באתי ל"לה בוהם" מאת פוצ'יני בלי הרבה ציפיות. האופרה הישראלית החליטה לפתוח את עונת 2017/18 עם אותה ההפקה שעלתה בארץ לפני שלוש שנים וחצי, בבימויו של סטפנו מצוניס די פראלפרה. אפילו צוות הזמרים נשאר בחלקו כשהיה: יונוץ פסקו (שהספיק לגלם כמעט את כל חבורת הבוהמיינים שבאופרה) ממשיך גם הפעם לשיר לסירוגין את מרצ'לו הצייר ואת שונאר המוזיקאי; גיא מנהיים מגלם שוב את בנואה, בעל הבית של הבוהמיינים; ואלה וסילביצקי (שגילמה את מוזטה בהפקה הקודמת) "קודמה" לתפקיד מימי השחפנית.
מאחר שכבר בסיבוב הקודם ניכרה ההפקה של די פראלפרה במלאכותיות מסוימת, וגרוע יותר – בשמרנות, תמהתי שהיא זוכה כעת לעלות שוב על הבמה.
ואולם, שוב נוכחתי בכמה אמיתות אופראיות ידועות מימים ימימה. ראשית, "לה בוהם" היא אופרה טובה דיה כדי להישמע מדי שלוש שנים בבית האופרה הישראלי. שנית, לא הבמאי עושה את האופרה, אלא הזמרים. כשאלה טובים ומחויבים – כפי שהיה הפעם – שוב תחזור התחושה המוכרת של מחנק בגרון לשמע דואט הפיוס (למעשה קוורטט) של מימי ורודולפו במערכה השלישית, שלא לומר לחלוחית של ממש בתמונה האחרונה, תמונת מותה של מימי (שפוצ'יני דווקא נמנע בה מסנסציוניות בניגוד, למשל, לתמונת מותה של שחפנית אופראית אחרת, ויולטה ב"לה טרוויאטה" של ורדי, ובכך רק מגביר את האפקט הטראגי).
ארבעה זמרים מצוינים וזמרת מעולה אחת הם שהפכו בסופו של דבר הפקת אופרה מצויה לאירוע אמנותי המתעלה מעל לשגרתי. יונוץ פסקו (הפעם בתפקיד שונאר), פבריציו בג'י (קולין) וויטוריו ויטלי (מרצ'לו) גילמו את החבורה הפריזאית הבוהמיינית בחן ובטבעיות. אלכסיי דולגוב גילם את רודולפו המשורר, מאהבה של מימי, ויצק לדמותו גבריות פגיעה וכנה שהלמה אותו מאוד.
ההפתעה הגדולה של הערב היתה נעה דנון, סופרן צעירה בוגרת הסטודיו של האופרה הישראלית וחברה קבועה באנסמבל הסולנים של בית האופרה של מגדבורג (גרמניה), שזהו תפקידה הראשי הראשון באופרה הישראלית. דנון, שמגלמת את תפקידה של מימי השחפנית לסירוגין עם אלה וסילביצקי, הפגינה קול צלול (הגם שלא גדול), מוזיקליות נהדרת ונוכחות בימתית נוגעת ללב. הדמות התמימה, האוהבת והסובלת שגילמה היתה כובשת לב ומעוררת אמון וגרמה לי לכאוב את מותה העגום של מימי, אף שראיתיו עשרות פעמים לפני כן.