה הכל שוב ושוב, וזה גומר אותי בכל פעם מחדש. לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שאני קודם כל אישה שאיבדה את בעלה בדרך הכי נוראה שיכולה להיות, ולאפשר לעצמי לעכל את הטראומה הקשה.
"אחרי המוות של ליאור רציתי למות. לא ראיתי טעם להמשיך בלעדיו. הילדות שלי לא עזבו אותי לרגע, הן חששו שאעשה משהו מטופש.
"אבל אני זוכרת את המבט של הבנות שלי, מפוחד ומבוהל, ומשהו בי התעשת מייד. אמרתי לעצמי, 'אסור לך לעשות להן את זה'. אני איבדתי אמא בגיל 20, והבת שלי פז היתה בת 20 כשליאור נהרג. מבחינת הבנות הוא היה אבא שלהן לכל דבר, בדיוק כמו שהיה אבא של שלוש הבנות מנישואיו הראשונים. הוא גידל את הבנות שלי במשך 14 שנים.
"אז התחלתי לדבר לעצמי ולהגיד, 'קומי'. אני שמה את המסכה על הפנים וממשיכה הלאה. מה שנקרא, 'מחייכת', כי אין ממש ברירה. גם בשבתות זה קורה לי. בזמן האחרון משום מה יש לי נפילות גדולות".
למה דווקא לאחרונה?
"הבנות גדלו, ואני מוצאת את עצמי לבד בערבי שבת, אחרי שבוע עמוס ומייגע, ואין לי הכוחות להתחיל ללכת לחברים, למרות שיש הזמנות בלי סוף. מצאתי לי שיטה: אני מקשיבה לשירים שאני אוהבת, וזה קצת מרים אותי. כל מיני שירים שליאור היה אוהב".
השכול הפך אותך לאדם טוב יותר?
"ברמה האישית לא. נשארתי אותה נאוה, רגישה ואכפתית שאוהבת לסייע תמיד. אבל בהבנת התהליכים שיש במדינה, כן. למשל, פוצץ אותי מבפנים לגלות שמערך הכבאות וההצלה במדינת ישראל, הנאורה והמתוקנת, מתפקד כמו במדינת עולם שלישי. נראה לך נורמלי שבשנות האלפיים אנחנו עובדים עם כבאיות מקרטעות משנות השמונים ואפילו השבעים של המאה הקודמת? שמחסור בציוד ובכוח אדם ובמתנדבים עלה לנו בחייהם של 44 איש?
"יש עשרות אלמנות מהאסון הזה, תשעה תינוקות שנולדו אחריו ולא זכו לראות את אביהם. היום ברור לכולם שמדובר באסון האזרחי הכי קשה שאירע במדינת ישראל לדורותיה, אבל רק אחריו נפל לי האסימון והשקעתי את עצמי בעשייה כדי להציל את מערך הכבאות.
"בדיעבד, ההתעסקות האינסופית בעשייה הצילה אותי גם ברמה הנפשית. ניהלנו מאבק ציבורי לקידום מערך הכבאות וההצלה, ואני זוכרת את הפגישה הראשונה עם נתניהו. דיברנו על הנושאים שבגינם קרה האסון הזה, ואמרתי לו שלא אנוח ולא ארפה עד שנסדיר אותם. מבחינתי, זה היה עניין של לחיות או לחדול. נתניהו הבטיח שיעזור, וגם קיים, כשהקים את רשות הכבאות הארצית. זאת אחת הסיבות שאני איתו".
מה מצבו של מערך הכבאות היום?
"אנחנו עדיין לא ערוכים, ויש הרבה דברים שצריכים לשפר ולתקן. החל מהקמת עשרות תחנות כיבוי שחסרות, וכלה בגיוס לוחמי אש נוספים, כי עדיין קיים פער אדיר בין המצב בפועל לבין מה שאמור להיות.
"במדינות מתוקנות יש לוחם אש אחד על אלף אזרחים בממוצע, אצלנו היחס הוא לוחם אש אחד על 4,300 אזרחים. למרות זאת, בשריפה בנובמבר שעבר בחיפה ניצלו חיים, וראית שלמרות הנזקים האדירים והבתים שנשרפו - העבודה נעשתה. היום, למרות הכל, אני אופטימית. עבורי אופטימיות היא לא רק דרך חיים, אלא גם כלי הישרדותי".
• • •
בוקר נולדה ב־15 בנובמבר 1970 בפרדס חנה ליחיא ורומיה יפרח, שעלו מתימן. הם הביאו לעולם עשרה ילדים. הבכור, ציון, נפטר בגיל שנה. ילדה נוספת נעלמה כשהיתה תינוקת. נאוה, בת הזקונים, היא בוגרת תואר ראשון במדעי החברה והרוח בבית ברל ובאוניברסיטה הפתוחה.
לפני כשנה וחצי חשפה בפוסט אמיץ בפייסבוק שייתכן שאחיה ואחותה נחטפו אחרי לידתם, ומאז היא משמיעה קול מוביל בפרשה שלא מפסיקה לעורר סערה במדינה.
"לא זכיתי להכיר את אחי הבכור ואת אחותי הגדולה, סביר להניח שהם היו בין ילדי תימן שנחטפו", היא מספרת. "עד היום אנחנו לא יודעים בוודאות אם הם חיים או מתים. אחי הבכור נולד בשנות החמישים במעברת עין שמר, ואמא היתה מספרת שהיה לו חום גבוה והוא מת.
"היתה לכאורה הלוויה, אבל אף אחד לא ראה את הגופה. דודה שלי היתה הראשונה שהעלתה סימני שאלה לגביו, והתהיות גברו אחרי שבבית העלמין בפרדס חנה נמצאו שני קברים, שכביכול היו תחת שמו.
"אחר כך, בשנות השישים, אמא ילדה בת בבית חולים הלל יפה בחדרה. כשהיא ביקשה לראות אותה, אמרו לה שהיא מתה ושאי אפשר. היא ביקשה שוב ושוב לראות אותה - ולא נתנו לה. בהמשך אמרו לה שהיא נלקחה 'לצורכי נתיחה שלאחר המוות', והיא חזרה הביתה בלי התינוקת.
"במשך שנים אמא הסתובבה עם תחושות אשמה נוראות. אני זוכרת את הפעמים הבודדות שהיא דיברה, ואז אמרה שהשלימה עם העובדה שאחי הבכור כנראה חלה ומת, למרות שאנחנו לא יודעים את האמת לאשורה. אבל עם הקטנה זה משהו שהיא מעולם לא השלימה איתו. למרות שלימים נולדו לה עוד שמונה ילדים, עד יום מותה היא לא שכחה את שני הילדים האלה".
• • •
אחרי 14 שנים בפרדס חנה, בבית שבו התגוררה עם ליאור ועם שתי בנותיה, עברה בוקר לפני ארבע שנים לדירה בבניין משותף בחדרה. "לא יכולתי להמשיך לגור בבית ההוא, עם כל הזיכרונות, והחלטנו, אני והבנות, לעבור. ליאור היה פסל חובב, חלק מהפסלים שלו עברו איתנו וחלק מהם נתתי, בעיקר לשלוש בנותיו מנישואיו הקודמים, נועה, אבישג ונופר".
כשהיא מדברת על בנותיה, היא זורחת. פז סיימה לאחרונה תואר שני בייעוץ ארגוני במכללת נתניה, נישאה לפני כשנה ומתגוררת עם בעלה בבית של בוקר ("כמו כל זוג צעיר שסובל ממצוקת הדיור"). ראמות היא סטודנטית לקרימינולוגיה במכללת בית ברל.
"הן לא רצו שאכנס לפוליטיקה. אמרו לי, 'תעזבי, למה את צריכה את זה?' והאמת, לפעמים אני חושבת שהן צדקו. אבל היום הן תומכות בי".
המעבר לבית החדש עורר בך רצון לזוגיות חדשה?
"כרגע אין לי בן זוג. היו לי בשנים האחרונות ניסיונות שלא צלחו, לצערי, כולל מערכות יחסים רציניות".
את מדברת על ליאור עם הגברים שאת פוגשת?
"כן, לא מעט. האמת היא שאני צריכה להפסיק עם זה. בתקופה האחרונה למדתי קצת להרפות. אני רוצה לפתוח דף חדש. הגיע הזמן לחיות.
"אני מאוד גאה שהייתי אשתו של ליאור, אבל נמאס לי להיות 'אלמנת הכרמל'. אני לא רוצה להיקרא יותר 'אלמנה'. עד היום לא השלמתי עם הכינוי הזה. אני אישה מלאת שמחת חיים, האלמנוּת זה דבר מדכא, שלא משקף אותי. זו לא אני וזו לא המורשת של ליאור, שדבק בחיים ובשמחה, ולא בעצב".
מה את מחפשת?
"אהבה וזוגיות טובה. בסופו של יום, כשאני חוזרת מהמליאה למלון מאוחר בלילה ואני לבד - חסר לי החיבוק, חסרה לי השיחה האחרונה שלפני השינה, זו של סוף היום, שבה את משתפת את האיש האהוב עלייך במה שעבר עלייך במהלך היום".
ניסית אתרי היכרויות?
"בחיים לא. איך אני יכולה? אנשים מזהים אותי. ההיכרויות שרלוונטיות לי הן רק דרך חברים או מכרים. בגילי, לצערי, האופציות הולכות ופוחתות. אני יכולה לא ללכת לדייט במשך חודשים, ואז בשבוע אחד יהיו שני דייטים. תלוי בהצעות".
מה עם סטוצים?
"אין חיה כזאת. חס ושלום. אני אתן במישהו לגעת בי בסטוץ? אין סיכוי בחיים".
גברים מדברים איתך על השכול שלך?
"כן, ברור שזה עולה. ועם הזמן גם יש הומור שחור. לפני כמה זמן ישבתי בדייט, והתחלנו לדבר על תאריכי לידה. פתאום הגבר אמר לי לתומו: 'יום ההולדת שלי הוא בתאריך מיוחד, כזה שלא שוכחים'. שאלתי אותו: 'מתי?' והוא אמר: 'נר ראשון של חנוכה. זה בדיוק היום שבו ליאור נהרג'. אמרתי לו: 'מהאזכרה של ליאור ליום ההולדת שלך'.
"לא משנה, בסופו של דבר זה לא הסתדר, אבל צחקנו על זה. כן, עם השנים את לומדת גם לצחוק על הדברים האלה.
"נפגשתי עם מישהו בבית קפה ביום שישי בבוקר. הוא בא עם חלה לשבת. את קולטת? זה היה מפתיע, אבל היה בזה משהו מתוק.
"תראי, אני מודעת לזה שיש בי דברים שמרתיעים, כמו העבר שלי או העוצמות שאני משדרת. אבל הייתי רוצה שבדייטים יראו את הבן אדם שבי. את נאוה. מי שיצליח לראות את זה - ירוויח".
יש משהו מסוים שאת מחפשת בגבר?
"אין לי רשימת קריטריונים. ברור לי שהאיש שבו אבחר יהיה כזה שימלא ויעשיר אותי".
דעות ימניות יעזרו?
"ממש לא משנה לי, העיקר שיהיה בן אדם טוב והגון, זה הכי חשוב, גם אם יחזיק בכל דעה פוליטית שהיא. אני חושבת שדווקא מישהו מהשמאל יאתגר אותי בזוגיות.
"אנשים לא יודעים שכאשר יש לי זוגיות, אני לגמרי 'האישה הקטנה', שיודעת ואוהבת להעניק חום ואהבה ולפנות את הזמן כשצריך". היא עוצרת לרגע, שוקלת את המילים, וממשיכה. "אני יודעת שהכנות שלי תעלה לי ביוקר, אבל אני רוצה לאהוב כמו כל אחד. זה נורמלי, לא? לאהוב ולהיות נאהבת. מה אני כבר מבקשת? מה שכולם בסך הכל מבקשים לעצמם. בזוגיות, אני שם במלוא מובן המילה".
מישהו פעם זרק אותך?
"האמת שכן. פעם אחת. זה לא היה כזה דרמטי".
• • •
שנתיים עברו מאז שהיא הושבעה לכנסת. "האמת היא שאני לא חושבת על זה, וגם כשכן, זה לא ממש מרגש אותי. זה אולי עצוב, אבל מאז שליאור מת, הרבה דברים בי מתו איתו.
"הרבה דברים כבר לא מרגשים אותי היום. לא התפקיד, לא המעמד, לא הכבוד. אני מבינה את משמעות החיים בצורה הרבה יותר עמוקה, וזה דוחף אותי להרבה עשייה משמעותית, וגם להרבה חשבון נפש".
אם ליאור היה חי היום, היית בפוליטיקה?
"ליאור נהרג שנה לפני הבחירות המוניציפליות. הציעו לו להתמודד על ראשות הרשות המקומית פרדס חנה־כרכור, ואני זו שהיתה אמורה להריץ אותו. לצערי, הדברים הלכו אחרת, ואני זו שהגעתי לפרונט, ועוד של הפוליטיקה הארצית.
"אין לי ספק שבגן העדן שבו הוא נמצא הוא מאוד גאה בי. אני לא יודעת אם הוא מופתע. בכל זאת, כעיתונאית תמיד הייתי אישה פעלתנית, שמסייעת גם בהתנדבות. זה לא שהיתה לו אישה שקטה שישבה בבית.
"אני לא בן אדם מהזן שמנסה לרצות, אבל תמיד הייתי הטיפוס שרוצה שלכולם יהיה טוב. אני מאמינה בעבודה קשה, מאמינה בדרך, לא באגרסיביות, ומאמינה שמה שצריך לקרות - יקרה.
"אחרי אובדן של מישהו אהוב, הכל מתגמד. פתאום יש הבנה עד כמה אנחנו זמניים, וכמה חשוב ליצור משמעות בחיים הקצרים הללו ולהוביל דברים שחשובים לך. אני נחושה מתמיד להעביר את השנים שנשארו לי בצורה הטובה ביותר, עם הישגים, וזה מה שאני עושה.
"זאת הסיבה שהיום, שבע שנים אחרי האסון, אני בכנסת, ובמיוחד כיו"ר ועדת המשנה לכבאות והצלה. כדי לוודא שאסון הכרמל מספר 2 לא יהיה. לא במשמרת שלי.
"העבודה הפוליטית היא זכות גדולה עבורי. אני חושבת שכמה מחברי הכנסת שכחו שאנחנו משרתי ציבור. אנשים לפעמים מתקשרים אלי ב־1 בלילה שאפתור להם בעיות. בערבי שבת האחרונים, בזמן הקידוש וכשאני יושבת עם המשפחה, התחלתי לשים את הסלולרי על מצב שקט. בכל זאת, יש גבול. אבל אני תמיד חוזרת לכולם".
את מקפידה על שמירת שבת?
"תראי, אני לא דתייה, אבל אני מאמינה גדולה בבורא עולם, ויש בי אמונה חזקה. תמיד הייתי כזאת. אני חושבת שהדת היא מה שנקרא 'מעטפת מסביב', וכל ההלכות והאיסורים של הרבנים רק מקשים עלינו והופכים אותה לפחות ידידותית".
לכן את וליאור בחרתם להינשא אחרת?
"נישאנו בטקס פרטי משלנו, כשאנחנו שלמים עם ההחלטה הזאת, ובלי רצון להסתתר או להסביר. כן, הייתי ידועה בציבור באופן חוקי".
שיטת העבודה שלה בכנסת פשוטה. "כשמשהו מרגיז אותי – אני מעבירה אותו בספר החוקים (צוחקת). למשל, בחוק הדגל שיזמתי. הרגיז אותי לראות אמנית שעשתה את צרכיה על דגל ישראל, אמן שהצמיד את הדגל לאזורים מוצנעים וסטודנטים ערבים בטכניון בחיפה ששרפו את דגל ישראל. האבסורד הוא שחלקם סטודנטים שמבקשים מלגות וזכויות מתוקף אפליה מתקנת והטבות מהמדינה, בזמן שהם יוצאים נגד אותה מדינה.
"התוצאה של העברת החוק היא שכיום, מי שמבזה את הדגל מקבל שלוש שנות מאסר או קנס של 58 אלף שקלים. "מעבר לזה, קידמתי הרבה אג'נדות חברתיות, כמו למשל עונש מוות למחבלים. מי שעוקב אחרי העשייה שלי רואה שאני שמה דברים על השולחן, אומרת מה שאני חושבת. ואז מה, באים ומקללים ומכפישים ברמה הכי נבזית, הכי נמוכה, הכי לא אנושית. היד על המקלדת קלה, ואנשים שוכחים שאני אמא, ושבבית יש לי שתי בנות, שקוראות את הדברים. לפעמים הן באות אלי עם דמעות בעיניים וזה קורע לראות אותן כך, איך הן משלמות את המחיר".
• • •
גם הקולגות בפוליטיקה לא הקלו עליה. בעיקר הנשים, מתברר.
"בהתחלה היו ימים שבהם הייתי חוזרת הביתה ובוכה. הפעם הראשונה היתה בתקופת הפריימריז, כשלנשים במפלגה היה קשה לקבל את העובדה שמוניתי לתפקיד ראש מטה נשים. היו אחת או שתיים שניסו להציק לי, לטרפד כל מיני יוזמות שלי. לא נתנו לי לעבוד כמו שצריך. חבל מאוד. תמיד מדברים על קידום מעמד האישה ועל העצמה נשית, אבל דווקא נשים ניסו לשים לי רגל, ולא הבנתי למה. אמרתי לעצמי, באתי עם כוונת טובות לעזור ולתרום - למה הן עושות לי את זה?
"מאז הפסקתי לשאול שאלות. לצערי גיליתי עד כמה הנשים לא מפרגנות אחת לשנייה. גם בכנסת. הסיבה שנשים לא מתקדמות לתפקידים בכירים היא לאו דווקא בגלל הגברים. אנחנו נוטות להאשים אותם, אבל אלה הנשים שמונעות מחברותיהן להתקדם לכל מיני תפקידי מפתח. נתקלתי בלא מעט כאלו, לצערי.
"יש פה הרבה צביעות ומוסר כפול, אבל לא בא לי להיות זאת שתוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה ותקומם עליה את הנשים. אם חברת כנסת מהשמאל היתה אומרת את הדברים בגלוי - ההתייחסות אליה היתה אחרת, התקשורת היתה דואגת לעטוף אותה. אבל אם זאת חברת כנסת כמוני - מהליכוד, ומזרחית - הם ישחטו אותי בלי היסוס".
פעמיים בשבוע, בימים שני ושלישי, היא לנה בבית מלון בירושלים. "ההתחלה שלי בכנסת היתה קשה, חצי שנה הייתי בשוק מההתנהלות. לאדם שלא בא מהפוליטיקה קשה להבין תהליכים ואיך הדברים מתנהלים.
"מי שעזר לי הרבה היה סילבן שלום, שהוא אדם מדהים, ותעזבי את כל הדברים מסביב. הוא היה ממש בסדר. יולי אדלשטיין היה ועדיין מודל לחיקוי עבורי. אדם אציל מאוד. אני חברה של כולם, ביחסים טובים עם כל חברי הסיעה שלי, וגם ממפלגות אחרות".
את יוצאת לבלות?
"לא הרבה, כי אין לי זמן. ליד המיטה יש לי את הספר 'כחש' של בן הכט. קראתי שני עמודים, ולא הספקתי יותר. כבר שבוע אני מנסה לגנוב עמוד, ואין לי זמן. אני צריכה לצאת לחופשה בשביל זה.
"פעם בחודש אני משתדלת לשבת עם חברים בימי שישי בבוקר, כדי לא להזניח אותם. עם הבנות אני הולכת למסעדה מדי פעם, אנחנו אוהבות מסעדות איטלקיות. אבל האמת, אני הכי אוהבת להיות בבית. לצפות בסרטים, בעיקר קומדיות קלילות. בדרך כלל אני לא מצליחה להגיע לסוף, כי אני נרדמת מעייפות".
• • •
השיחה גולשת, איך לא, לנושא ההטרדות המיניות.
"כולנו הוטרדנו", היא אומרת. "יש אישה שלא הוטרדה? אבל אישה מוטרדת שנפגעה צריכה לדעת להתמודד עם זה בזמן אמת או בסמוך אליו, לא לצאת אחרי 54 שנה בסיפורים. אוקיי, ייקח לה שנה־שנתיים להתאושש, אבל צאי, ספרי, אל תשמרי בלב שנים".
ח"כ יעל גרמן סיפרה שכאשר הוטרדה, הרגישה קפואה ולא קלטה שזה אמיתי.
"תגידי, אישה עוצמתית כמו יעל גרמן, נראה לך שהיא ביישנית או פחדנית? מה קורה פה? אתמול היא צרחה בוועדת הפנים בלי בושה ואמרה כל מה שהיא רוצה. אז דווקא בנושא כזה חשוב - לא להתבטא, לא לבוא ולספר את הסיפור שלך?"
גם לך נדרשו עשר שנים לבוא ולספר על הצעות מגונות והטרדות מיניות שחווית בתקופתך כעיתונאית.
"סיפרתי את הסיפור שלי, אבל לא התלוננתי. זה קרה לפני עשר שנים, כשהייתי כתבת רווחה בערוץ הראשון. מאוד רציתי להתקדם ולהגיש תוכנית אקטואליה, זה היה החלום שלי. פניתי לעורך של אחת התוכניות ועניינתי אותו, אבל אותו עניינו דברים אחרים.
"ההצעה שלו היתה מפורשת וברורה - אם אעלה איתו לדירה, אקבל את כל מה שאני רוצה. הוא אמר לי את זה לפחות פעמיים וניסה לשדל אותי לזה. הבנתי שאם לא אעלה איתו לדירה, לא אקבל את התפקיד.
"הרגשתי אכזבה גדולה ממנו. הוא היה דמות מאוד נחשבת ומאוד בכירה, לא מהאנשים שמישהו רוצה להתכסח איתו, אז בחרתי להתעלם מזה ולהמשיך הלאה. הוא לא הפעיל עלי כוח פיזי, ואני פשוט שמתי את זה מאחוריי. אחרי קצת פחות משנתיים עזבתי את העבודה, אם כי זו לא היתה הסיבה לכך".
היו עוד מקרים?
"כשהייתי עורכת עיתון באזור המרכז, מישהו בכיר שם הטריד אותי. הוא נהג לעמוד מאחוריי ולנסות לגעת בי ולחבק אותי. היה מציע לי שאבוא אליו הביתה וזה ישתלם לי. זה קרה כמה פעמים, ובכל פעם הגבתי בנחרצות והבהרתי לו שזה לא מקובל עלי ושיפסיק מייד. כשרציתי להתלונן העיתון כבר עמד בפני סגירה, אז החלטתי פשוט לעזוב את זה.
"עם השנים והניסיון למדתי לא לשתוק. אני מאמינה שאנחנו מספיק חזקות כדי להתמודד עם זה ולהדוף את מה שאנחנו לא מעוניינות בו. הגבול בין חיזור להטרדה הוא דק מאוד, ויש כאלה שמתקשים להבין אותו.
"מצד שני, ואני יודעת שזו אמירה לא פופולרית בימים אלו, אני נתקלת לצערי גם בלא מעט מקרים של גברים חפים מפשע שעומדים חסרי אונים מול נשים שמתלוננות תלונות שווא. אני חושבת שצריך להעניש גם את אלה שמגישים תלונות שווא, משני המינים. לא ייתכן שישחירו את שמו של אדם, וזה ששיקר ייצא מזה בלי שייענש".
השפיטה ברשתות החברתיות היא חלק ממהפכה או חלק מעליהום?
"אני בעד לבוא ולדווח, אבל בהחלט יש תחושה של עליהום באוויר. חייבים לבדוק כל מקרה לגופו. אסור לחרוץ את דינו של אדם לפני שאשמתו הוכחה מעל לכל ספק".
במערכת הפוליטית הוטרדת?
"לא משהו משמעותי. התחילו איתי, כן, אבל זכותו של גבר להתחיל וזכותה של אישה לומר כן או לא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו