במהלך המופע במוזיאון ת"א מספר דני רובס שביום שבו הוציא את התקליט הראשון שלו, הבורסה נפלה. באלבום השני, פרצה האינתיפאדה הראשונה. בשלישי עפו סקאדים. "אתם מבינים? זו מסורת כזו. אני מוציא את האלבום הבא בפברואר, אז אני במקומכם מכין את הממ"ד", אמר. וזה בדיוק רובס, עם ההומור והסיפורים האישיים ועם התייחסות משועשעת ללוזריות מסוימת.
להופעה שלו בפסטיבל הפסנתר הוא בחר רק שירי אהבה, שלו ושל אחרים. רגע לפני העשור השביעי בחייו, עלה רובס לבמה כשהוא מלווה ברביעיית כלי מיתר, בקונטרבס ובפסנתר וכשהוא מצויד בגזרה חדשה ובקול שהצרידות שנוספה לו עם השנים - רק עושה עימו חסד. להיטים הרי אף פעם לא חסרו לו, אבל בעוד שותפו בתחילת הדרך שלמה ארצי כבש את המדינה, רובס נתן לקריירה שלו ברקס רציני.
אבל הקהל שגדש את אולם רקנאטי לא היה שותף לתחושת הלוזריות של רובס, אלא קיבל אותו באהבה. עבורו רובס הוא מנצח. לא רבים בז'אנר אמצע הדרך הזה במוזיקה הישראלית הצליחו לייצר כל כך הרבה להיטים. תוסיפו לכך את הביצועים הנכונים ואת הכנות הכובשת של רובס - והקהל קיבל בדיוק את מה שרצה: מוזיקת מיינסטרים אהובה, בלי חידושים והפתעות.
במהלך המופע אירח רובס את נתן כהן מ"הנשמות הטהורות" ואת רוני דלומי. הופעת האורח של כהן, שהפיק את אלבומו של רובס "פנים ושמות", היתה ראויה. לעומתו, דלומי לא השתלבה באופן טבעי בערב.
בסיכומו של עניין היה ערב מהנה, ונראה כי על אף תחושת הפספוס שמלווה אותו, רובס בהחלט נרשם בדפי ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית.