הגדה כדרך חיים

הגדת אתיופיה
עורך: הרב מנחם ולדמן (הוצאת קורן)

הרב מנחם ולדמן, תלמיד חכם וחוקר מובהק של יהדות אתיופיה, חבר להוצאת קורן וארג להגדה אחת את יציאת מצרים ויציאת יהודי אתיופיה, בבחינת נס בתוך נס. "הגדת אתיופיה" מגוללת את סיפור התגבשותה של המורשת היהודית הייחודית של בני העדה, על רקע הניתוק המוחלט במשך דורות רבים משאר העם היהודי. היא מספרת לנו על "חג הירח", הוא ראש חודש ניסן, שהיה אסור במלאכה ושבו הרבו בתפילות ובאכילת בשר; על דרך הקרבת קורבן הפסח; על מעשה אפיית ה"קיטא", היא המצה, מחיטה או מגרגירי טף; וגם על הדרך שבה סיפרו הכוהנים והזקנים לבני הקהילה בליל החג על יציאת מצרים.

לצד "הא לחמא עניא", "מה נשתנה" ו"עבדים היינו" המוכרים, מביא הרב ולדמן טקסטים עתיקים יפהפיים, כמו "אשר פדית בכוחך" או "קורבן הבל רצית, כן רצה אותנו", הלקוחים מספרי תפילות של יהודי אתיופיה. ולדמן מספר שבשנה שעברה הוסיף את התפילות הללו לנוסח המסורתי ליד שולחן הסדר הפרטי שלו וקרא אותן יחד עם ילדיו.

"הגדת אתיופיה" מעשירה אותנו גם במורשת ופולקלור, כמו הסיפור משנת 1862 על אלפי יהודים שעזבו את כפריהם, מכרו את רכושם והחלו במסע לארץ האבות. כשהגיעו לים סוף, המתינו שהמים ייבקעו לפניהם, ומשלא התרחש הנס קפצו 12 כוהנים למים ובכוחותיהם האחרונים, לפני טביעה, שבו לחוף, ומשם עשו דרך קשה ועצובה בחזרה לכפריהם.

דברים אחרים, אופטימיים יותר וכמעט נבואיים, הם אלה של אבא ברוך אדהנן, מגדולי הכוהנים של יהודי אתיופיה, שחזה כבר לפני 75 שנה את ההתעוררות והנסיבות שהביאו לעליית יהודי אתיופיה לארץ ושירטט באוזני זקני עדתו את דיוקנה של העלייה האחרונה, שנים רבות לפני שהתרחשה. ההגדה של ולדמן והפיוטים והתפילות שכלל בה, כמו "הינשאי ירושלים", מלמדים שיהדות אתיופיה היתה אולי מנותקת גיאוגרפית, אבל מחוברת מאוד תודעתית ודתית למורשת היהודית.

נדב שרגאי

הגדה משפחתית שוויונית
רינה שקדי-כהן (הוצאת אופיר)

רינה שקדי-כהן, שפעילה בתנועה לשלום ושוויון בין המינים, יצרה הגדה "משפחתית שוויונית". ההגדה הייחודית של שקדי-כהן מתאימה לרוח התקופה, שבה רואים אור גם סידורים וטקסטים מקראיים שעברו התאמות כך שיתייחסו לשני המינים באופן זהה. במבוא להגדה כותבת שקדי-כהן כי ניסתה "לשלב בהגדה את הנשים כשותפות שוות לגורל העם היהודי. הנוסח הרגיל של ההגדה מציין רק את הגברים... עם זאת, כדי להנכיח את הנשים בהגדה, שאלמלא הן לא היו לנו לא משה ולא יציאת מצרים ולא חג פסח, ניתן להן מקום מבלי שייגרע דבר מטקסט ההגדה המסורתי".

נוסף לדוגמאות הפשוטות, כמו הפיכת "והגדת לבנך" ל"הגדת לבנך ולבתך" וכן "עבדים היינו" ל"עבדים ושפחות היינו", נוקטת שקדי-כהן עמדה אקטיביסטית, הרבה יותר שנויה במחלוקת, כשהיא מוסיפה כי "על ארבעה בנים וארבע בנות דיברה התורה". וכן כי במקום "שפוך חמתך על הגויים" יש לומר "שפוך אהבתך על הגויים" (כיוון שאהבה היא דרכן של נשים).

קריאה בין קטעי ההגדה מגלה כי שתולות בה פרשנויות רבות, אך הן אינן חורגות מהחידודים המסורתיים ואינן, בדרך כלל, ניחנות ברוח המיוחדת של "המשפחה השוויונית". זאת, למעט הרחבה מיוחדת על הנשים בחייו של משה, שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים: שפרה ופועה המיילדות, יוכבד אמו, בת פרעה, אחותו מרים וציפורה - אשתו. וכך, הגדה זו מנסה למנף את הכתוב "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור - נגאלו ישראל ממצרים", לכדי טקסט אלטרנטיבי שיש בכוחו להחזיר כבוד אבוד לנשים בדור הנוכחי. לא תמיד זהו ניסיון מוצלח, אך בכל זאת הוא ראוי לתשומת לב.

עמר לחמנוביץ

"כמה מעלות טובות למקום עלינו"
הרב אלי סדן (הוצאת מכינה קד"צ בני דוד שבעלי)

ליל הסדר, מזהיר מראש הרב אלי סדן בפתח הביאור החדש שכתב להגדה של פסח, הוא לעיתים מן "המצבים היותר מקודשים שמחמת שלא קל להתרומם אליהם, הם הופכים לפולקלור שטחי ורדוד... דווקא משום כך יש חשש שהמעמד יהפוך לחוויה משפחתית הנערכת סביב שולחן עורך מלא ביין, שמעורבים בה סיפורי אגדה ופולקלור דתי; שמח ונחמד ותו לא".

ואכן סדן, ראש המכינה הקדם-צבאית בעלי, מתרחק בדרשותיו מפולקלור או שעשוע, ויש לכך מחיר. להבדיל מביאורים נגישים וידידותיים מעט יותר לציבור, שיצאו לאור בשנים האחרונות (כמו אלה של הרב עדין שטיינזלץ, הרב ישראל מאיר לאו או חנן פורת), ההגדה של סדן מיועדת בעיקר ל"מיטיבי לכת".

לעומת זאת, בקרב תלמידי הרב קוק, ההגדה תהיה להיט, ורבים יגמעו בשקיקה את הדברים הראויים, כמו למשל את הניתוח המעולה של הרב סדן על מקורות האנטישמיות, שהוצמד ל"והיא שעמדה לאבותינו".

סדן אוחז את השור בקרניו כשהוא כותב כי "האנטישמיות, שנאת ישראל על ידי הגויים, אינה בגלל רוע שיש בנו חס וחלילה, כי אם להפך, דווקא מפני הטוב שיש בנו". הוא מונה את כל הטובה שהבאנו על יושבי הארץ ומרחיק עד מקסים גורקי, סופר רוסי שחי בשנים שקדמו למהפכה הקומוניסטית, כדי להוכיח שהעולם רדף את היהודים דווקא בשל הטוב והחסד שעשו עם העולם הנאור. סדן אף טורח להביא ציטוטים ארוכים באותה הרוח ממאמרו של סבסטיאן וילאר רודריגז, העיתונאי הספרדי מברצלונה, שהגיע למסקנה כי "אירופה מתה באושוויץ", לאחר שהמירה שישה מיליון יהודים שתרמו רבות לאנושות ב"20 מיליון מוסלמים, שהביאו טיפשות ובורות, קיצוניות דתית, פשע ועוני".

ההגדה של סדן מועשרת בדבריהם של הראי"ה (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) ושל תלמידו הרב חרל"פ, אך נאמן לשיטתו יוצא סדן נגד מיני "פטנטים" שמיועדים לעורר ולהרשים את הילדים. הוא סבור כי "רק רוממות הרוח, השמחה וחרדת הקודש שיקרנו מההורים" הן שייחרתו בנפשות הילדים. ההגדה עוצבה והופקה על ידי "שילה-ברכץ" בטעם מעודן ונעים לעין.

נדב שרגאי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו