האור באולם הקולנוע המפואר והממוזג להקפיא במרכז הקניות העצום "מארינה", על חופה של אבו דאבי, כבה. לפני תחילת הקרנת הגרסה החדשה של המותחן הקלאסי "רצח באוריינט אקספרס" הוזמנו הצופים - יושבים על כיסאות עור מרווחים - לצפות בסרטון הסברה ממשלתי.
בליווי מנגינת פסנתר מלנכולית נראו בני משפחה צעירה בסלון ביתם, טבחים אסיאתים, פועלי בניין, מספרות ולקוחותיהם, חיילים בבסיס צבאי, חברי מועדון חתירה ותיירים במסגד הגדול והבוהק בלובנו על שם השייח' זייד (מייסד איחוד האמירויות) חדלים מכל מעש ומכבדים דקת דומייה שבסיומה נראים חיילים מעלים את הדגל הלאומי לראש התורן. "ב־30 בנובמבר, ב־11:30 בדיוק, דקת תפילה בדום לכבוד גיבורינו האמיצים. ביום השאהיד, אנחנו עומדים יחדיו להראות את הוקרתנו וגאוותנו בקורבנם", הוסבר לקהל בתום הסרטון, והמוזיקה העצובה הפכה למעין המנון לאומי סוחף.
"יום השאהיד" לזכרם של החיילים שנפלו במילוי תפקידם, שצוין אתמול ברחבי איחוד האמירויות הערביות, הונהג רק לפני שנתיים. הוא הוצמד ליום חגו הלאומי של האיחוד, החל ב־2 בדצמבר - היום שבו לפני 46 שנה בדיוק החליטו שבע אמירויות שאך זה זכו בעצמאותן ליצור תקדים פוליטי בעולם הערבי.
במקום לשקוע במלחמות שבטיות אינסופיות על בשטחים ובמשאבים, הן החליטו לאחד כוחות ושורות והקימו את מה שהיום הוא אחד האיחודים העשירים ביותר בעולם. שממת המדבר פינתה את מקומה לערים מודרניות המושכות אליהן את מיטב האדריכלים בעולם, מרכזי קניות המתחרים זה בזה בתואר "הגדול ביותר" במפרץ, במזרח התיכון או בעולם, מרכזי עסקים, ועידות בינלאומיות, פארקי שעשועים, מלונות שבעה כוכבים, מסעדות יוקרתיות, חופי נופש ארוכים וטיילות מוריקות. סיבה לגאווה לאומית, גם אם הכל נעשה בזכות העושר הדמיוני שהעניק הטבע לאמירויות בדמות נפט וגז.
לגאווה הזו נוסף לפני שנתיים אלמנט שהיה חסר בנרטיב הלאומי: גבורה צבאית ואבל על החללים שנפלו בקרב. ככלות הכל, האמירויות לא השיגו את עצמאותן או את איחודן במאבק צבאי אלא באמצעות הסכמים, בריתות והסדרים. מלחמות ושפיכות דמים התרחשו במקומות אחרים במזרח התיכון: מעברו השני של המפרץ הערבי־פרסי בין איראן ועיראק, בעיראק עצמה, בלבנון, ב"פלשתין".
ואז הגיע האביב הערבי ושאב את האמירויות אל תוככי סערת ההוריקן, שמשנה לחלוטין את פניו של העולם הערבי. חיילים אמירתים נשלחו להילחם בדאעש בעיראק ובסוריה, בחות'ים השיעים בתימן והגיעו עד לאפגניסטן. הנוכחות הצבאית של האמירויות במדינה זו מצביעה על התפנית הדרמטית שחלה בתפיסת עולמם של ראשי האיחוד: האמירויות היו בין המדינות הבודדות בעולם שהכירו במשטר הטליבאן המוסלמי הקיצוני ואף אפשרו לו לפתוח שגרירות בבירתן, אבו דאבי. במשך עשרות שנים, כמו סעודיה, כוויית וקטאר, ניצלו האמירויות את עושרן האגדי כדי לתמוך כספית בארגונים, בתנועות ובפעילים שהפיצו ברחבי העולם אידיאולגיה דתית רדיקלית. אולם הקיצוניות הזו הולידה קיצוניות אחרת, שהפכה לאיום על האמירויות עצמן. הגולם קם על יוצרו. וכך, בו בזמן, מעניקות האמירויות תמיכה לגופי אופוזיציה סונית רדיקליים בסוריה, אך נלחמות בדאעש.
המהפכה הבאה בדרך
אם בעבר סמכו ראשי האמירויות על אחרים (ארה"ב, בריטניה, צרפת, עיראק של סדאם חוסיין) שיעניקו להם מטריית הגנה צבאית, חלחלה בשנים האחרונות התובנה של "אם אין אני לי, מי לי". האזעקה הראשונה נשמעה באוזני שליטי האמירויות עם פלישת עיראק לכוויית ב־1990.
מאז השקיעו האמירויות עשרות מיליארדי דולרים ברכישת אמל"ח צבאי מתקדם ביותר. לפני שלוש שנים האיחוד הכריז על גיוס צבאי חובה לגברים ועל גיוס בחירה לנשים - מהלך מהפכני מבחינת תפיסת מעמדן של נשים בחברה המקומית. המעורבות הצבאית המתרחבת של האמירויות במזרח התיכון, אך גם באסיה ובאפריקה, תובעת מחיר כבד. עשרות חיילים מהאמירויות נהרגו בפעילות צבאית בשלוש השנים, רובם בלחימה לצד הסעודים בחות'ים בתימן.
אתוס צבאי נבנה בהדרגה, במיוחד במדינה שהתרגלה לחיי שפע עצלניים ולא תובעניים. מה גם שהוא מחזק תחושות של פטריוטיות ושייכות לאומית. הרשויות באיחוד האמירויות מלמדות את אזרחיהן מהו אבל לאומי. בעיתונים מופיעות מודעות רשמיות המציינות את מספר הימים שנותרו עד ל"יום השאהיד", במרכזי הקניות העצומים, לצד קישוטים ססגוניים לכבוד חגו הלאומי של האיחוד, מכריזים פוסטרים עצומים על מכירות מיוחדות לרגל שני הימים החשובים. כל אירוע הוא סיבה טובה לקידום העסקים ולגירוי הלקוחות, מה גם שמעבר לפינה ממתינה המהפכה הבאה: החל מינואר יוטל לראשונה בתולדות האמירויות מס צריכה, ליתר דיוק - מע"מ בגובה 5% על מוצרי מותרות.
עידן השפע המוחלט והחופשי מגיע לקצו. אם עד עתה נמנעו הרשויות להטיל מסים על אזרחי האמירויות והרעיפו עליהם שירותי חינם ומתנות, כעת הוחלט להרגיל את האמירתים לאורח חיים שונה, מחושב יותר, חסכני יותר. חגיגת מחירי הנפט והגז הגבוהים שמילאו את הקופות והכספות הציבוריות דעכה. האמירויות, כמו שאר מדינות המפרץ, מתחילות להיערך לעידן הפוסט־נפט ופועלות לגוון את הכנסותיהן, בין היתר באמצעות הטלת מסים. אך בצד החובה החדשה הזו דואגים ראשי האמירויות להגביר את תחושת השיתוף בניהול ענייני המדינה בקרב אזרחיהן. בימים אלו נקראים אזרחי האמירויות להכריע אילו מיזמי פיתוח יזכו לעדיפות בביצועם. ההחלטה תישאר, מן הסתם, בידי הנסיכים המנהיגים את האיחוד - ובהם גם דור נסיכים צעיר, בן גילו של יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, שמשנה בעקביות את פניה של ממלכתו. בני המלוכה הצעירים יודעים היטב שאם הם לא יתקדמו עם הזמן, שלטונם אינו מובטח. הרי האיומים עליהם מגיעים מכל עבר: איראן, האחים המוסלמים, דאעש, הגלובליזציה, הדיגיטליזציה.
צעד ראשון לקבלת היהדות
הידיעות הראשונות על הטבח ההמוני שבוצע במסגד בסיני ביום שישי שעבר הגיעו אלי בעת שביקרתי בפעם השנייה במוזיאון ה"לובר אבו דאבי", שפתח את שעריו רק לפני כשבועיים, חמש שנים לאחר מועד החנוכה שתוכנן. חזרתי למוזיאון מאחר שהוא בעיניי אחד המוזיאונים החכמים ביותר בעולם. "מוזיאון האנושות" מגדירים אותו מנהליו, ובצדק רב: התערוכה הנוכחית שבו פורשת את ההיסטוריה האנושית, תוך שהיא מתנתקת מנקודת המבט האגוצנטרית של המערב, בעיקר של אירופה, ומעניקה הקשר גלובלי להתפתחות התרבות האנושית - בדגש מסוים על המזרח התיכון והאסלאם, אך לא תוך הפיכתם למרכז ההתרחשות העולמית. האדריכל הצרפתי הנודע ז'ו נובל - שבנה, בין היתר, את "מכון העולם הערבי" בפריז - אחראי ליצירה הארכיטקטונית המדהימה השוכנת מתחת לכיפה מאווררת ומורכבת מאלפי אלמנטים הנדסיים, "כוכבים" שלקוחים מערבסקות ומונחים זה על זה בשמונה שכבות. היקף הכיפה הוא 180 מטרים ושטח הגלריות הוא 8,600 מ"ר, מתוכם 6,400 המוקדשים לתצוגת הקבע.
אורח חיים מתירני. נשים באבו דאבי // צילום: אי.פי.אי
הלובר אבו דאבי הוא מיזם ראשוני מסוגו של שיתוף פעולה בין מוזיאונים בעולם, כמו גם מוזיאון האמנות הגדול ביותר במזרח התיכון. עלות הבנייה של המבנה המרשים התגמדה לעומת סכומי העתק שאבו דאבי שילמה ללובר הצרפתי עבור השימוש בשמו ל־30 השנים הבאות, 525 מיליון דולר, ול־13 מהמוזיאונים הגדולים בצרפת עבור השאלת מוצגים ופריטים, 747 מיליון דולר.
האמירתים נחושים בדעתם להפוך את האיחוד לצומת דרכים של האמנות העולמית ולפתוח את העולם הערבי לתרבויות אחרות. בעוד בסיני רוצחים פעילי דאעש עשרות מתפללים סופים, רק מאחר שהם משתייכים לזרם אחר, מוקצה בעיניהם, של האסלאם, הסתובבו באולמות הלובר אבו דאבי נשים עוטות ניקאב והתבוננו בעניין רב בפסלים ובתמונות של גברים ונשים עירומים מהמערב וביצירות של אמנות מודרנית ומרדנית מעולמות חופשיים יותר, בלי שיעלה בדעתו של מישהו לפגוע במוצגים הללו מפאת "חילול האסלאם". ליתר ביטחון, מוצבים ברחבי המוזיאון גם מאבטחים רבים והבדיקות בכניסה דקדקניות למדי.
מייד בכניסה לחדר החשוך, הסמוך לאולם התצוגה המוקדש לדתות העולם, ניתן להבחין בהתקהלות. נשים עוטות רעלות וגברים מזוקנים לבושי גלביות לבנות וכאפיות לראשיהם, מתבוננים בעניין רב בחפץ המוגן על ידי זכוכית עבה. מאבטח חמור סבר מפקח על המתרחש סביב למוצג הראשון בחדר ספרי הקודש העתיקים של שלוש הדתות המונותיאיסטיות. זהו תנ"ך שנכתב בתימן בשנת 1498 - אחת הסנסציות הראשיות של הלובר אבו דאבי.
ספר התנ"ך הוא אחד ממאות הפריטים שנרכשו בשנים האחרונות על ידי הנהלת המוזיאון, שהוא הראשון מבין שורת מוזיאונים בעלי שם שאמורים לפתוח את שעריהם ב"קריית המוזיאונים" העתידית של אבו דאבי. אחד מהם אמור להיות מוזיאון גוגנהיים, הראשון שיוקם במזרח התיכון והגדול בעולם. לפי התכנון המקורי, גם המוזיאון הזה כבר היה צריך להיות נגיש לקהל הרחב, אך בנייתו רחוקה מסופה ומועד הפתיחה לוט בערפל. כמה מבני שיחי מסבירים את העיכוב בכך שלעולם הערבי קשה עדיין לעכל נוכחות של מוזיאון בעל שם יהודי. "אנשים כאן לא רגילים לקשר עם יהודים", אומר לי מקומי, "הרי באמירויות ובסעודיה אין קהילות יהודיות, והיהודים שהגיעו לכאן עם פתיחת האמירויות בפני עסקים והשקעות מרחבי העולם מצניעים בדרך כלל את יהדותם, גם כדי שלא יקשרו אותם לישראל. לכן החשיבות של הכללת פריטים יהודיים בתצוגה ובאוסף של הלובר המעורר עניין עצום בקרב הציבור המקומי ובעולם הערבי, הסמוך והרחוק".
גם אם ההתייחסות ליהדות במוזיאון הלובר אבו דאבי היא די מוצנעת, אין ספק שמדובר בתחילתה של מהפכה: אחרי עשרות שנים של שנאה,
הדחקה והתעלמות, היהדות מוחזרת ללב העולם הערבי, ולפי מה שחוויתי בשני ביקורים במוזיאון, גם מעוררת סקרנות רבה. קבוצות של אורחים רשמיים מרחבי חצי האי ערב מקבלות הסברים מפורטים על המוצגים הללו, כמו גם על תרבות המערב כולה. אם לוחמי דאעש הרסו אתרי מורשת עולמית ומקומות קדושים לדתות אחרות, באבו דאבי מעניקים כבוד לתרבויות ולדתות האחרות. מעבר לכך, מסבירים לבאים על היווצרות דמוקרטיה ועל חופש האמנות והביטוי. המהפכה ביחס ליהדות היא חלק מהפיכה רחבה יותר שמבקשת צמרת איחוד האמירויות להנהיג בעולם הערבי והמוסלמי: מהפכת הפתיחות לאחר, שכוללת גם את היהודים.
לפתיחות ההדרגתית ליהדות יש עדיין גבול די ברור: הסכסוך על ארץ הקודש. ההתעסקות ביהדות היא דתית, כמקור השראה לנצרות ולאסלאם. אין כאן פוליטיקה. סמוך לתנ"ך מתימן יש מצגת ממוחשבת נפלאה שמסבירה בפירוט רב את מסורת כתיבת ספרי התנ"ך. יש גם השוואה בין תרבות פרשנות ספרי הקודש היהודית, לזו המוסלמית. בחנות המוזיאון ניתן לרכוש ספר מהודר עם כתבי יד יהודיים מאוירים, המוצג לראווה בקדמת הדוכנים. עד לפתיחת הלובר אבו דאבי, דבר כזה לא היה עולה על הדעת. בחנויות הספרים הגדולות באמירויות ניתן למצוא בעיקר ספרים בערבית מלאי תיאוריות מזימה על היהודים ועל ישראל, לצד שפע גרסאות של "מיין קאמפף", ספרו של אדולף היטלר, וביוגרפיות אוהדות לפיהרר. הדרך לקבלת היהדות בעולם הערבי עוד ארוכה מאוד, אך כאן הוטבעו הצעדים הראשונים.
דווקא איחוד האמירויות, שרק לפני פחות מעשרים שנים היתה מתומכיה העיקריים של תנועת הטליבאן ומימן הקמת מסגדים ומרכזי תרבות מוסלמיים אדוקים ברחבי העולם, הופכת בימים אלו לחוד החנית למאבק בקיצוניות הדתית. ראשי האמירויות, כמו גם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, הבינו שאם לא ישנו מהר מאוד גישתם הם עלולים ליפול קורבן למפלצת שסייעו בעבר ביצירתה.
שלושה ימים לאחר הטבח בסיני, שגרם לזעזוע עמוק בשל בחירת מבצעיו במסגד כיעד, העבירו תחנות טלוויזיה באיחוד האמירויות בשידור חי מריאד את פתיחת הכנס הראשון של "קואליציית הנגד לטרור" המוסלמית, שאת הקמתה יזמה סעודיה ומנהיגה בפועל בן סלמאן. שרי הגנה מ־40 מדינות מוסלמיות נטלו חלק בדיוני הוועידה, במטרה לגבש אסטרטגיה משותפת נגד "הקיצוניות והטרור". בן סלמאן הדגיש בפני הבאים שהכוונה היא "להיאבק באידיאולוגיה ובאלימות של הטרור עד לחיסולו המוחלט", והבטיח: "נרדוף אותו עד שייעלם מעל פני האדמה".
יורש העצר, שהוא גם שר ההגנה הסעודי, הוסיף בפני הנוכחים שטרור וקיצוניות הם הסכנות הגדולות ביותר של המזרח התיכון "לא רק בגלל רצח חפים מפשע וההפצה הגואה של שנאה", אלא בגלל האופן שבו הם פוגעים בשמו של האסלאם. כן, כן: ישראל כבר אינה הסכנה הגדולה ביותר במזרח התיכון.
באיחוד האמירויות התייחסו ל"ועידת ריאד" כאל אירוע היסטורי ב"מלחמה האנושית" נגד הטרור. פרשנים הדגישו שהמלחמה בטרור לא צריכה להיות רק מאבק צבאי, אלא מערכה חברתית, רעיונית וכלכלית - ביעור האידיאולוגיה וייבוש המקורות הכספיים.
"הקואליציה נגד הטרור", שהוקמה בסוף 2015 בצל המאבק בדאעש, היא ברית סונית שלא כוללת את איראן והמדינות הערביות שהפכו לגרורותיה - עיראק וסוריה. על לבנון הסעודים עדיין לא ויתרו, למרות השתלטות גוברת של חיזבאללה על מדינת הארזים. אך קטאר - מדינה סונית, המואשמת בתמיכה בטרור ובאחים המוסלמים, בערעור היציבות במזה"ת ובשיתוף פעולה עם איראן - הורחקה מהכינוס למרות היותה חברה רשמית בקואליציה.
סבך של יחסים
הממסד הפוליטי, האקדמי והתקשורתי באיחוד האמירויות מגויס כמעט כולו למלחמה בטרור, המנוהלת בכמה מישורים בו בזמן נגד גורמים רבים, מבחוץ ו"בתוך המשפחה". התפשטותה הגוברת של איראן באזור המפרץ ובמזרח התיכון היא גורם ראשי לדאגה. "הענק השיעי המתעורר", ששאיפותיו להגמוניה אזורית זכו ללגיטימציה בינלאומית באמצעות "הסכם וינה" על תוכנית הגרעין האיראנית, הגביר את חתרנותו באזור.
אחוז האוכלוסייה השיעית באמירויות אמנם נמוך יחסית, כ־16% בלבד, אך בחלק מהמדינות השכנות מספרם של השיעים מגיע לכשליש, ובבחריין הם מהווים את הרוב. האמירתים חוששים שההתערבות האיראנית במדינות השכנות להם תפלוש גם אליהם. אחד המבצעים הצבאיים הראשונים שבהם נטלו חלק כוחות צבאיים של האמירויות היתה הפלישה המשותפת לבחריין במהלך חודשיו הראשונים של "האביב הערבי", כשהתקוממות שיעית עממית בתמיכת איראן איימה על בית המלוכה הסוני המקומי.
היחסים מול קטאר מורכבים יותר. "האמירויות", אומר לי גורם מערבי, "נגררו כמעט בעל כורחן להטלת הסגר הכלכלי על קטאר בקיץ האחרון. צריך להביא בחשבון שמהלך כזה פוגע לא רק בקטארים, אלא בכל מדינות האזור. מעבר הסחורות בין המדינות הגובלות עם קטאר נפגע.
היהדות מוחזרת ללב העולם הערבי. התנ"ך העתיק ב"לובר אבו דאבי" // צילום: אלדד בק
"במערכת הפיננסית העולמית יש למהלך כזה השלכות שפוגעות בעיני משקיעים במוניטין של מדינות המפרץ, לא רק בקטאר. האמירתים נזהרים שלא להיראות כמפירי חוקים ואמנות בינלאומיים. חשוב להם להציג את עצמם כפתוחים לעולם. לכן החליטו לחזור בהן מהאיסור על חברת התעופה הקטארית לטוס בשמיהן, ובכך הוקלה טבעת החנק על דוחא".
על פי הערכתו של איש עסקים אמריקני שפגשתי, "ביחסם לקטאר, כמו גם לאיראן, נראה שהאמירויות נגררות אחר סעודיה כמעט מכפייה ולא מרצון. סעודיה - בגלל גודלה ועוצמתה הכלכלית ובגלל העומד בפועל בראשה, הנסיך בן סלמאן - היא זו שקובעת את הטון הלוחמני. לראיה, השגרירות האיראנית באבו דאבי עדיין פתוחה. האמירתים לא קטעו את יחסיהם הדיפלומטיים עם טהרן, כפי שעשתה סעודיה. הם לא מאמינים בצעדים טוטאליים, גם אם הם מודאגים למדי ממהלכיה של איראן באזור ורואים איך השפעתה גדלה מיום ליום".
עמית לבנוני מדגיש בפניי כי "בדיעבד, יש לאמירויות סיבה לדאגה. המדיניות הקרבית של בן סלמאן לא הוכיחה את עצמה עד כה, למרות המשאבים העצומים המושקעים בלחימה הרב־חזיתית שריאד ושותפותיה מנהלות. בתימן, למשל, מול החות'ים, לא הושגה הכרעה צבאית למרות העליונות הברורה של הסעודים ובעלי בריתם.
קטאר מצליחה להחזיק מעמד כלכלית. ההערכות של גורמים פיננסיים הן שאם הסגר שהוטל על דוחא יימשך יהיו לו השלכות הרסניות - ייתכן שכבר בשנה הקרובה. אך הצפי שכלכלת קטאר תקרוס בתוך שבועות ושלאנשים שם לא יהיה מה לאכול, התבדה.
"גם בלבנון לא נראה כרגע קץ לאחיזתו המוחלטת של חיזבאללה במדינה. לפני שבוע, בעיצומה של 'פרשת אל־חרירי', היה נדמה שישראל עומדת לתקוף את לבנון בעידוד סעודיה ומדינות המפרץ.
התזמון היה יכול להיות מושלם, שכן חיזבאללה עדיין מלקק את פצעיו מהמלחמה בסוריה. לוחמי הארגון רכשו במלחמה זו ניסיון מבצעי לא מבוטל, כי ככלות הכל לא היה מדובר רק בהנחת מטעני צד לרכבים של צה"ל אלא בלחימה אמיתית, ולכן יהיה עדיף לפגוע בהם לפני שהם מתארגנים צבאית מחדש בלבנון. אך זה לא קורה, והממשל האמריקני משדר לכיוון המזרח התיכון ללא הרף מסרים סותרים, כמו שינוי העמדה האחרון שלו בעניין אספקת האמל"ח לכורדים בגלל לחץ טורקי".
טורקיה נכללת לצד איראן וקטאר ב"ציר הרשע" של מי שמוגדרות בישראל כמדינות "המחנה הסוני המתון" - סעודיה, האמירויות, מצרים ובחריין. כמה מבני שיחי כאן חולקים על התיאוריה שלפיה איחוד האמירויות נגררת אחרי סעודיה. בעיני רבים מתושבי האמירויות, דווקא יורש העצר של אבו דאבי, מוחמד בן זייד, בנו השלישי של מייסד האיחוד וזה שמנהל בפועל את האיחוד, ולא מוחמד בן סלמאן, הוא המושך בחוטים. הצלחת הרפורמות שהנהיג בן זייד, אומרים לי, לצד עמדתו הנחושה נגד קיצוניות אסלאמית, הן אלו שהיוו השראה עבור יורש העצר הסעודי.
בן זייד, יליד 1961, שייך לדור הביניים של מנהיגי העולם הערבי ולא לצעירים שבהם, אך נוקט מדיניות נחושה של פתיחות לעולם וליברליות יחסית, שבאה לידי ביטוי באורח חיים מתירני למדי ברחבי האמירויות. לא בפרהסיה, אך בספרה הפרטית. מעמד הנשים הוא מהמתקדמים בחצי האי ערב. הן יכולות לנהוג, ללמוד, לעבוד, להתגייס לצבא. בחיל האוויר האמירתי יש טייסת. בן זייד הוא גם זה שעמד מאחורי פיתוח צבאו של איחוד האמירויות.
"סטוצים" ברשתות החברתיות
הרשתות החברתיות ממלאות תפקיד חשוב בהצעדת הדורות הצעירים לעבר העתיד. קשה להאמין, אבל אחת הסיבות העיקריות למספר הגדל של מקרי גירושים באבו דאבי היא הפעילות הענפה ברשת, המאפשרת לכל המינים לגוון את חיי האישות שלהם. אשתקד נרשמו באבו דאבי כ־2,000 תיקי גירושים, לעומת 1,813 ב־2015. כשליש מהם היו של מקומיים, מחצית מהמתגרשים חיו יחדיו פחות משלוש שנים ושליש לא החזיקו יחד אפילו שנה.
המתיחות הגוברת בין סעודיה לאיראן והדיבורים על מלחמה אזורית חדשה נגד בעלי בריתה של טהרן, אינם מורגשים באבו דאבי. נהפוך הוא. חגיגת החיים הטובים בעיצומה: מגדלי זכוכית נבנים במרץ ובהשקעות של מיליארדים, ושטחי מדבר צחיחים מוכשרים למיזמים גרנדיוזיים עוד יותר.
במוצאי שבת שעברה הסתיים במופע זיקוקים ראוותני מרוץ פורמולה 1 האחרון לעונה באצטדיון "יאס מארינה". הכרטיסים לימי התחרות אזלו מראש. עד לסוף השנה מצפים באבו דאבי לכ־4 מיליון תיירים, שכן היא הפכה לאחד המקומות הרגועים והבטוחים ביותר במזרח התיכון הגועש והמדמם. אך המשך השקט והשגשוג תלוי בייצובו מחדש של האזור כולו. אחרת, להבות האש יגיעו גם לכאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו