כאשר רפיק זועבי, היום בן 72, הגיע לחדר המיון בבית החולים העמק בעפולה, הוא סבל מכאבי גב עזים. כשהובהל לניתוח בבית החולים רמב"ם בחיפה, זה היה מאוחר מדי עבורו. מורסה אפידורלית שלחצה על חוט השדרה שלו גרמה לו להישאר משותק בארבע גפיו באופן בלתי הפיך; כך עולה מתביעת הרשלנות הרפואית שהגיש לאחרונה נגד בית החולים. על פי כתב התביעה, איחור קיצוני באבחון ובטיפול בבעיה שלו, שנבעו מ"התנהלות רשלנית, אדישה ושוות נפש", גרמו לכך שהמורסה לא זוהתה בזמן, והותירה אותו במצב קשה מאוד.
נראה כי המקרה של רפיק זועבי, המתפרסם כאן לראשונה, אינו יוצא דופן. חולים רבים נפגעים מדי שנה בשל תפקוד רשלני של בתי החולים, שבהם לא קיימים מחלקות ורופאים מומחים בחלק מתחומי הרפואה הקריטיים, כמו נוירוכירורגיה וניתוחי לב. בחלק מבתי החולים אין שירות נוירולוגי מלא או מספיק כירורגי כלי דם מומחים במשרה מלאה, וזוהי רק רשימה חלקית.
חשוב לציין כי בשום מדינה בעולם לא יכול - ולא צריך - כל בית חולים להיות מסוגל לתת באופן מלא שירות רפואי בכל אחד מתחומי הרפואה. אין לכך כל הצדקה תקציבית או רפואית, מאחר שיש אינטרס ציבורי כי בבתי החולים הגדולים, שהם בבחינת מרכזי העל לרפואה בארץ, יצטבר ניסיון רפואי רב מספיק שיאפשר טיפול רפואי איכותי ובטוח בחולים הקשים והמורכבים ביותר. בישראל מרכזי העל לרפואה הם בתי החולים סורוקה בבאר שבע, הדסה ושערי צדק בירושלים, איכילוב, שיבא ובילינסון בגוש דן ורמב"ם בחיפה.
בית החולים העמק בעפולה // צילום: גיל אליהו, ג'יני
עם זאת, מובן כי בכל בתי החולים שאינם גדולים מוכרחים תמיד להיות פתרונות רפואיים טובים ומהירים גם בתחומים שלא קיימים בהם - ובפרט היכולת לספק אבחון וטיפול ראשוניים, ובמקרה הצורך גם להעביר את המטופל לבית חולים גדול. מדובר, בין השאר, בבתי החולים פוריה בטבריה, זיו בצפת, בית החולים בנהריה, העמק בעפולה, הלל יפה בחדרה, לניאדו בנתניה, מאיר בכפר סבא, אסף הרופא בצריפין, וולפסון בחולון, ברזילי באשקלון, קפלן ברחובות ויוספטל באילת.
ואולם, תחקיר "בריאות היום" מעלה כי בחלק מבתי החולים הקטנים אין תמיד היערכות רפואית מספקת בתחומי מומחיות רפואית שאינם קיימים בהם. פתרונות כאלה הם, למשל, מינוי יועצים קבועים לבתי החולים בתחומים האלה, הידוק הקשרים המקצועיים עם בתי החולים הגדולים ועם מד"א, השתלמויות לרופאים כדי ללמדם לזהות במהירות את המקרים שמחייבים פינוי דחוף לבית חולים גדול ועוד.
פתרונות כאלה הם, למשל, מינוי יועצים קבועים לבתי החולים בתחומים האלה, הידוק הקשרים המקצועיים עם בתי החולים הגדולים ועם מד"א, השתלמויות לרופאים כדי ללמדם לזהות במהירות את המקרים שמחייבים פינוי דחוף לבית חולים גדול ועוד.
"חסר ייעוץ קבוע"
אחד ממנהלי בתי החולים המרכזיים בארץ אומר כי אין ספק שחולים נפגעים כתוצאה מהתנהלות בתי החולים כיום. "הבעיה בולטת במיוחד באירועים דחופים. ברור שיש צורך דחוף וקריטי בתוכנית לאומית, שתסדיר תשתיות וכוח אדם של רופאים מומחים מהמחלקות בבתי החולים הגדולים שייתנו ייעוץ וליווי קבוע לבתי החולים הקטנים יותר".
נוירוכירורג שמנהל מחלקה באחד מבתי החולים הגדולים אומר כי "בבית החולים הקטן לעיתים יש בעיה להתייעץ בזמן אמת עם המומחה הרפואי בבית החולים הגדול. קורה שבבית החולים הקטן הרופא מרגיש שהיועץ המומחה מנסה לגמד אותו, ואז מתחיל מצב שעלול להיות מסוכן מאוד, כשבבית החולים הקטן יימנעו מלהתייעץ עם המומחים שלא עובדים בבית החולים שלהם. חובה גם שיהיו נוהלי העברה מסודרים של חולים בין בתי החולים". הוא מדגיש כי "הבעיה בולטת בעיקר בתאונות דרכים ובמקרים רפואיים דחופים".
עו"ד שירה פרידן, ממשרד כספי סרור ושות', ייצגה נפגעי רשלנות רפואית רבים שניזוקו כתוצאה מהכשלים האלה, ולדבריה מדובר בתופעה רחבת היקף. "מטופלים אינם זוכים לטיפול המתחייב במהירות הראויה, משום שהגיעו לבית חולים נעדר משאבים מתאימים או מומחים בתחום הרפואי הרלוונטי למצבם. מרכזים רפואיים בפריפריה מהווים אמנם דוגמה, אך אין בה כדי למצות את התופעה. גם בערים גדולות יש בתי חולים שאינם כוללים מחלקות ייעודיות, כגון מחלקת נוירוכירורגיה או ניתוחי לב־חזה. בכך אין פסול, אולם הבעיות מתרחשות כאשר אין מודעות לנושא".
עו"ד שירה פרידן
לדברי פרידן, הבעיות יכולות לבוא לידי ביטוי כבר בשלב הראשוני של פינוי המטופל מביתו על ידי צוות מד"א. "נתקלנו במקרים שבהם צוות האמבולנס אבחן נכונה חשד למצב חירום רפואי, הכרוך בצפי לצורך בהתערבות נוירוכירורגית, כמו חבלת ראש עם חשד לדימום מוחי. למרות זאת, צוות האמבולנס הבהיל את המטופל לבית חולים שכלל אין בו מחלקה נוירוכירורגית. טעות זו הביאה לעיכוב בטיפול הנדרש".
עיכוב נוסף עלול להתרחש בבית החולים עצמו. "לעיתים התהליך האבחנתי נערך מבלי להתייחס לאפשרות המסתברת שהמטופל יידרש להעברה למרכז רפואי אחר, דבר המחייב חלון זמנים נוסף לצורכי תיאום והעברה. כמו כן, יש מסגרות פרטיות שמבצעות ניתוחים, אך במקרה שדבר מה משתבש, אין להן האמצעים ההולמים לצורכי אבחון או הצלה. הבעיה מחריפה כאשר הרופא שביצע את הניתוח כבר אינו נמצא, ואין 'קברניט' שמוסמך לקבל במקומו את ההחלטה על העברה לבית חולים ציבורי. נתקלנו אף במקרים אבסורדיים שבהם בני משפחת המטופל נאלצו לקחת על עצמם את המאמץ לאתר בית חולים שיוכל לקלוט את יקירם לניתוח דחוף, משום שניסיונות התיאום שנערכו באותו בית החולים שבו שהה לא היו מספקים".
עם זאת, מציינת פרידן, "במקרים רבים אנחנו נתקלים בפעולות תיאום, העברה וקליטה המתבצעות במהירות וביעילות. אותם רופאים המתגייסים לקליטת מטופלים מבתי חולים אחרים ולביצוע ניתוחים דחופים ראויים לכל הערכה. לצד זאת, חשוב לשפר את מנגנוני שיתוף הפעולה בין מרכזים רפואיים - ובראש ובראשונה להבין את החשיבות שבאיתור מקרים המייצרים צפי להעברה למרכז אחר".
"רשלנות הזועקת לשמיים"
רפיק זועבי, תושב כפר סולם בעמק יזרעאל, היה אדם פעיל שעבד כקבלן שיפוצים, עד שבפברואר 2014 החל לסבול מכאבי גב. הוא פנה לרופאת המשפחה, ולאחר מכן לחדר המיון בבית החולים העמק - שבו כלל אין מחלקה נוירוכירורגית, וגם היחידה הנוירולוגית בבית החולים היא קטנה משמעותית ביחס לבתי חולים מרכזיים. ב־15 בפברואר אושפז זועבי במחלקה הכירורגית בבית החולים, ויומיים לאחר מכן התלונן על חולשה קיצונית ברגליים. אף על פי כן, "באותו ערב הוזמן ייעוץ נוירולוגי, שנעשה רק למחרת, כ־18 שעות לאחר שהוזמן ויותר מיממה לאחר הופעת התסמינים הנוירולוגיים!" כך על פי התביעה שהוגשה באחרונה לבית המשפט המחוזי מרכז.
זועבי נבדק תחילה על ידי נוירולוג, שהורה על ביצוע דחוף של בדיקת MRI, אך הבדיקה בוצעה רק כשבע שעות לאחר ההפניה, שכשלעצמה "ניתנה באיחור ניכר".
ואכן, בבדיקת ה־MRI התגלה גוש גדול הלוחץ על חוט השדרה הצווארי והגבי. חרף הגילוי המדאיג, הבדיקה "לא זכתה לכל התייחסות במשך שעות ארוכות, ולא נמסרה למחלקה או לנוירולוג התרעה בדבר הממצאים החמורים שנצפו בה. במקביל, הרופא הנוירולוג, אשר 'הזמין את הבדיקה בדחיפות', כלל לא שב לבדוק את החולה ולא התעניין בממצאי הבדיקה". לפי התיק הרפואי של החולה, באותו ערב התקשרו מהמחלקה לנוירולוג התורן, אך זה אמר ש'מחר יעברו על ה־MRI', כך בשוויון נפש בלתי נתפס", מגולל כתב התביעה.
// צילום: getty images
למחרת, כ־12 שעות לאחר ביצוע הבדיקה, הנוירולוג בחן את תוצאותיה וערך רישום חריג מאוד בתיק הרפואי. זאת, על פי התביעה, "בניסיון להרחיק מעצמו את המחדל, כשהרישום מדבר בעד עצמו". וזה דבר הרישום: "לקחתי את הצילום על הבוקר ב־07:00. למזלנו ולמזלו לא חיכינו עד שתהיה תשובה. בהסתכלות על ה־MRI מהלילה עדיין אין פענוח, וגם לא קיבלנו כל התרעה על בעיה דחופה... דיברתי גם עם ה־MRI, ראשית על כך שלא התריעו על משהו, ושנית שייתנו תשובה דחופה".
רק אז, חצי יממה לאחר הבדיקה, נערך סוף סוף דו"ח פענוח, שאישש את האבחנה של המטומה גדולה, באורך 15 ס"מ, עם לחץ ניכר על חוט השדרה הצווארי והגבי. בעקבות זאת הועבר זועבי לבית החולים הממשלתי רמב"ם בחיפה לצורך ניתוח בהול לניקוז ההמטומה. עם זאת, "לאחר הניתוח לא נצפה שיפור בשיתוק בשתי הרגליים, ואובחן פצע לחץ בעכוז אשר נגרם מהשיתוק". זועבי נאלץ לעבור שיקום במשך חצי שנה בבית חולים שיקומי, שלא הביא לשיפור בשיתוק הרגליים והחולשה בידיים.
כתב התביעה מתבסס על חוות דעת של אחד מבכירי הנוירוכירורגים בישראל, אשר קבע כי לאורך כל הטיפול הרפואי בבית החולים העמק "היתה רשלנות מהדרגה הראשונה". הוא קבע עוד כי העובדה שלא ניתן פענוח מיידי לבדיקת ה־MRI, ותוצאותיה לא הובאו בפני הצוות הרפואי המטפל, היא "רשלנות הזועקת לשמיים". לדבריו, העובדה שהרופא הנוירולוג עיין בבדיקה רק כ־12 שעות לאחר ביצועה מהווה בפני עצמה "רשלנות בדרגה החמורה ביותר".
הנוירוכירורג הבכיר קבע עוד כי "בשל תפקוד רשלני של הצוות נקבעה האבחנה של לחץ חמור על חוט השדרה רק לאחר כמעט 48 שעות מהופעת הסימנים הנוירולוגיים. בגין איחור זה נגרמו לחולה שיתוק מלא בשתי הרגליים ושיתוק חלקי בידיים... אילו היה מנותח כמה שעות לאחר הופעת הסימנים הראשונים, היה סיכוי גבוה מאוד להחלמה ולחזרה לתפקוד תקין".
עו"ד פרידן, המייצגת את זועבי, אמרה כי "הכתובת היתה על הקיר, ולמרות זאת לקח לצוות הרפואי כמעט שתי יממות להעמיד את האבחנה! הגם שבעשרות שנות ייצוג נפגעי רשלנות רפואית טיפלנו באינספור תביעות בגין החמצת אבחנה רפואית, הרי שבמקרה זה עולה הרושם להחמצה הנובעת משוויון נפש בלתי נתפס למצבו של רפיק".
פרידן מצביעה על כך שמרגע שעלה החשד לבעיה נוירולוגית, היה צריך צוות בית החולים להביא בחשבון את הצפי לצורך בהתערבות נוירוכירורגית. "בהיעדר מחלקה מתאימה בבית חולים העמק - היה על בית החולים לפעול בדחיפות יתרה למיצוי הבירור, כדי להותיר את חלון הזמנים הדרוש לצורך תיאום והעברת המטופל לניתוח במרכז רפואי מתאים".
אשרף זועבי, בנו של רפיק, מספר כי "אבי היה פעיל מאוד, חזק מאוד, איש עבודה. הטיפול הרשלני בבית החולים גרם לו להיות משותק באופן מלא ברגליים ובאופן חלקי בידיים, וגרם סבל וצער לו ולכל בני המשפחה". מבית החולים העמק נמסר בתגובה: "כתב התביעה הגיע בימים אלה לבית החולים. נלמד אותו ונגיב במסגרת ההליך המשפטי".
"התנהלות חלמאית"
טענות דומות הועלו גם נגד בית החולים קפלן ברחובות, שגם בו לא קיימת מחלקה נוירוכירורגית ואין בו מומחים בתחום זה.
פ' (87), תושבת אזור השפלה, אם לארבעה וסבתא ל־13 נכדים, עברה בבית החולים ניתוח לתיקון צוואר הירך בעקבות שבר. הניתוח בוצע בהרדמה ספינאלית, אלא שמייד בתום הניתוח היא התלוננה על תחושה של נימול ברגליים ועל היעדר יכולת להניע את רגליה.
// צילום: דוברות בית החולים קפלן
בתביעה שהגישה פ' נגד בית החולים ב־2015 לבית משפט השלום בראשון לציון, מצטייר הליך רפואי קפקאי, שבסופו נשארה משותקת. לפי פ', התלונות שלה לא זכו למענה הולם, ורק כעבור כ־40 שעות היא נבדקה על ידי רופא מרדים, שהמליץ על בדיקת נוירולוג ובדיקת MRI. הבדיקה בוצעה רק כעבור 10 שעות נוספות בבית החולים וולפסון בחולון, שגם בו אין מחלקה נוירוכירורגית.
כאשר התברר לצוות הרפואי כי היא סובלת מהמטומה בעמוד השדרה, אשר נגרמה עקב סיבוך בהרדמה, הנזק כבר היה בלתי הפיך. הרופאים במחלקה האורתופדית בקפלן הסבירו למשפחה שאם פ' תנותח, הניתוח יבוצע בבית החולים בילינסון בפתח תקווה, שכן בבית החולים קפלן אין מחלקה נוירוכירורגית. בסופו של דבר פ' לא הועברה לניתוח, ונותרה נכה ומשותקת.
התביעה, שהוגשה על ידי עו"ד אופיר בן משה, מסתמכת על חוות הדעת של נוירוכירורג בכיר, מהוותיקים והבכירים בארץ, אשר קבע כי "בית החולים לקה בליקוי מאורות כשלא אבחן מוקדם יותר את השיתוק. אם היא היתה מנותחת, גם יומיים וחצי לאחר ביצוע ההרדמה, היה קיים סיכוי לשיפור המצב הנוירולוגי של החולה", קובע הנוירוכירורג הבכיר, ומוסיף: "מדובר ברשלנות רפואית ובהתנהלות חלמאית של רופאי המחלקה האורתופדית, שלא זיהו בזמן שמדובר בבעיה נוירולוגית שהתפתחה לאחר ההרדמה. לא להתייעץ בדחיפות עם נוירוכירורג היתה טעות. הרופאים האורתופדים לא עשו זאת, והם גם דיברו עם המשפחה על הסיכויים והסיכונים של הניתוח הנוירוכירורגי - ניתוח שהם לא אמונים בו ולא יודעים לבצעו".
בכתב ההגנה דחה בית החולים את כל הטענות, וטען כי "מדובר במקרה מצער ונדיר ביותר של סיבוך של ההרדמה, שלא ניתן היה למנעו על אף הטיפול הרפואי המיטבי שהוענק לה בבית החולים. היא טופלה במסירות ובמקצועיות, קיבלה את הטיפול הרפואי המתאים וגם קיבלה מהרופאים את כל ההסברים המתאימים והנדרשים". התביעה הסתיימה בפשרה בין הצדדים.
מבית החולים קפלן נמסר כי "איננו יכולים למסור פרטים על המקרה הספציפי בשל חיסיון רפואי של המטופלת. חשוב לציין כי במרכז הרפואי קפלן יש מומחים בניתוחי לב וכירורגיית חזה. נוסף על כך, המרכז הרפואי קפלן נמצא בקשר ישיר עם המרכז הרפואי רבין בכל הקשור בתחום הנוירוכירורגיה".
"איחור ענק בהעברה"
בית החולים יוספטל באילת הוא מבתי החולים הקטנים בארץ, וחסרים בו חלק מתחומי המומחיות הרפואית. יתר על כן, נראה כי ההיערכות שלו למחסור הזה בעייתית במיוחד.
על פי תביעת רשלנות רפואית שהוגשה ב־2012 לבית המשפט המחוזי מרכז נגד קופת חולים כללית, המפעילה את בית החולים, הצוות הרפואי בבית החולים התרשל באבחון ובטיפול בתינוקת א', שנולדה באפריל 2005 בבית החולים. א' סבלה מדימום מוחי מסכן חיים, וכתוצאה מהטיפול הלקוי נותרה עם פגיעה נוירולוגית קשה.
בית החולים יוספטל // צילום: קוקו
על פי התביעה, לאחר שהוריה של התינוקת הבינו כי מצבה של בתם מידרדר, הם דרשו כי היא תפונה מייד לבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה. "רופאי בית החולים יוספטל לא ראו דחיפות בהעברתה למרכז רפואי מתמחה, אף שהם עצמם לא הצליחו להגיע לכלל אבחנה ברורה. רק לאחר לחץ משמעותי מצד ההורים התקבלה ההחלטה לפנות את התינוקת לשניידר, וזאת באיחור משמעותי", כך על פי התביעה. בשניידר עברה א' ניתוח מוח דחוף, שלאחריו התברר כי היא נותרה עם פגיעה נוירולוגית בלתי הפיכה.
בכתב ההגנה דחו בית החולים וקופת חולים כללית את כל טענות התביעה, ונטען כי העניקו לתינוקת "טיפול רפואי מקצועי ומיומן, בהתאם לכל כללי הרפואה המקובלים ובהתאם לממצאים אשר היו בפניהם בזמן אמת". התביעה, שבה ייצגו את התובעים עו"ד דורי כספי ועו"ד אנה רייף ממשרד כספי סרור ושות', הסתיימה בהסדר פשרה בין הצדדים.
"בזבוז זמן יקר"
מקרה נוסף שממחיש את הבעיה הקשה אירע בבית החולים הלל יפה בחדרה, שבו לא היתה קיימת בזמן האירוע מחלקה לטיפול נמרץ ילדים. על פי התביעה שהגישו ההורים לבית משפט השלום בתל אביב, באפריל 2006 הובהל בנם התינוק, בן ארבעה ימים, לבית החולים במצב קריטי. הרופאים שבדקו את היילוד לא הגיעו לאבחנה הנכונה של מום מולד בלב, שממנו סבל התינוק. התינוק הועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה, אבל ההעברה נעשתה באופן כושל ורשלני, והוא הגיע לבית החולים במצב של מוות קליני. בביה"ח רמב"ם אובחן אצלו נזק מוחי חמור, והוא נפטר לאחר כארבעה חודשים, שבמהלכם גסס למוות.
פרשה זו נחקרה על ידי משרד הבריאות, שהצדיק חלק ניכר מטענות המשפחה. על פי ממצאי החקירה, הטיפול בחדר המיון בבית החולים הלל יפה היה "מינימלי", ו"ההחלטה לאשפוז בטיפול נמרץ כללי, במקום להפנותו מייד לטיפול נמרץ ילדים ברמב"ם, היתה שגויה וגרמה לבזבוז זמן יקר". כמו כן, קבע משרד הבריאות כי לא בוצע צילום חזה, שהיה מגלה חשד לקיום מום לב קריטי. על פי משרד הבריאות, "אבחון מוקדם היה מאפשר טיפול מיידי, שהיה לו סיכוי ריאלי להצליח לפתוח את המום בלב ולהקל את מצב התינוק". בכתב ההגנה דחה בית החולים את כל טענות התביעה, וגם המקרה הזה הסתיים בהסדר פשרה.
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה לטענות העולות בתחקיר: "כל בתי החולים, גם אלו שאינם מרכזי על, הם בעלי רוב ההתמחויות הנדרשות, ויש לרשותם יועצים או כוננים למקרים אחרים, שלעיתים קרובות הם מבתי החולים הגדולים הסמוכים. אנו מפיצים לבתי החולים ולמד"א רשימה חודשית של בתי חולים וכוננים לנושא צנתור מוחי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו