כמעט שני עשורים מתקיים פסטיבל הפסנתר, ונדמה שבמהלכם חלה שחיקה משמעותית במעמדו של הכוכב: הפסנתר. פסטיבל שפעם הציע סדרת מופעים שבמרכזם פסנתר, הפך להיות שם קיצור ל"סדרת מופעים עם עיבודים מעט שונים מהרגיל שמלווים בחלק מהזמן בכלי מיתר ובפסנתר". כלומר, הפסנתר הוא רק תירוץ, בחלק מהמקרים תירוץ די קלוש.
זה בדיוק היה המצב בהופעה של נסרין קדרי בפסטיבל. פסנתר כנף נכח על הבמה, אבל העיבודים לא הציגו אותו ככוכב. הוא, כמו כל שאר הכלים, היה רק ליווי לכוכב האמיתי: הקול של נסרין. היכולות הווקאליות של הכוכבת הזו מתעלות מעל עיבוד, להקה, במה ואפילו שפה. כשהיא שרה, העניינים האלה הופכים לזוטות.
המופע הקצר מדי הזה (כשעה ברוטו שבסופה הקהל הרגיש שיצא וחצי תאוותו בידו) נקרא "קלאסי" והבטיח להכיל קלאסיקות ישראליות לצד קלאסיקות מהעולם הערבי ומהרפרטואר של קדרי. הקלאסיקות הישראליות היו כולן מאזור הים תיכון (למשל, "נשבע" של חיים משה או "אל תשליכני לעת זיקנה" של אביהו מדינה), והערביות כללו את "פוג אל נחל" העיראקי ואת "סוואח" של עבד אל־חלים חאפז.
הבחירות האלה אינן רק סגנוניות (שהרי קדרי מסוגלת לבצע בקלות שירים של חוה אלברשטיין או של אריק איינשטיין) אלא גם הצהרתיות. אפשר להבין את ההצהרה באופן ברור לחלוטין כשהיא מבצעת את "הלוואי" של בועז שרעבי. המוזיקה הים־תיכונית שימשה לה גשר להתערות בחברה הישראלית־יהודית ואותה היא נושאת ככלי לחיבור ואחווה.
היא מסיימת עם הדרן קצרצר שכולל את "אתה עושה לי טוב" כשהקהל כבר כולו על הרגליים ורוקד ליד הבמה. ואז, ברגע השיא, מודה ונפרדת במהירות, משאירה על הבמה את מי שפעם היה כוכב הפסטיבל.