לעודד קטש יש דימוי של טכנופוב. מאותגר טכנולוגית מכל מה שמריח מהדבר הזה שנקרא גאדג׳טים. הוא עוד יתווכח בהמשך הפגישה שלנו עם הטיעון הזה ויספר שכבר מהיום הראשון שלו כמאמן למד וידע לערוך בעצמו קטעי וידאו של משחקים כדי להציג אותם לשחקנים שלו, אבל דבר אחד הוא ממש לא יכחיש: שהוא לא ממש מחובר.
אין לו פייסבוק, אין לו טוויטר וגם לא אינסטגרם. בזמן האחרון הוא בודק דווקא אפשרות להתחבר לעניין הזה של הציוץ, אבל עדיין שוקל בכובד ראש. וזה קצת מפתיע, כי קטש רק בן 43, ואנחנו לגמרי שבויים בדימוי הנערי־נסיכי שלו.
״פחות חשוב לי להביע דעה באופן פומבי או ציבורי", הוא מוריד אותנו לקרקע. "לא בא לי להיחשף בקטע הזה, וכשאתה לא נמצא ברשת החברתית, אתה משיג קצת פרטיות בעולם שהוא כבר לא ממש פרטי. אין לי צורך בזה, כי זה נובע משילוב של דברים. היתה לי מספיק חשיפה בחיים שלי, ואני לא בקטע הזה של הצעירים, שחייבים לעדכן ולהיות מעודכנים בריל טיים. כשאני רוצה להגיד משהו, אני משמיע, אבל כבר שמעו אותי המון. גם עכשיו, כשאתם יושבים איתי, אני לא יודע בדיוק מה יש לי לחדש לכם״.
אל תמעיט בערכך.
״אני לא, אבל אני באמת מרגיש קצת דור של פעם״.
כזה של קוראי העיתונים?
״רוצים לשמוע משהו? אני גם לא קורא עיתונים. רק מתעדכן. היום די קשה לשמר את הקשרים שהיו לך פעם, ועל זה אני משתדל לשמור בעזרת פגישות עם חברים, לא דרך אמצעים אלקטרוניים או ווטסאפים. בכלל, גם ווטסאפ זה קטע, כי אתה כותב והצד השני תמיד יכול לפרש את הדברים אחרת ממה שהתכוונת, וזה הרבה פעמים לא יוצא כמו שצריך.
"גם אין לי יכולת לתחזק עמוד פייסבוק באופן אישי, כי אני לא רוצה להיכנס למקום הזה של ההיעלבויות של אנשים. ברור לכם שיש לי בפייסבוק דף של פייק קטש שמישהו הרים, ואנשים ברחוב פוגשים אותי ושואלים למה אני לא מאשר אותם. לך תסביר להם שזה בכלל לא אתה.
"אני מעדיף תקשורת בין־אישית. אין לי צורך או רצון להיות מפורסם, ואין לי עניין להתמסר לחידושים של החיים האלה. אני נהנה מהדברים הפשוטים והרגילים".
לא בא לך, נניח, לעשות קניות באינטרנט?
"ממש לא. הכי כיף לי כשאני הולך לסופרמרקט ומסתובב בין המדפים, נוגע בדברים. אין לי יכולת לתחזק פייסבוק באופן קבוע. איתמר, הדובר של הפועל אילת, מְתחזק לי. בכלל, זה משתנה אצלי. יש תקופות שבהן אני נעול ולא מְתקשר, וגם לא ורבלי״.
מעניין איך היו מאבחנים אותך היום אם היית ילד בן 4 או 5.
״מה, על הספקטרום וזה? יש לי גם טיפה דיסלקציה. אני מאוד רוצה לקרוא ספרים, אבל קשה לי. אני מאלה שקוראים חצי עמוד בספר ארבע פעמים. הייתי תלמיד טוב מאוד, מאלה שמסכמים יותר ארוך מהפרק שצריך לקרוא. אבל בגדול, הייתי יותר ילד של בעל פה מאשר של כתב. ותמיד הייתי מחובר למשחקים. אם משהו משעמם אותי, אני נרדם בתוך דקה, אבל כדור יכול להעסיק אותי שעות וימים.
"היה לי חלום להיות טייס קרב. גדלתי על 'טופ גאן' וטום קרוז. את העניין הזה של להיות טייס קרב ראיתי כסוג של משחק, שבו אתה צריך להתחדד ולתפקד ברגעים של לחץ״.
עודד קטש הוא אחד מגדולי הכדורסלנים שגדלו כאן מאז ומעולם, ומהחודש שעבר מאמן נבחרת ישראל בכדורסל, ראש הפירמידה המקצועית של הענף. בסך הכל הוא ילד עשר שנולד ב־10.10, שיחק עם גופייה מספר 10, עבר בגיל 10 ממכבי רמת גן למכבי תל אביב, שהיתה אז מונופול, והשיג איתה ארבע אליפויות ושני גביעים.
היה לו גם חוזה חתום בניו יורק ניקס, שלא מומש בגלל שביתת שחקנים שנמשכה ארבעה חודשים. בסוף נשבר מול הלחץ של מכבי תל אביב לחתום עד סוף העונה, וארבעה ימים אחר כך הסתיימה השביתה ב־NBA, אבל לעודד היתה מילה למכבי, ומילה אצלו שווה זהב.
באביב של 2000 הוא עמד על הפודיום בסלוניקי, בלילה המכונן של חייו. היינו שם וראינו אותו במדי פנאתינייקוס היוונית, קולע 17 נקודות ומנצח את מכבי תל אביב בגמר היורוליג. האלפים משני הצדדים לא ידעו מה לעשות איתו, אם הוא יותר ישראלי או יותר יווני, אבל לקטש הנסיך תמיד היה מעמד־על. בימים טובים, וגם בימים רעים.
אנשי הקבוצה היוונית היו בטוחים שאוהדי מכבי יכלו את זעמם בשדה התעופה כשיראו את מי שגזל מהם את הגביע, אבל הם נשאו אותו על כפיים, במראה שלא יישכח לעולם. וכמו בטרגדיה יוונית, הניצחון ההוא טרף לו את הקלפים ואת הברך.
הלילה המכונן בחייו. קטש לוקח גביע ביוונית // צילום:רויטרס
קטש ישב אז על חוזה אגדי של כ־2 מיליון דולרים לעונה בקבוצה של המאמן הטוב באירופה, זליקו אובראדוביץ׳, אבל באוגוסט, ארבעה חודשים אחרי הזכייה, הוא נפצע בברכו באימוני הטרום־עונה. הוא עבר ניתוח ארתרוסקופיה, בתקווה לשוב לפעילות אחרי כמה שבועות, חזר לאתונה, ובהנחיית הרופא היווני של הקבוצה חזר להתאמן מוקדם מהצפוי, מה שגרם לנזקים בסחוס של הברך ולקרע במניסקוס.
ארבע שנים נאבק בבשורה הרעה הזאת, ניסה לחזור, עבר טיפולים ונלחם בשדים המסויטים, עד שלא היה מנוס. ״הסיבה שעשיתי פרישה היא שידעתי בתוכי שמשהו לא בסדר. לא היתה לי מנוחה לרגע במשך כל השנים האלה. אנשים כל הזמן עצרו אותי ברחוב ושאלו מה יהיה ומתי אני חוזר. לא יכולתי כבר לחיות עם הלחץ הזה״.
וככה, בגיל 29 וחצי, ארבע שנים אחרי משחקו האחרון, הוא נפרד במסיבת עיתונאים רווית דמעות, שבה הושיב לצידו את מנהלו במכבי, מוני פנאן, שכינה אותו ״פרילי״, כי זה המעדן שעודד ממש אהב, ומוני דאג שיהיה לו בכל בוקר במקרר, ומצידו האחר את מאמנו בנבחרת הקדטים, אלי קנטי. הוא אמר שלא ישכח את יד אליהו ואת הכרוז רפי גינת קורא בשמו, וסיפר שבשנים האחרונות לא בא להיכל, כי זה פשוט היה כואב מדי. גם ברגע הקשה ביותר בקריירה, ואחרי עוגמת הנפש האדירה מהשיקום הרפואי שכשל, אמר שאין לו טענות לאף אחד, "כולם עשו עבודה מצוינת״.
ההרגשה היא שלמרות הפציעה, תמיד ידעת ליפול על הרגליים. ביום שהודעת על הפרישה, כבר היית עם חוזה אימון בגליל. ובכלל, שהדברים תמיד מסתדרים לך. בקיץ האחרון, למשל, לא חוּדש החוזה שלך באילת, ופתאום אתה מוצא את עצמך במקום השני עם העתודה, ואז מאמן נבחרת ישראל, לא פחות.
״באמת היה לי חוזה בגליל באותו יום? לא זכרתי. אתם זוכרים. אני לא חושב שהפציעה גרמה לי ליפול על הרגליים. אני מרגיש שורד. כדורסל היה הדבר היחיד שבאמת עניין אותי כל החיים.
"עד היום הכדור גורם לי להיות שמח. אם אתם אומרים לי שיש עכשיו כדור בחדר, אני לא אהיה מרוכז בראיון איתכם, אלא בכדור ומה לעשות איתו. בכלל, אני לא יכול להבין את כל השחיינים והרצים, לא יכול לשרוד כמוהם משהו מונוטוני. אני חייב כדור, כי כל רגע קורה איתו משהו לא צפוי. אחרת אני נרדם״.
אפילו עכשיו, 17 שנים אחרי שהפסקת לשחק?
״זה פוגש אותי בחלומות. אני חושב שכדורסל בשבילי היה יותר חשוב מאשר ל־98 אחוזים מהשחקנים. זה היה העולם, הדרך שלי להתבטא. זה אובדן גדול, שחי איתי עד היום. זה המשחק עצמו, לא ה־NBA, לא כסף ולא תארים. המשחק והחוויה עצמה״.
ליברל בתפקיד
בחודש שעבר מונה קטש למאמן הלאומי החדש במקום ארז אדלשטיין, עוד הבטחה גדולה בענף, שנתפס לאורך שנים כפנומן וגאון כדורסל, עד שהתרסק במוקדמות היורובאסקט בישראל. בניגוד לאלישע לוי, עמיתו בנבחרת הכדורגל, היה חשוב לקטש לספר במסיבת העיתונאים שבה הוצג שהכהונה שלו תימשך ארבע שנים, כי הוא לא מאמין שאפשר לעשות משהו מיידי. הוא דיבר על חזון ועל חילופי דורות. הזרעים למינויו נטמנו ביולי האחרון, כשבניגוד לציפיות, הוביל את נבחרת העתודה למקום השני האדיר באליפות אירופה, שנייה רק ליוון המארחת.
קטש: ״ההצלחה של העתודה עוררה הרבה מאוד שאלות. יש לנו דור שהוכיח את עצמו בגילאים הצעירים, אבל לחשוב שהצלחה כזו פותרת את כל הבעיות, זה גם לא חכם. הצערת הנבחרת זה משהו שקורה באופן טבעי כי זה מסלול החיים, אבל הצערה לצורך הצערה היא לא המטרה״.
בימים אלה הוא מגבש את סגל הנבחרת לקראת מוקדמות אליפות העולם (משחק ראשון מול אסטוניה, בארץ ביום שישי הבא, ואחר כך ב־27 בנובמבר מול יוון בכרתים). השמות שידברו עכשיו הם תמיר בלאט, הבן של דיוויד, בר טימור, שון דוסון, עוז בלייזר, ריצ׳רד האוול ואחרים.
יותם הלפרין, גיא פניני ויוגב אוחיון הוותיקים לא זומנו לסגל, אחרי שהמאמן החדש נפגש איתם והסביר להם את שיקוליו. ליאור אליהו, שחקן הפועל ירושלים, שזומן לסגל בן 24 השחקנים, ביקש השבוע להשתחרר ממשימת הנבחרת כדי להתרכז בקבוצתו - ונענה בחיוב. קטש הוא לא צביקה שרף, שרואה בנבחרת סוג של צבא ושירות לאומי. הוא ליברל, וכשהוא שומע את החבר'ה האלה שרוצים ללכת, הוא רואה את עצמו.
"ליאור לא מרגיש שהוא יכול לתת לנבחרת כל מה שהוא יכול", אומר קטש, "יש רגעים בחיים שזה המצב. ליאור תמיד היה מהשחקנים שמחויבים לנבחרת, ולכן שמעתי אותו, ובחלון הבא ניפגש ונראה מה המצב איתו. הדלת פתוחה מבחינתי".
במקביל לעבודה שלך כמאמן, אתה מפרשן בערוץ הספורט את משחקי מכבי תל אביב ביורוליג. אין פה ניגוד עניינים?
"כשאני יושב בפוזיציה של הפרשן, אני מרגיש הכי קרוב לעמדת המאמן. זה משאיר אותי מחובר ומעודכן לגבי הקבוצות והשחקנים. אני לא אעשה פרשנות של משחקים בליגה הישראלית, אבל לפרשן משחקים של קבוצות ישראליות באירופה - אין שום דילמה".
ואם יציעו לך לאמן קבוצה בד בבד עם העבודה בנבחרת, מה תעשה אז?
"אני לא חושב שבמצב הזה יהיה לי זמן לפרשנות בטלוויזיה".
פעם מכבי תל אביב היתה ספקית השחקנים הראשית לנבחרת ישראל. היום בקושי יש שם בכלל שחקנים ישראלים.
"ספציפית לטורניר הנוכחי, כל שחקני היורוליג לא יופיעו במשחקים, וזה לא קשור למכבי אלא לסכסוך בין פיב"א ליורוליג על הרקע הזה של מועדי משחקי הנבחרות. נצטרך לבדוק כל עניין לגופו ולתקופה".
לא נכשל. ארז אדלשטיין // צילום: אלן שיבר
אנחנו מחזירים אותו לזכייה במקום השני עם העתודה בקיץ, והוא מבליט את הסכנות שבהישג. מסביר שדווקא לתרבות הספורט החולה בישראל יש חלק בהצלחה שהפתיעה רבים, בגלל ההערכה שהכדורסלן הישראלי הולך אחורה לעומת עמיתו האירופאי.
״מצד אחד היתה הצלחה מעל המצופה, יכולנו לסיים גם באחד המקומות 9-6, אבל קרה לנו משהו מיוחד, המון דברים התחברו, וזה עבד. אבל ההצלחה הזאת יכולה לגרום להרבה אנשים לחשוב שהמצב כאן בסדר, ואז דברים ימשיכו להתנהל עקום.
״היום יש באיגוד הכדורסל הבנה שצריך שינוי ורוח חדשה ודרך חדשה. יש חברות חיצוניות, כמו 'שחקן אמיתי' (שקטש וליאור ליובין הם מנהליה המקצועיים ודיוויד בלאט היועץ המקצועי; א"פ), שמבינות את המשמעות של בנייה נכונה של שחקן כדורסל ונתינה של כל המעטפת מגיל צעיר.
"אם ההצלחה של ילדים להיות שחקנים טובים תלויה ביכולת ובמשאבים של הוריהם, זה לא מצב תקין. אני קיבלתי את השחקנים בעתודה לחודש וחצי של משימה כתוצר די שלם, והיה ברור לי שאני רוצה לנצח, אבל מה שקורה אצלנו בגילאים הצעירים הוא שיש לחץ גדול מאוד מכיוון המנהלים המקצועיים על המאמנים לייצר הישגים וניצחונות, בגילאים שבהם הישגים וניצחונות הם לא חשובים להתפתחות של הילד כשחקן.
"כולם אצלנו עסוקים ברצון לנצח. מביאים שחקנים גבוהים לשחק מתחת לסל ועסוקים בשיטות הגנה פי אלף יותר זמן מאשר אצל בחור יווני, סרבי, רוסי או צרפתי, שעסוק בזמן הזה בהתפתחות פיזיולוגית ואירובית וגם בהבנה של משחק״.
מכאן הוא פותח חזית מול מערכת החינוך, ובכלל התרבות הספורטיבית בישראל. ״תפתח טלוויזיה ותראה איך מדברים ואיך מתנהגים. תראה התנהגות של הורים. התרבות פה לקויה מאוד. אני שומע מה כולם מרשים לעצמם להגיד. אני לא אומר שמעורבות של הורים היא דבר שלילי באופן גורף, ולפעמים אני יכול להבין שהם פועלים מתוך הרגשה שבמערכת עצמה יש ואקום. אבל יש דברים שהם אל"ף־בי"ת, שאותם לא עוברים, וחייבים להיות גבולות.
"בגדול, אני חושב שאין פה כבוד, והסמן הימני לדבר הזה הוא מעמד המורה במערכת החינוך. כל הזמן אתה מרגיש שקוראים תיגר על המורה ועל מקור הסמכות שלו, וזה זולג גם למאמן. השאלה החשובה היא אם באמת רוצים לשפר ולהגיע למקומות אחרים. למשל, צריך לכבד שחקני עבר ולקרב מאמני עבר, שיהיו יותר מעורבים בקבלת החלטות ובעשייה״.
אתה אומר שהסיכוי לגדל כדורסלן ישראלי היום קשה יותר מבעבר?
״אני אומר שהבעיה המרכזית היום היא שיש ספורט פופולרי שהוא כדורסל, ויש מכבי תל אביב והפועל ירושלים ויש מאמנים טובים מאוד למעלה, אבל חסרים מאמנים למטה, בתחילת הדרך. וזה קשור לתרבות. צריך לחשוב איך אתה בונה בסיס כזה, שבו לבתי ספר לכדורסל יהיה אינטרס לגדל את השחקן הטוב ביותר. היום חסרים מתקנים ויש מגבלה של שעות אולם, אבל הכי קריטי זה שאין שיטה. בעיקר בפריפריה".
מי המודל שלך?
״אני לוקח את ג׳ורדי קרויף, שבא לקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב לפני שש שנים ועשה שם מהפכה פיזיולוגית. השינוי היה דרמטי ומהפכני. הוא יצר מיידית שלוש אליפויות רצופות, אחרי עשר שנים בלי כלום. אחר כך באו באר שבע וחיפה ויישרו קו, כי יש הבנה שאנחנו חיים בעולם של טכנולוגיה מתקדמת. צריך לגרום לאנשים לרצות לתת הכל. לשלם למאמנים כמו שצריך, ולתת לשחקן את כל מה שהוא צריך מגיל הכי צעיר: תזונה, פיזיולוגיה, הבנה של תנועה״.
בעודנו מדברים, נכנס לחדר יו"ר איגוד הכדורסל, עמירם לוי, שבמשפט אחד מחדד את הסיפור. ״אתם מכירים היום ילדים ישראלים שיורדים לרחוב ויודעים לזרוק אבן שתפגע בעמוד? אין כאלה. איבדנו את המיומנות לעשות פעולות פשוטות, בגלל השימוש בסמארטפונים. מכאן הכל מתחיל, ומכאן צריך לעשות את השינוי״.
אתה בא לנבחרת אחרי מפח הנפש של אדלשטיין. מה חשבת על הכישלון בקיץ?
״לא בא לי לדבר על הנבחרת ועל ארז במונחים האלה. אין לי את הסמנטיקה הזאת, ואני לא שותף לחוויה הכללית הזאת ולעליהום. מי שבאמת חי ואוהב כדורסל, לא יכול לדבר במושגים כאלה, וזה גם לא עושה טוב לשום דבר. לארז היתה קדנציה טובה בנבחרת, וכל הדיבורים האלה הם פונקציה של ציפיות, שלא הוא בנה. ארז מאמן טוב, ואני מבין גם את התקשורת, שמחפשת ורוצה רייטינג.
"מה שכן, בדיבורים אנחנו הכי טובים. הסכמתי לקחת את הנבחרת לתקופה ארוכה, כי היעד שלי הוא לא שידברו מחר על מה שעשיתי, אלא שיהיה אפשר להיפגש בעוד שמונה שנים ולראות את השינוי, ומה קרה מהיום. זה כמו להזיז אונייה. לוקח זמן. המנטליות והחשיבה צריכות לקבל תפנית".
אם מסתכלים עליך כרכז, או על עדי גורדון, על הכריזמה שלכם, ועל הרכזים הישראלים של היום דוגמת גל מקל או יוגב אוחיון, הם יכולים להגיד שהם עשו את זה?
״אוחיון ומקל הגיעו להרבה מאוד בקריירה שלהם. יש ויכוח גדול על העניין הזה של פוטנציאל, של מה ששחקן מביא ואם הוא ממצה את עצמו. אין לזה חוקיות וחוקים ברורים שעובדים אצל כל אחד. המושג הזה, פוטנציאל, הוא שקר.
"בסרט ׳כנפיים שבורות׳ המורה אומרת לאמא שלבן שלה יש פוטנציאל, ורק חבל שהוא לא מממש אותו. הילד עונה לה שאיך בכלל אפשר לא לממש פוטנציאל. במשפט של הילד הבנתי את מהות העניין. לכל אחד יש את מה שיש. זה סך כל הכישרון שלו, ומה שהוא לא עושה, זה לא הוא.
"מקל השיג הרבה דברים והמון חוויות שמעט שחקנים השיגו, ואותו דבר עכשיו, כשמדברים על ליאור (אליהו), אם השיג או לא השיג.
"לשחקן יש עליות ומורדות בקריירה, אבל בסוף יש את הרגעים החשובים שזוכרים, החוויות, האנשים שהכרת בדרך וההתרגשות לפני המשחק. אין לזה תחליף״.
זה חסר לך?
״אני לא חי בעבר, ואין לי בבית ארון גביעים. אני לא מסוגל לראות את ערוץ 'ספורט גולד', שבו משדרים לפעמים משחקים שבהם שיחקתי. בגיל 30, למרות שכמעט לא שיחקתי ארבע שנים בגלל הפציעה, הייתי יותר חזק, יותר חכם ויותר בשל למשחק מאשר בגיל 26. הייתי לייט בלומר בהתפתחות של הגוף שלי.
"מאוד קשה לי לראות את עצמי משחק בגיל 26. הייתי אז חלש מדי פיזית, לא מספיק מהיר. רק אתה מבין את זה על הגוף שלך, וזה מביך אותי. זה הפספוס, הצער שהפסקתי״.
ואיך אתה מתחבר לשחקן המודרני של היום? נגיד, למודל של סטף קרי?
״מבחינתי קרי הוא השראה יותר מאשר לברון ג׳יימס, שהוא סוג של מפלצת גנטית. מי היה מאמין שקרי יהפוך, בלי גובה ובלי מאסה של שריר, למי שהוא? ומי חשב שגולדן סטייט תהיה כזאת?
"אני בתוכי מתחבר לחופש וליצירתיות ומעודד אצל השחקנים שלי את הדברים האלה, אבל אין מותר ואסור, כי יש כל מיני דרכים. הכי חשוב בגיל הקריטי לתת לילד להתבטא, כמו בבלט או בציור. זה צריך לבוא ממקום של אמנות״.
הנסיך הקטן
קטש נמשח לנסיך מגיל צעיר. הוא גדל בבית עם הורים ועם שלוש אחיות בוגרות ממנו, שהקשר שלהם לספורט היה מקרי בלבד. ״אפילו הליכה מהירה לא היתה בבית. אין לי מושג איך הגיע כדור הביתה.
"ניסיתי כל ספורט אפשרי. קפצתי לגובה, שיחקתי טניס, שיחקתי כדורגל, אבל בכדורסל הייתי הכי חזק. אבא שלי בא לכל המשחקים, אבל מעולם לא התערב ולא אמר מה ומי צריך לעשות. יום אחד באתי הביתה אחרי אימון ואמרתי שנמאס לי מכדורסל. הייתי במכבי, ולא נתנו לי כל כך לשחק. רציתי לעבור לגבעתיים, ואמא שלי אמרה: ׳טוב, מה אתה רוצה לאכול?׳״
אז אתה מסכים עם הדימוי הנסיכי הזה.
״המושג נסיך מלווה אותי כל החיים שלי, עם הורים תומכים ומפנקים. בגדול אני מעדיף להיות נסיך מאשר מלך, כי מלך מפילים, נסיך לא מנסים להפיל. חוץ מזה, מלך זה מיקי ברקוביץ׳״.
גם מוני פנאן התייחס אליך כאל נסיך. כשהוא התאבד, היית כמעט הראשון להגיע לבית שלו באותו יום.
״עד היום אני לא יודע איך להתייחס לסיפור הזה של מוני. הייתי בשוק כשזה קרה, ואפילו הזמינו אותי לחקירה, כאילו אני יודע משהו. ההרגשה שלי היא שכל הסיפור הזה ממש מוזר, כי אנחנו חיים היום בעידן שבו יודעים כמעט הכל, ופה הסיפור לא מפוענח, רב הנסתר על הגלוי. אני מאלה שחושבים שבסוף הכל מתגלה״.
קם בבוקר, מכין להן ארוחת בוקר, כי הוא מאוד אוהב לבשל, ולוקח אותן לבית הספר. קטש והבנות // צילום ארכיון: מאיה באומל בירגר
קטש נשוי למיטל ואבא למאיה (6 וחצי), לגלי (5) ולליה (12), בתו מבת זוגו הקודמת דפנה שחר. הוא לא בדיוק איש של בוקר, אלא ממש של לילה, אבל בנותיו הקטנות שינו אצלו את סדרי העדיפויות, אז הוא קם בבוקר, מכין להן ארוחת בוקר, כי הוא מאוד אוהב לבשל, ולוקח אותן לבית הספר.
הוא לא מאלה שפוחדים לשבת בחוץ ולחכות להזדמנות שלהם. "אם לא הייתי מקבל את אימון הנבחרת, הייתי נוסע לראות ולחוות את האימונים אצל דיוויד בדרושפאקה, אצל אובראדוביץ׳ בפנרבחצ׳ה וגם אצל איטודיס בצסק״א. לראות מה קורה בסרביה ובצרפת, שעובדות מעולה עם צעירים. לנסוע לסלובניה ולליטא, שם הכדורסל הוא דת, ואלו לא מדינות עשירות.
"חוץ מזה, רציתי לקחת קורסים באוניברסיטה, בפילוסופיה או בניהול. יש היום כל מיני אופציות ללמוד על ניהול שהוא מחוץ לקופסה, לא שגרתי, ואני מתחבר לזה".
תסביר את התופעה הזאת של ז'ליקו אובראדוביץ׳, שאימן אותך בפנאתינייקוס. הוא הכי גדול באירופה והוא לא מתעייף, גם אחרי כל השנים.
"אני לא יודע אם הוא יודע מה הסוד שלו, אבל נראה לי שהטרפת שלו והדרך משאירות אותו טרי. יש לו יכולת לנהל אימון, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא עולה על הפרקט".
מה הוא חשב עליך?
״עברתי אצלו סדרת חינוך לא פשוטה. הוא חשב שאני בא ממכבי ומישראל עם התדמית הזאת של הכוכב, והוא החליט לבדוק את החוזק שלי. היו שחקנים גדולים שלא החזיקו אצלו מעמד חודש, אבל דווקא את אלה שהוא בונה עליהם, הוא בודק, לראות אם הם עמידים״.
בכלל, קטש רואה את החיים מהפוזיציה של שחקן, ולא חשוב אם זה שחמט, שהוא משתדל לשחק בזמן שיש לו, או סנוקר, המשחק האהוב עליו. ״סנוקר זה ספורט שיש בו אלמנטים שאין בשום ספורט אחר, ולא משנה מי היריב שלך וכמה הוא טוב. הוא יושב על הכיסא, ואתה עצמך עובד 40 דקות ובוחן את היכולת שלך לתפקד בזמן הנתון שלך. אני חושב שההגדרה של כוכב היא משובשת ולא חשובה, כי כל אחד רואה כוכב בצורה אחרת. רבים חושבים שכישרון זה מה שאתה נולד איתו, ואני חושב שלעבוד קשה זה כישרון גדול בפני עצמו".
ואתה היית מיחידי הסגולה שהיה לו ביטחון לקבל אחריות על כדור אחרון, למשל.
״מי שיש לו את היכולת להכיל הפסד, יש לו ביטחון לקחת את ההזדמנות גם בפעם הבאה, בלי להתרסק ובלי לפחד מהפעם הבאה. אם אתה יודע להכיל הפסד וכאב של זריקה לא מוצלחת, אתה שם״.
אולי בגלל זה הצלחת לשמר לעצמך כל השנים מעמד־על אצל האוהדים הישראלים, לא רק אוהדי מכבי. זה לא אבד לך אחרי התקופה הקצרה כמאמן במכבי, וגם מהפועל תל אביב הלכת אחרי חודש ועדיין פרגנו לך. תמיד הכילו את התקופות הרעות שלך, היו סלחנים אליך.
״אני מאלה שיודעים לקבל אחריות ולא מאשים. יש לי יכולת ספיגה. מה שכן - יש לי בעיה עם חוסר צדק ועם החלטות שאני מרגיש שהן לא כשרות, אבל לעולם לא ארצה לקבל שריקה שלא מגיעה לי. אני לא מאמין באלוהים, אבל מאמין באלוהי הכדורסל, במקום הנקי שלו״.
תביא לנו גביע בנבחרת?
"אני לא רוצה לדבר עלי, אלא על אלישע לוי, שאימן את נבחרת הכדורגל. כשהוא מונה, הוא היה המינוי הכי מפורגן בתקשורת. למה המאמן הוא המטרה, ולא מי שמינה אותו? כל העניין הזה של אחריות שתמיד נופלת על מאמן לא נראה לי. זה עניין מורכב ותלוי בהרבה מצבים משתנים.
"אני חושב שללוזון או לעיני, או לעמירם הלוי בכדורסל, יש משקל כבד יותר מאשר למאמן בבניית חזון של נבחרת. נכון שאי אפשר לשפוט את היו"ר על כל גול שאנחנו חוטפים, אבל האחריות שלהם היא יותר לאפשרויות ולתנאים שהמאמן מקבל כדי לנסות לשנות את המצב. כי עובדה שכל הזמן מחליפים מאמנים, ושום דבר לא משתנה באמת. אז אולי המאמן הוא לא ממש הבעיה.
"צריך למדוד את המאמן עשר שנים אחרי שהוא מסיים, כמו שאני מצפה שימדדו אותי - ברמה של מה שאני משאיר אחריי. אנחנו לוקים באבחון, וגם ברצון הטוב. תרבות ספורט זה לא לערוף ראשים כל הזמן.
"הסיפור הגדול צריך להיות ברמת המדינה. יש ח"כ בשם יואל רזבוזוב, שרוצה להעלות את מספר שעות החינוך הגופני משעתיים לשלוש בשבוע, ולא מצליח. אבל גם שעתיים חינוך גופני אין פה. תלמיד בישראל מקבל נטו שמונה דקות חינוך גופני בשבוע. שמונה דקות. נותנים להם כדור ושולחים אותם. ואם מענישים - העונש הוא ריצה. אתם מבינים את הבעיה? ריצה נחשבת עונש.
"יש בישראל שתי מדינות. מדינה אחת שיש לה חיל האוויר הכי טוב בעולם, שיכול לעשות מה שהוא רוצה, ומדינה שלא קובעת לעצמה יעדים בספורט. ואני אומר לכם שאם נחליט שהגעה למונדיאל או ליורו תלויה בעצם הקיום שלנו ונקבע יעד לעוד עשר שנים - נגיע גם למונדיאל וגם ליורו".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו