מהרגע שעלמה נשפה על 12 הנרות בחגיגת יום ההולדת ה־11 שלה, הדהדה בכל פינות הבית הסוגיה הבוערת של אותה תקופה: "אז מה אנחנו עושות לקראת בת המצווה?" ולי זה היה ברור שאני רוצה אותה ואיתה לבד, ואם נוכל לצאת את גבולות הארץ - עוד יותר טוב.
אחרי לא מעט התלבטויות בין מה שיש למביני הפוטנציאל התיירותי של הצומת המיוחד הזה, הקרוי בת מצווה, להציע, הצטרפנו מתרגשות ומסוקרנות אל מסע ג'יפים ושטח לארמניה, "מאגמה 13", המיועד לבני ולבנות מצווה והוריהם ומותאם גם למשפחות שומרות מסורת.
חיפוש מהיר ומשותף בוויקיפדיה הבהיר את גבולותיה היבשתיים של מדינת דרום הקווקז: גאורגיה, אזרבייג'ן, איראן וטורקיה. הגוגל אף הסגיר כי מקורותיה של משפחת קרדשיאן הם בארמניה, כמו גם שורשיהם של הזמרת שר והטניסאי אנדרה אגאסי, שפעם, לפני שהפך אמריקני, היה שם משפחתו אגסיאן, עם אותה סיומת מאפיינת.
אבל חוץ מהעובדה שהזמרים הארמנים עושים עבודה לא רעה בכלל באירוויזיון, והאמא של ילדת בת המצווה חובבת ארוחות בוקר חגיגיות המוגשות בצלחות ארמניות כחולות, לא ידענו דבר וחצי דבר על היעד.
במהלך טיסת ההלוך עלמה כבר הספיקה לדבר ולצחוק עם רוב ילדי הקבוצה, ומאותו הרגע, שבו עברה לשבת במטוס ליד הדר, שגדולה ממנה בחודש, החל מסע ההתבוננות שלי בבתי. אני מכירה את אורחותיה בבית, בקרב המשפחה וחברותיה הקרובות, אני מודעת לחוזקותיה ולחולשותיה, אבל הנה קיבלתי הזדמנות מרגשת להתבונן בה מתנהלת בחברה שהיא עדיין לא מכירה, ובלי לתכנן, המסע הזה מוסיף עוד רובד לביחד שלנו, מתנת היכרות עם הילדה שחשבתי שאני מכירה היטב.
שעתיים וחצי באוויר, ואנחנו נוחתות בארמניה, וכבר בשדה התעופה מתוודעות לקצב שלה (פקידי הגירה שמתנהלים בעצלתיים), למטבע שלה (137 דראם ארמני שווי ערך לשקל אחד בודד) ולשפה שלה (שנשמעת כמו בליל של טורקית ופרסית).
את הלילה הראשון אנחנו מעבירות בירוואן הבירה, שמִבניה עשויים אבני טוף אדמדמות, המגיעות מהמחצבות הרבות הפזורות בארץ. 1.1 מיליון תושבים מתגוררים בעיר, כשליש מאוכלוסיית ארמניה כולה. העובדה שהארץ היתה נתונה בעבר תחת שלטון סובייטי מסבירה לא רק את מכוניות הלאדה הצבעוניות השוטפות את כבישיה, אלא גם את תנופת הפיתוח הנוכחית, המעניקה לה ניחוח מערבי.
העיר שוקקת חיים, בתי קפה ומסעדות, וכמובן חנויות מותגים. וכשהדס המדריכה מכריזה על קניון גארני כיעד הראשון של המסע, לרגע קצר אני ועלמה זונחות את ההבטחה למסע ייחודי ומפנטזות על שופינג משותף. אלא שמהר מאוד אנחנו מבינות שמדובר בקניון האחר, אותה תופעה גיאולוגית של עמק עמוק ומסביבו מצוקים גבוהים.
"מה שלומך?" אני שואלת באנגלית את נהג האוטובוס שלנו, ומבקשת מסוּרֶן, המלווה המקומי, לתרגם את תשובתו, ובעצם גם את שאלתי, כי האנגלית אינה שגורה בפי המקומיים והנהג לא באמת מבין מה אני רוצה ממנו. "היום פתוח", הוא עונה בחיוך החושף שלוש שיני זהב. וסורן מסביר לי שככה הם הארמנים, עונים "יום פתוח" ליום שבו הראות טובה ואפשר לראות בבירור מכל נקודה בירוואן את פסגתו המושלגת של האררט. אותו הר מיתולוגי שעליו נחה, על פי האמונה, תיבתו של נוח לאחר המבול, אז, כשהוא רצה לבדוק הקלו המים.
אף שההר מופיע בסמלה הלאומי של ארמניה, ודוכני המזכרות מציעים אינספור וריאציות של מתנות קטנות שעליהן מוטבעת תמונת ההר הפוטוגני, האררט אינו נמצא בשטחה של ארמניה. במלחמת העולם הראשונה ההר סופח לטורקיה, מדינה שהארמנים מאשימים אותה גם ברצח העם שלה, שהתרחש אף הוא באותה תקופה.
עוד כמה ימים של מפגשים עם המקומיים מלמדים שמעבר לעובדה שהם חמים מאוד ומכניסי אורחים, הם די מסמפטים את הישראלים וגאים מאוד במי שהם ובמולדתם. לכן הס מלהזכיר את המילה "טורקיה" באוזני ארמני גאה, הוא מייד יתקן ויגיד: "ארמניה המערבית". הארמנים גם לא מחבבים, כלומר סולדים מכל השוואה שהיא לשכניהם הגרוזינים, כלומר לגאורגים.
טרק רגלי בין עמודי הבזלת היפהפיים, שאותם חצב הטבע בצורת משושים מרהיבים, מבהיר לי עד כמה הבת שלי קלת רגליים לעומתי. אני משתרכת לאיטי בסוף השיירה, תמיד הייתי המאספת בטיולים השנתיים, במסעות בצבא ובכלל. והיא אי שם בתחילתה לצד המדריכה, צועדת בקלילות עם החברים החדשים שלה, מסתובבת מדי פעם וצועקת לי, "נו, אמא!"
אני מתבוננת עליהם מסוף השיירה, לא שומעת על מה הם מדברים, אבל רואה אותם דבוקה אחת מתקשרת וצוחקת, ומבינה למה רוב הילדים קיוו בשיחת תיאום הציפיות ש"יהיו לנו חברים". באה הטכנולוגיה המתקדמת ומיסכה להם את המיומנויות החברתיות, אבל במורד ההר, נטולי קליטה, הם בתקשורת נפלאה, מוכיחים שהם לא זקוקים לתיווך המבוגרים כדי ליהנות.
באמצע שומקום מפתיע אותנו הצוות עם פריסת ארוחת צהריים בשטח ואנחנו אוכלים בפעם הראשונה את הלאבאש, הלחם הארמני שהוא בין מצה ללאפה, ואומרים עליו שהוא כמו פך השמן, אף פעם לא נגמר ממנו. בירוואן אנחנו מקבלים שעתיים "זמן חופשי", שמנוצל אוטומטית ל"זמן קניות", ושתינו מעלות בשקיותינו מציאות לא רעות בכלל וקביעת עובדה נחרצת של עלמה ש"מאוד זול פה יחסית לארץ".
כשהשעון יורה חצות ועלמה תחזור אל החדר במלון עייפה ממרתון הטאקי שעשתה החבורה החדשה באחד החדרים, זה יהיה כבר הלילה השני שבו אני אישן חבוקה איתה ובוקר שני שבו היא תזנק מהמיטה ותתארגן תוך דקתיים, ולא יהיה זכר לבעיות ההשכמה שלה לבית הספר ולהתנהלות האיטית שמוציאה אותי חדשות לבקרים מכליי, בגלל אותה מראה שהיא מציבה מולי, השתקפות שלי עצמי בה, שלא עושה הנחות.
כבר יומיים שזה רק אני והיא בבוקר, ורק אני והיא בלילה, רגועות, שמחות, מחוברות, וההחלטה היחידה שאנחנו צריכות לקבל ליום המחרת היא אם אנחנו הולכות על ביצה קשה או מקושקשת לארוחת הבוקר.
עובדות קשה. עלמה וחגית (בחולצות הלבנות) עם סוזי רודת הדבש (משמאל) ואמה
למחרת, שיירת הג'יפים יוצאת לדרך, ומכשירי הקשר שמחברים בין כל המכוניות מתגלים כאחת האטרקציות המרכזיות במסע. בלי לשים לב, ידי רוב הילדים חפות מהטלפונים הניידים שלהם. "צוות 5, פנה ימינה", מרעימה עלמה קולה בקשר, מצדיקה את עובדת היותנו הג'יפ האחרון בשיירה שאמור לעדכן בכל פנייה ועצירה, וכשהיא מצמידה את מכשיר הקשר אל פיה, הילדה שלי, שינקה עד גיל 3, נראית לי כל כך גדולה.
הנהיגה אל מחוץ לעיר הבירה חושפת את נופיה הבראשיתיים והפראיים של ארמניה, והנוף הנשקף מחלונות הרכב הוא מרחיב נשימה. כנסיות ומנזרים פזורים על צוקי ההרים בארץ שמתגאה להיות הראשונה שקיבלה עליה את הנצרות, בשנת 301 לפני הספירה.
הנופים של ארמניה הם מרחבים פתוחים שטרם נכבשו על ידי דחפורי הבנייה ומפעלי תיעוש, והכפרים ציוריים. הזמן כאילו עמד בהם מלכת, ואני יכולה להישבע שפה ממש צולמו חלק מסרטיו של אמיר קוסטוריצה. צינורות גז גבוהים וחשופים לאורכם של הבתים, משאיות ישנות ומקרטעות עמוסות בחציר, וחצרות מלאות בתרנגולים קופצניים, חזירים וברווזים.
בכל כמה קילומטרים מציע כפרי נטול שיניים קלחי תירס שבושלו בקלחת לא מאוד נקייה, אך טעמם גן עדן. וגברת אפורת שיער ולבושת שכבות מכסה ארגז במפה רקומה, ועליו היא מניחה פירות יער מכל הסוגים והצבעים במחיר מצחיק.
אני מנחילה לעלמה את המנהג הקבוע שעשיתי לעצמי, להיכנס לסופר השכונתי בכל ארץ שאליה אני מגיעה. "ככה תוכלי ללמוד הרבה על התושבים שלה באופן הכי אותנטי", אני לוחשת לאוזנה בכניסה לסופר. בינות המדפים אנחנו מגלות צנצנות של ירקות כבושים, מדפים עמוסים בסוכריות ובדברי מתיקה, וסוג'וך, אגוזים טבולים ביין ובמי סוכר. "פלא שכולם פה בלי שיניים?" ספק תשאל ספק תקבע עלמה, ואני אתעקש שהיא זו שתלך ותשלם בקופה, תתמודד עם המטבע המקומי ועם האין אנגלית של המקומיים.
הנהיגה בכבישי ארמניה מכניסה לאווירת מערב פרוע ודורשת ממני ריכוז מאומץ, כשההגה עובר לידיים שלי מידיו של ירון, אבא של אלעד, שביקש גם הוא זמן יחד עם בנו. שני נתיבים הופכים להיות שלושה, וקו הפרדה לבן, פנס איתות וחגורת בטיחות הם בגדר המלצה עבור הארמנים, והם מעדיפים להתעלם ממנה.
בעיירה אחווראן כל הקבוצה מתכוננת לרכיבת אופניים משותפת, ואני פשוט פוחדת מהאטרקציה הזו. היא לא אטרקטיבית בעיניי כלל וכלל. איכשהו בטרפת החיים, שכחתי לסמן וי על לימוד רכיבת אופניים לילדה שלי, והיא כבר בת 12. היא דוהרת על סוסים כאילו נולדה בדאלאס, מחליקה על רולר בליידס, סקטבורד ועוד מיני לוחות שמפרידים בינה לבין הקרקע בעזרת גלגלים, אבל לבושתי, לא מצאתי בכל השנים שעברו שעתיים פנויות להקדיש לרדיפה אחריה בעודה לומדת לרכוב על אופניים נטולי גלגלי עזר.
העובדה הזו מביכה עד כדי כך, שאפילו אין לי תירוץ טוב כדי להסביר את ה"אמא, זו פדיחה, את מבינה את זה, כן?" ואני כן דואגת שעלמה תשתלט על העניין עוד לפני הנסיעה. אז היא הספיקה לתרגל בפארק השכונתי רכיבה נטולת גלגלי עזר, וכמובן הצליחה להתייצב, אבל לא היה לה מספיק זמן לתקופת פרקטיקום.
וכשאנחנו מקבלות את שני זוגות האופניים ויוצאות לדרך, אני פשוט פוחדת. מתסרטת כהרגלי תסריט עם סוף לא טוב, הרי אנחנו שוהים בחלקה האחר של ארמניה, שברור שמבחינת שירותי הרפואה שיש לה להציע היא מדינת עולם שלישי, ואני מדוושת אחריה, מזיעה מפחד, ו"עלמה, אולי נוותר?" ו"עלמה, בואי נעלה לאוטובוס, אנחנו לא באמת נהנות".
בפעם הרביעית שאני אשדל אותה להפסיק לרכוב, היא תמתח את קצות אצבעות רגליה אל הקרקע, תעצור את האופניים שלה, והעיניים שלה יתמלאו בדמעות כשהיא תגיד, "אמא, את לא מאמינה בי. את פשוט לא סומכת עלי, אבל למה? אני רוצה לרכוב עם כולם".
טקס מרגש. הנחת תפילין למרגלות הר הגעש
בדיוק ברגע הזה תגיח משומקום ציפי "כולם היו פה ילדיי", המדריכה החברתית, והיא תקלוט את השבר שהתהווה ותיקח את עלמה תחת חסותה. "עלמה, בואי, את רוכבת לצידי", היא תגיד בטון שלא יאפשר לי להתלבט או להתנגד, ובתוך רגעים ספורים הן תיעלמנה לי מטווח הראייה בעיקולי הכפר, ואני אדווש אחריהן בעליות בעיניים דומעות, ומילותיו המעודדות של רופא המסע, ד"ר אסף לבנון, יעזרו לי לשחרר את הפחד כי אין לי ברירה אחרת. ובעיקר אני אלמד לסמוך על הילדה שלי ועל שיקול דעתה, כי היא כבר בוגרת וכל המסע הזה הוא הרי שיר הלל לגושפנקה שהיא מקבלת לרגל התבגרותה.
"את רואה?" היא תגיד לי בסוף מסע האופניים, "אני יכולה! ואת חייבת לשחרר אותי כבר, אני לא התינוקת שהצמדת אל המיטה שלך בבית החולים כדי שחס וחלילה אהיה בחדר התינוקות כמו כולם". ואני אודה לציפי על השיעור החשוב ואאמץ את עלמה לחיקי, כמו אז, כשהיתה פעוטה יונקת, ואודה בפניה שאני צריכה ללמוד לשחרר, וזה נכון, היא אכן כל יכולה.
על השאלה "אז מה? הם לא הולכים לים?" שעלתה כשלמדנו את גבולותיה היבשתיים של ארמניה, תקבל עלמה תשובה כשנרחץ במימיו של האגם הגדול ביותר במדינה, אגם סוואן, שגובהו 1,898 מטרים והוא אחד האגמים הגבוהים ביותר בעולם.
"אה, זה נראה בדיוק כמו הכנרת", תצהל בתי, והדמיון בין שני האגמים הוא אכן גדול, כמו גם הדמיון בין הנופים שלנו לנופים הארמניים, שהם מגוונים ויש בהם חורש והרבה ירוק, ומדבר והרבה צהוב.
ואחרי שהדס תספר לנו על ההיסטוריה של העם הארמני, יתברר שגם קווי הדמיון בין שני העמים הם מרובים. גם הארמנים, כמונו, מוקפים בשכנים עוינים, גם הם עם רדוף, למוד מלחמות ומעשי טבח שאנשיו נפוצו אל הגולה ודורות על גבי דורות נשענים על אתוס היותם עם נבחר בגלל קבלת הנצרות עליהם, עשרות שנים לפני האימפריה הרומית.
אחרי ארוחת הערב המשופעת בכוסמת וביוגורט מקומי, עיניי ייפלו על הודעה שעלמה מקבלת. "עלמה, איפה את? משעמם פה בלעדייך!" יכתבו לה החברים בקבוצת הווטסאפ שיצרו לעצמם, והלב שלי יתרחב כשהיא תצטרף אליהם. מחלון החדר אני ארשה לעצמי להציץ אל עבר החבורה המלוכדת, ואתבונן בילדה המצחיקה שלי מצחיקה כמו שלא ידעתי שהיא יכולה להצחיק, בטוחה בעצמה, עושה לעצמה חברים חדשים בנקל, רוקדת עם הדר וגל, ובכל הערבים האלה, שכל הילדים יסיימו אותם יחד, אני אמצא באופן מפתיע גם זמן לעצמי ולספר שלי, ששבועות ארוכים לא פתחתי.
ביום הרביעי של המסע, הלינה מתוכננת למלון מיליון כוכבים, תחת כיפת השמיים. נסיעת שטח של כשעה הביאה אותנו לפסגת הר געש שאינו פעיל, ושם הוציאה אותנו המדריכה זוגות־זוגות לטיול סביב לועו שיצר אגם מלאכותי.
טיילנו סביבו אני והיא, והיא ואני, ומילאנו ריאותינו באוויר צלול, ואמא אדמה היתה פרוסה לפנינו במלוא הדרה ועוצמתה, ודיברתי איתה על החיים כמו שלא דיברתי איתה מעולם. דיברנו על אחיה המיוחד, ועל עובדת היותה בת להורים גרושים, ועל מקומה בכיתה, ועל זה שאף ציון במבחן בחשבון לא יגדיר את מי שהיא ומה שהיא. אבל המכתב המרגש שקיבלה מחברתה לכיתה בסוף השנה, שבו היא הודתה לה על ליבה הרחב והמקבל, יעיד ועוד איך על האדם שהיא גדלה להיות.
וביקשתי ממנה שתנצור את הזמן הזה, את הרגעים האלה, שתצלם אותם עם העיניים, לא צריך עם הנייד, כי אחר כך יישארו לנו רק שאריות של הרגעים האלה, כמו בשיר של עידן רייכל שהיא ואני כל כך אוהבות.
לפני שיורד הערב, המחנה שלנו כבר מוקם בזמן קצר, כולם נותנים יד לכולם, ובתוך דקות האוהל הזוגי שלי ושל עלמה מרופד בשקי שינה ובשמיכות שהבאנו מהבית. קר מאוד בחוץ, אבל סביב המדורה חמים ונעים, וחַי מנגן כל כך יפה בגיטרה, והפסטה שחנה מבשלת לנו בשטח היא הכי טעימה שיש, וכבר התרגלנו לעובדה שהשירותים הניידים הם השדה הפתוח, ואנחנו נרדמות בשניות כשעלמה חבוקה בזרועותיי, ואני נוצרת את הרגע המיוחד והמחבר הזה, הוא לא יכול היה להתרחש ברחובות פריז.
הימים הבאים יזמנו הליכה מאתגרת בפארק חבלים, נסיעה ברכבל שעד לא מזמן היה הרכבל הארוך ביותר בעולם, שישה קילומטרים מעל נוף מרהיב והגעה למנזר המרשים ביותר בארמניה, מנזר טאטב, שהוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. במהלך סוף השבוע נכנסנו אל תוך בתי הכפריים, והמדריכה הטילה עלינו משימה שלא צלחנו אותה: למצוא מגב בודד במי מבין הבתים. מתברר שלא שמעו שם על מגב, והמטאטא גם הוא, נותר בצורתו משנות החמישים.
נחל מקומי. נופים שמזכירים את ישראל // צילומים: לימור דודזון
הצניעות שבה הם חיים, על גבול העוני, מוכיחה ללא מילים לילדי המסע עד כמה נוחים חייהם. והעובדה שלכל אחד יש חדר משלו, ומחשב משלו, ובית מרוצף, ואינספור זוגות נעליים, היא לא מובנת מאליה. סוזי, כפרית בת 18, עובדת במשק המשפחתי כדבוראית, וטעם הדבש הביתי גורם לכולם להצטייד בצנצנות דבש בטעמים שונים ולחוות מקרוב את אורחות הבית הכפרי.
ביקור בבית הקברות היהודי שהתגלה אך לפני 20 שנה בסמוך לכפר ירגיס וממוקם בצומת מרכזי על דרך המשי שבו שהו סוחרים יהודים, כמה לא מפתיע, מרגש את כולם כשממש אפשר לקרוא את שמות הקבורים שם. המדריכה מארגנת טקס קצר, שבו כולם מקריאים קטעים מ"היהודים" של יהודה עמיחי, ואי אפשר שלא להתרגש מהמעמד. את הטקס כולנו מסיימים בשירת "אשא עיניי אל ההרים".
והעיניים אכן נישאות אל ההרים המקיפים אותנו, ותוך כדי שירה גדולה שערי השמיים נפתחים וגשם זלעפות שוטף את כולנו בפעם הראשונה והיחידה בטיול. יהיו מי שיגידו שאם זה לא סימן, אז מה כן.
במחוז סיוניק מוליך אותנו הצוות אל עבר נקודת תצפית שמימית, שם נמצא "עץ המשאלות". האמונה הארמנית טוענת שמי שיקשור אל העץ את משאלתו, היא לבטח תתקיים. המדריכה מחלקת לכולנו פיסות בד צבעוניות, ואני ועלמה לא מדסקסות לרגע את משאלת הלב שלנו שתיכתב שם. הרי היא כל כך ברורה ומדוברת אצלנו במשפחה.
"שעילי לא יפסיק לחייך" תכתוב עלמה על אחיה המיוחד, ודרך המגבר הנייד יפציע קולה של ריטה בשירה "מחכה": "זה יבוא, כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו". עלמה מחבקת אותי חזק ואנחנו נותנות לעצמנו לפרוץ בבכי, אבל בכי מהסוג המיטיב והמשחרר. וכשנחזור לשגרה כל כך מהר, יותר מדי מהר, כמה היא שתלטנית אבל נדרשת, ואשאל את עלמה מה היא לוקחת איתה מהמסע הזה, היא תגיד: "את זה שהיינו כל הזמן ביחד, מחוברות".
hagitr@israelhayom.co.ilהכותבת היתה אורחת "מאגמה 13" בארמניה. מחיר המסע: 2,165 דולר למבוגר, 2,055 דולר לילד, כולל טיסות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו