ב-4 בדצמבר 1996 נרצח הנער אסף שטיירמן בחורשה בעיר כפר סבא. הם היו ארבעה צעירים שישבו בחורשה, עישנו וצחקו, כשלפתע שניים מהם התנפלו על שטיירמן.
עמיר מנור (29) היה אז נער בן 16 מראשל"צ. "הדבר הזה, שקמים שלושה בני נוער ובלי שום סיבה ברורה לעין מבצעים מעשה רצח, השאיר אותי פעור פה", הוא מספר. התדהמה לא שככה עם השנים, ובשנתו השנייה כסטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב החל מנור ביצירתו של הסרט.
גילוי הפרשה
פרשת רצח שטיירמן, שהיכתה גלים בתודעה הישראלית, כללה מספר פרקים מורכבים וטעונים. רעי חורב, נער כריזמטי ואלים, יזם לפי הראיות את הרצח ממש באותו ערב. אלא שרק ארבע שנים אחר כך, בשנת 2000, הפרשה פוענחה. אשתו דאז של חורב ניגשה למשטרה בטענה שהוא מכה אותה ומאיים להורגה. היא גם תרמה פרט נוסף: את דבר מעורבותו ברצח הבלתי פתור של הנער מכפר סבא.
חורב נעצר, ובעקבותיו נעצרו שתי חשודות נוספות: סיגלית חיימוביץ' וליהי גלוזמן. חורב הואשם ברצח, חיימוביץ' הואשמה בסיוע לרצח, ואילו גלוזמן, שסיפרה כי לא השתתפה ברצח ואף נמלטה מהמקום, קיבלה מעמד של עדת מדינה. חורב נידון למאסר עולם וחיימוביץ' נידונה ל-24 שנות מאסר.
מנור בחר לדלג בסרט על הפרקים הללו ולהתמקד ברגע אחד ומסוים מאוד: הרגע שלאחר המעשה. ביצירה קולנועית קודרת וכמעט דוממת ממלל, הוא עוקב אחר הדמויות המקבילות לאלה של המעורבים ברצח - חורב, חיימוביץ' וגלוזמן - במהלך שעות החשיכה שלפני השחר, כשהן מתכנסות בחורבה.
אנחנו צופים במיכאל אלוני, בדמותו של חורב, מצית את בגדיו וצופה דומם בלהבה, ובדאנה איבגי, בתפקיד חיימוביץ', כשהיא מאיימת ברצח על אפרת אביב. אביב מגלמת את הדמות הגלוזמנית, הנרתעת מן הסיטואציה וחווה ייסורי חרטה עמוקים.
"החורבה" הוא הרבה יותר פרשנות מאשר שחזור מדויק של הרצח, ולכן גם שמות הגיבורים שונים מאלה של הדמויות במציאות. זו יצירה פיוטית יותר מאשר תיעודית, כזו המצטיינת יותר מכל בדימויים בעלי עוצמה. למלאכת הצילום יוצאת הדופן אחראי גיא רז. את המוסיקה חיבר ברי סחרוף, והיצירה כולה תזכה בשבועות הקרובים להקרנות בסינמטקים של תל אביב ושל חיפה וכן ב"אוזן השלישית" בתל אביב.
"אותו רקע"
לקראת ההקרנות מגיע מנור, היום בן 29 ובשנתו הרביעית בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, לשיחה על מוות וקולנוע בבית קפה נינוח ושטוף שמש, כאילו לא היה אופל בעולם. "ההפקה היתה קשה, אינטנסיבית ויקרה", הוא מספר. "הסרט צולם בפרדס חנה במקום שהשטן עוד לא ברא. באופן מקרי התחלנו לצלם בדיוק ביום השנה לרצח. מדובר בדצמבר, קור אימים. בכל החורבה הזאת אין גג, אין מים, הכל חשוף, אבל עבורי זה היה הדבר המושלם והנכון".
יצרת קשר עם הדמויות שהיו מעורבות בסיפור במציאות-
"היה לי קשה להגיע אל האנשים. היה ניסיון שכשל, אבל זה גם לא עניין אותי כל כך. לא רציתי להתחייב רגשית, למשל, למשפחת שטיירמן".
הם יודעים שהסרט קיים?
"הם יודעים שהוא קיים ואני יודע שהם לא צפו בו. אבל בעיניי זה לא העניין, הסיפור הוא כבר לא סיפור אישי אלא קולקטיבי. זה סיפור של חברה שלמה מזועזעת".
אתה מרגיש שזה גם הסיפור שלך?
"כן, סיפור שבו אני מנסה להבין את המציאות שבה אני חי. בדיוק כשזה קרה התקרבתי לגיל 17, בן למעמד הבינוני המשכיל. ברמה הסוציולוגית, אתה מאוד מזדהה עם הדמויות".
עם מי אתה מזדהה יותר מכל?
"עם רעי חורב, אבל אל תהפוך לי את זה לכותרת. סוציולוגית אני יכול למצוא מכנים משותפים בינו לביני. אח שלי טייס, שלחו אותי לכל הטיולים ולכל החוגים, למדתי במערכת חינוך מאוד טובה בראשון לציון. גדלתי באותם תנאים ולא הבנתי איך יכול להיות שאני גדל להיות מדריך בנוער העובד שלוקח אחריות, ומישהו אחר גדל במקביל אלי באותה צורה - והוא רוצח".
הסרט מסתיים בחזרה לאחור, לסצנת הרצח, על אף שבעצם אין בה צורך, מובן מיתר ההתרחשות מה אירע שם. בשביל מה להציג גם את הרגע ההוא?
"קודם כל כי בחרתי לא להפוך את הרוצחים לגיבורים, בחירה מאוד מודעת. בחרתי ליצור ריחוק בינם לבין הצופה. חוץ מזה, הגיבור האמיתי של הסיפור הוא אסף, הנרצח, והיה לי חשוב להביא את הגיבור האמיתי לתוך התמונה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו