לפני כמה ימים כתבתי כאן על יאניס אנטטוקומפו, והופניתי על ידי קולגה לכתבה ב־ESPN שעסקה בשאלה "מי עשוי להיות הכוכב האמריקני הגדול הבא", עם תמונה של לונזו בול. כותרת אחרית הימים, שכן מי אי פעם דמיין שיהיה צורך לסייג במילה "אמריקני" את המושג "הכוכב הגדול הבא".
שדרגו מערכת הפעלה! עוד לפני שאנטטוקומפו פתח בסערה את המרדף אחרי ה־MVP ושבן סימונס האוסטרלי הסתמן כפייבוריט מאוד מוקדם לרוקי השנה, שחקנים זרים שולטים לחלוטין בקבוצת הגיל מתחת לגיל 25. מלבד היווני והאוסטרלי יש לנו גם את ג'ואל אמביד (קמרון), קריספס פורזינגיס (לטביה), ניקולה יוקיץ, (סרביה) ורודי גוברט (צרפת). אמביד הוא כנראה מקרה גבול, מכיוון שעבר לארה"ב בגיל 16.
הסתכלו על השנה שעברה. שלושה מחמשת השחקנים בחמישיית הרוקיז היו זרים, כמו גם שלושת הראשונים לתואר השחקן המשתפר - שבעידן שבו שחקנים מגיעים לליגה בני 19 כנראה משקף יותר את עתידה.
זו תופעה שעליה קיבלנו התראות שווא במשך שנים. שחקנים אירופאים נכנסו ויצאו מהאופנה. צריך לתת קרדיט גדול מאוד לקובי בראיינט, שבילה חלק מהתבגרותו באיטליה וכבר ב־2015 אמר שהאירופאים משחקים יותר טוב בגילים הצעירים. הסיבה לכך פשוטה - התיכוניסטים האמריקנים משחקים בשתי מסגרות: התיכון, שם יש כל מיני הגבלות אקדמיות שממשיכות גם במכללה, וכדורסל ה־AAU, שהוא לא רציף ומשמש לא פעם יותר לקידום של חברות הנעליים. הזרים המעולים בגיל הזה נמצאים באקדמיות מצוינות (צרפת, אוסטרליה) או קבוצות מקצועניות (סרביה, ספרד), ומתאמנים עם מבוגרים.
זה כבר קורה שנים, אז למה המהפך מתרחש דווקא עכשיו? ראשית, כי הזרים עדיין נדרשו להתקדמות, אבל גם בגלל סיבה פחות פוליטקלי קורקט לדיון - העדיפות המסוימת באתלטיות של ספורטאים שחורים.
ג'רי ווסט, כנראה גדול מעריכי הכישרונות אי פעם וגם אחד מגדולי השחקנים הלבנים, דיבר על כך לפני כשנתיים בכתבה שעסקה בירידה חדה בכמות השחקנים הלבנים: "השחקן הלבן לא נעלם, נעלם האמריקני הלבן". ווסט דיבר על המצב המגוחך שבו באיזו אצטלה אקדמית למאמן הקולג' אסור לעבוד עם השחקנים שלו כל השנה. אז בעשרים השנים האחרונות הלבנים האירופאים עקפו את האמריקנים, אבל היתרון האמריקני נשמר בגלל האתלטים השחורים.
התחרות עברה לתנאים גופניים שווים. מבלי להיכנס לדיון גנטי־גזעי, לשחורים יש יתרון מסוים בכדורסל. אז אם בעבר ללבנים אירופאים נפלאים כמו פאו גאסול או דירק נוביצקי היתה תקרה (גם אם גבוהה ביותר), במקרה של אנטטוקומפו, אמביד, סימונס וגוברט מדובר באתלטים בעלי נתונים דומים, כך שיש לנו תחרות הוגנת יותר בין שיטות לאימון צעירים.
