לאחר ציפייה של חצי שנה מאז הוכרז על הגעתו לישראל, וכמעט 20 שנה מאז ביקורו האחרון בארץ, עלה ניק קייב על הבמה בהיכל מנורה מבטחים אמש (ראשון) מול קהל נרגש של כ-8,000 איש. הערב יופיעו קייב ולהקתו באותו מקום בהופעה שתסגור את הסיבוב הבינלאומי שהחל מספר חודשים לאחר יציאת אלבומו האחרון Skeleton Tree, שהוקלט זמן קצר לאחר מות בנו של קייב בתאונה.
כצפוי, אווירת האלבום האחרון, אולי הקודר ביותר של קייב - ובמקרה שלו ישנה תחרות קשה, ספוגה בחלל ההיכל לאורך כל ההופעה. אך הציפייה לקבל סטליסט שמורכב בעיקר משירי אלבום זה והאלבום הקודם לו, Push the Sky Away, שהחל אפיזודה סהרורית ואבסטרקטית במיוחד של אמן שידוע דווקא במאסטר של נרטיבים מרתקים, התבדתה. קייב והזרעים כיבדו את כל הרפרטואר ופינקו את הקהל הישראלי בשירים (כמעט) מכל התקופות של הלהקה.
נעימת פסנתר חרישית קיבלה את הבאים. בניגוד גמור לאווירת הרפאים שהמוזיקה שהלכה והתגברה השליטה, עם כיבוי האורות הקהל השתולל, קם על רגליו והריע מול במה ריקה. מקהלה שנוספה לקלידים העבירה צמרמורת באולם. ואז קולו של קייב בקע מהרמקולים ולחש לקהל המתוח עד אימה. בילד אפ שכזה לא היה פה הרבה זמן. מחיאות הכפיים עם כניסתו לבמה לא פסקו עד שהוא סימן לקהל לדום. והמסע, מתחיל עם Anthrocene הקודר.
בחליפה שחורה, שיער משוח לאחור וגרביים סגולים, המטיף נכנס לפעולה. לומר שמדובר בחוויה רוחנית זה אנדרסטייטמנט. בשיר השני הוא כבר על קצה הבמה, נע מקצה לקצה, כיוצר קשר עם כל אחד ואחד מהאלפים שצופים בו. כשהוא רוקד זה נדמה שהוא מנצח על תזמורת רפאים. בשיר השלישי הוא נוהם לעבר הקרובים לו בשורות הראשונות, שולח אליהם ידיי שאמן רוחני כמו מסיר מעליהם דיבוק. הישראלים אוהבים שהאמנים שמגיעים לפה מתקשרים עם הקהל, ובמקרה הזה הם קיבלו הרבה יותר ממה שאפשר לבקש. את השיר השלישי הוא קינח בשלום תל אביב וסגר את המחויבויות שלו לקהל, אבל המשיך להפתיע כשכמעט עצר שיר באמצע כדי לצעוק על מאבטח שלא אפשר לקהל להתקרב לבמה וסימן לאנשים להתקרב. מאותו רגע ואילך, מאות הצטופפו בקרבת הבמה, משהו שנדיר לראות בהיכל.
על אף שהמופע מתחיל עם מספר שירים חדשים ברצף, מאותם אלבומים איטיים וקודרים, קייב מוסיף להם עוצמות של קרקס שלם, נוסח סיפור אימה אמריקאי, והוא כל הדמויות. הוא שולט בקהל כמו מאלף אריות, עוצר נשימה כמו הולך על חבל ותיאטרלי כמו סוללת ליצנים ופנטומימאים, הוא קוסם שלא מפסיק לשלוף שפנים מהכובע.
היה שווה לחכות // צילום: קוקו
כשהסכר נפתח סוף סוף, התופים מעלים הילוך, נכנס דיסטורשן והבמה נצבעת אדום באמצע Higgs Boson Blues, נוצר עוד שיא מדהים, ואנחנו רק בשיר הרביעי. בהמשך זכו עשרות בקהל לנגיעות, לחיצות ידיים וחיבוקים.
המסע הנוסטלגי מתחיל עם From Her To Eternity, מאלבום הבכורה של הלהקה. השקט הופר, הלהקה הפשילה שרוולים, וורן אליס בצד הפך למוקד משיכה מרתק בעצמו בעודו מתנועע כשדון אחוז תזזית והקהל באקסטזה.
ב-Tupelo הוא טיפס במעלה המדרגות של האולם, לתת גם לחבר'ה הרחוקים יותר לטעום קצת ניק קייב מהכי קרוב שאפשר. עוד שיא, עוד משהו שכנראה לא קרה בהיכל אף פעם.
כשמגיע תורו של The Ship Song חביב גלגלצ להתנגן, נכנסה גם שירה אדירה של הקהל לאורך כל השיר, שהמשיכה גם עם Into My Arms, שאיכשהו הפך למרגש אפילו יותר עם כניסת הלהקה בפזמון, לשיר שבמקור מוגש עם בס ופסנתר קריר בלבד. בניגוד גמור, הוא הצליח לעשות את The Mercy Seat דרמטי יותר, על ידי העלאה הדרגתית של הילוכים עד שעבר חשמל לאורך כל השורות באולם. השורה המפורסמת מתוך Red Right Hand כאילו מנסה להסביר לקהל במה הם חוזים כרגע: "he's a ghost he's a god he's a man he's a guru".
הלהקה ירדה מהבמה לאחר קרוב לשעתיים, וחזרה כדי לבצע בהדרן את הצמוד של שיר הספינה - The Whipping Song לצהלת הקהל, שקיבל את קייב לתוך האורקסטרה ועל הגדרות, מפעיל את האלפים למחוא כפיים בקצב מכשף; את Stagger Lee כדי לתת ביטוי אפילו ל-Murder Ballads, במהלכו העלה הזמר עשרות מעריצים מאושרים לבמה, וקינח עם Push the Sky אחרי שעתיים ועשרים דקות של הופעה אמוציונלית, דרמטית, מלהיבה וקרובה ככל שאפשר לבקש או לדמיין.
במסיבת העיתונאים הוא ציין שלאחר הטור ייצא להפסקה ארוכה כדי ''להירגע ולכתוב''. אנחנו כאלה ברי מזל לקבל אותו אלינו רגע לפני שזה קורה. המופע הזה הוכיח חד משמעית שניק קייב הוא אחד האמנים הגדולים והחשובים בעולם כיום. אם למישהו היה ספק בזה בכלל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו