מדי שנה, לקראת ראש השנה, אנחנו רגילים לשמוע עד כמה גדלה האוכלוסייה בישראל, מלווה בפילוח אוכלוסין, שבו הרוב הם כמובן היהודים. דבר דומה קורה עתה גם בקובה, שם אחרי שנים של צמצום הולך וגובר של האוכלוסייה היהודית, חל שינוי. המספרים אמנם עדיין רחוקים מהשיא שכלל 15 אלף יהודים ועומד רק על כעשירית מכך (95 אחוזים מיהודי האי נטשו עם עליית פידל קסטרו לשלטון ב־1959), אבל השינויים במדינה זו, בעיקר מאז קריסת בריה"מ בשנות ה־90 - סובלנות גדולה יותר כלפי הדתות השונות - הובילו להתייצבות וכאמור לגדילה מחדש.
יצאתי לשם הקיץ עם ארגון הג'וינט כדי ללמוד את הקהילה היהודית ואת אתגריה, את הייחודיות שבה ואת הדרכים שבהן היא מנסה לשרוד - 500 שנה אחרי שנוצרה, בתקופה שבה כריסטופר קולומבוס, שיש עדויות לכך שהיה יהודי אנוס, גילה את קובה ואת אמריקה. כששמעו מכריי על הנסיעה, עלו גם השאלות הבאות, פעם אחר פעם: "מה איבדת בקובה?" ו"יש בכלל יהודים בקובה?" - ואם על כל פעם שנשאלתי שאלות אלה היה עוד יהודי בקובה, מצב הקהילה שם היה טוב הרבה יותר.
פלורליזם דתי
מספר היהודים בקובה הוא חידה. אמנם רוב הקהילה נמצאת בבירה הוואנה, אבל מספר מדויק אין. ראשית, משום שאין הגדרה ברורה למיהו יהודי. בהינתן קהילה כה קטנה, שלא מציעה מבחר רב של בני ובנות זוג יהודים פוטנציאליים, ספק רב כמה מבין חברי הקהילה אכן יהודים על פי ההלכה. שנית, מפני שכחלק מהמהפכה הקומוניסטית, הוגדרה קובה כמדינה אתיאיסטית. ככזו, קובה לא בדיוק עודדה פעילות מונותיאיסטית דתית בתחומה, וזאת בלשון המעטה.
כך, לדוגמה, מי שרצה להיות חלק מהמפלגה הקומוניסטית, שהיא במקרה גם המפלגה היחידה בקובה, לא היה רשאי לקחת חלק בפעילות דתית. כך כמעט הועלמו לגמרי הנצרות והיהדות מהמרחב הציבורי והפרטי בקובה. עד היום האמונה הדתית הנפוצה ביותר בקובה היא היורובה, עבודת אלילים שמקורה בניגריה. לזכותה של קובה ייאמר שהמדינה נקייה כמעט לגמרי מאנטישמיות, ועל כך גאוותם של יהודי קובה.
כאמור, עם קריסת בריה"מ, המשטר הקובני ערך כמה שינויים, ובהם ביטול הגדרתה של קובה כמדינה אתיאיסטית והפיכתה למדינה חילונית, סובלנית הרבה יותר לדתות המונותיאיסטיות השונות. בזכות שינויים אלה הצליח מנהיג הקהילה היהודית דאז, ד"ר חוסה (יוסף) מילר, לרתום את ארגון הג'וינט כדי שיסייע לקהילה היהודית המקומית, וכך אכן היה.
הג'וינט, ובשמו המלא: American Jewish Joint Distribution Committee, הוא ארגון צדקה יהודי־אמריקני שנועד לסייע ליהודים באשר הם. אחד הפרויקטים שמפעיל הג'וינט כיום נקרא Entwine, ומטרתו להגביר את המודעות של הדור היהודי הצעיר למצבם של קהילות יהודיות נידחות ברחבי העולם - כמו קובה - בין היתר, באמצעות טיולים חווייתיים־חינוכיים.
חברי משלחת הג'וינט ברחובות הוואנה // צילומים: אלה גורדון, נח שוורץ
במסגרת קבוצה כזו זכיתי גם אני להכיר מקרוב את הקהילה היהודית בהוואנה. כפי שתוכלו להיווכח מייד, עלי הפרויקט הזה עובד ממש טוב ובזכותו למדתי להעריך מאוד את הפעילות החשובה של הארגון ברחבי העולם היהודי. אז למה לא להפיץ את הבשורה גם לאחרים?
אחד מעקרונות הפעולה המרכזיים של הג'וינט הוא ערבות ללא תנאי: סיוע לקהילות יהודיות במצוקה ללא תלות במקום ובאופן שבהם הן בחרו לחיות. במציאות שבה לכל אחד יש את המניעים שלו, אין מדובר בדבר של מה בכך, שכן רבים מהתורמים למטרות דומות עושים זאת במטרה לקדם אורח חיים מסוים או אג'נדות שונות. לעומת זאת, את מה שארגון הג'וינט עושה אפשר לכנות "אלטרואיזם יהודי", שדואג למשפחה היהודית.
נדודיו של המניין הקובני
את הביקור בקהילה היהודית של הוואנה פתחנו בבית הקברות היהודי האשכנזי שנמצא בפאתי העיר ושהוקם ב־1906. לא רחוק ממנו נמצא גם בית הקברות היהודי הספרדי. כפי שניווכח בהמשך הסיור, זהו למעשה המקום היחיד בקהילה היהודית שבו יש הפרדה בין ספרדים לאשכנזים. מדובר בבית קברות יהודי טיפוסי עם מצבות שיש בגוון לבן בוהק שבראשן מגן דוד.
רק הסיפורים הכתובים בעברית צחה על המצבות מסגירים שמדובר בסיפורה של קהילה ייחודית. על חלק קטן מהמצבות ניתן למצוא פסל שיש המדמה גזע עץ כרות, סימן לכך שחייו של הצעיר שנקבר במקום נגדעו באיבם. בפינת בית הקברות נמצא קברו של חוסה מילר, הנשיא המיתולוגי של הקהילה במאה הקודמת. לצידו נמצאת מצבה מיוחדת, משנת 1947, להנצחת קורבנות השואה. על פי המדריך שלנו, מדובר אולי בהנצחה הראשונה בעולם לזכר השואה.
הביקור המרתק בבית הקברות סגר לנו את פרק העבר, ועכשיו יכולנו להמשיך לפרק ההווה של הקהילה. התחנה הראשונה שלנו היתה בית הכנסת הספרדי "עדת ישראל", שנוסד בשנות ה־50 של המאה הקודמת, בית הכנסת האורתודוקסי היחיד בכל המדינה. בדרכנו לבית הכנסת עברנו ליד פסל מנורה גדול, שמוקם בחצר של כנסייה. בירור קצר העלה שמדובר בפסל חדש יחסית שהציבה ממשלת קובה לטובת הנצחת השואה.
במהלך הביקור בהוואנה זכיתי לפגוש כמה חברי קהילה מדהימים ודרכם להכיר את סיפורה המרתק. כך, למשל, בבית הכנסת נפגשנו לשיחה עם הרב יעקב ברז'ניאק, המשמש גם חזן, שוחט ומנהל חברה קדישא. למעשה, הוא הסמכות הדתית היחידה באי. אלא שגם סיפורו של ברז'ניאק משקף את סיפורה של הקהילה. עד לא מזמן הרב יעקב כלל לא היה יהודי, לפחות לא על פי ההלכה.
הוא אמנם ממשיך את דרכו של סבו, ששימש השוחט של הקהילה, אלא שאביו של יעקב, שיותר מדי אופציות לכלה יהודייה מקומית לא היו לו, נישא לגויה, ולכן יעקב לא נחשב ליהודי. אביו של יעקב, שנפטר בגיל צעיר, השביע את בנו שימשיך להפעיל את בית הכנסת. לימים, הגיע יעקב לישיבה של הרב שלמה ריסקין באפרת שבגוש עציון, עבר תהליך של גיור, הסמכה לרבנות והכשרה לשמש שוחט, וחזר להוביל את הקהילה.
במסגרת השיחה שקיימנו עם הרב יעקב, שאלתי אותו כיצד זה שבכל קובה אין אפילו בית חב"ד אחד לרפואה, שהרי ידוע ששליחי חב"ד מצויים בכל מקום שבו יש יהודים. הרב יעקב חייך והסביר שלפי החוקים המקומיים, אסור לעשות מיסיון לשום דת, ופעילות של חב"ד עלולה להיחשד ככזו. יתרה מכך, הרחיב הרב יעקב, רוח הקהילה המקומית היא מאוד לא אורתודוקסית, ולא בטוח שהיהודים המקומיים יראו בעין יפה כניסה של חב"ד לקהילה.
אבל בתי כנסת יש, והם החלו לצוץ כאמור רק אחרי נפילת הגוש הסובייטי. הקהילה היהודית עמלה רבות כדי להציל את מה שנשאר מבתי הכנסת האבודים, הנטושים והחרבים למחצה. עם הזמן, לאחר שיפוצים והתהוות הדרך, התרכזה הקהילה סביב שלושה בתי כנסת: נוסף על בית הכנסת האורתודוקסי הספרדי "עדת ישראל", אפשר למצוא גם בית כנסת של המרכז העברי־ספרדי ובית כנסת קונסרבטיבי אשכנזי, הנושא את השם "בית שלום".
גם לאחר ששוקמו שלושת בתי הכנסת, היה צורך להחזירם לפעילות שתצדיק את קיומם בעיני השלטונות. לאור המצוקה שבגיוס מניין יהודים לתפילות, הומצא המונח "מניין קובני", שמשמעו מספר פחות מעשרת המשתתפים הנדרשים למניין. במקרים כאלה צורפו לספירה גם ספרי תורה והיושב במרומים. בכך לא הסתיים תפקידו של המניין הקובני. עם סיום התפילה, נדד המניין מבית כנסת אחד למשנהו במטרה להוכיח פעילות ותנועה בכל אחד מבתי הכנסת.
בית מרקחת כמרכז קהילתי
נראה שדווקא מציאות קשה זו היא שהביאה לגיבוש הקהילה כולה סביב מספר בתי כנסת הפועלים בהרמוניה ובשיתוף פעולה. עדות נוספת לכך היא העובדה שדווקא בית הכנסת של המרכז העברי־ספרדי הקים את המוזיאון המקומי לזכר השואה. בתום ביקורנו במוזיאון נפגשנו עם נשות קהילה, שבזמנן הפנוי מכינות כיסויי חלות עם עיטורים בעלי מוטיבים יהודיים וקובניים. פעילות זו, המאורגנת על ידי הקהילה, מאפשרת אפיק הכנסה נוסף לקהילה, בזכות מכירת הכיסויים לתיירים יהודים המגיעים מרחבי העולם.
אחד ממובילי בית הכנסת הספרדי הוא שמואל, יהודי מבוגר ממוצא אשכנזי, שהספיק להתחתן ולהתגרש ארבע פעמים. צאצאיו ויתר קרובי משפחתו כבר לא נמצאים בקובה והם משקפים את הפזורה של יהדות קובה בעולם: חלקם נמצאים בישראל, חלקם במקסיקו וחלקם במיאמי.
זה המקום לציין כי הקהילה הקובנית השנייה בגודלה בעולם אחרי הוואנה היא זו שנמצאת בשכונת ליטל הוואנה שבמיאמי, פלורידה. חלק מקהילה זו כולל יהודים שעזבו את קובה, והם קרויים בפי היהודים המקומיים ג'ובנס (Jewbans) - יהודים־קובנים. אותם ג'ובנס ממשיכים להוות גורם בעל השפעה בקהילה, שכן הם רשאים לשלוח כסף לקרובי משפחה שעדיין חיים בקובה, מקור הכנסה משמעותי מאוד עבור הקובנים.
חברי המשלחת מעניקים כיסאות גלגלים שנתרמו על ידי הג'וינט // צילומים: אלה גורדון, נח שוורץ
ליד בית הכנסת האשכנזי הוקם מרכז הקהילה היהודית, הידוע גם בשמו המקומי "הפטרונטו", שבו אפשר למצוא כמה מפעלים הנתמכים על ידי הג'וינט: ספרייה, בית מרקחת וכיתת מחשבים, לא דבר של מה בכך כשמדובר בקובה. הביקור שערכנו בבית המרקחת העיד עד כמה מצומצמים השירותים החיוניים המוענקים לאזרחי המדינה, שכן בית המרקחת שבנתה לעצמה הקהילה היהודית הכיל תרופות בסיסיות מאוד מצד אחד, אך מהווה אבן שואבת לחברים רבים מהקהילה.
מדי ערב שבת מתקיים במקום, אחרי התפילה, פרויקט הזנה שמוביל הג'וינט מאז 1995, שבמסגרתו נהנים כל חברי הקהילה מארוחה שבועית עם עוף כדי לנסות להשלים חוסר בפרוטאין. כל זאת בזמן שאזרח קובני מקבל הקצבה חודשית של עד 400 גרם עוף בחודש. לכל ארוחת שבת כזו מתייצבים כ־200 חברי קהילה. אם בתחילה חששתי שמדובר בחברי קהילה שמגיעים רק לטובת מנת העוף, שמחתי להתבדות כעבור 24 שעות, כאשר כמות דומה של חברים הגיעה למחרת להופעת להקות הריקודים של הקהילה ולטקס ההבדלה המרגש, וזאת למרות שהפעם לא הוגש עוף.
ב"פטרונטו" קיימנו שיחה מרתקת עם אדלה דבורין, נשיאת הקהילה היהודית של קובה ומי שהחליפה את ד"ר חוסה מילר לאחר פטירתו. דבורין נולדה בקובה למשפחה חרדית לפני כך וכך שנים, אי אז לפני ההפיכה הקומוניסטית, כשהקהילה היהודית היתה בשיאה. כאמור, 30 שנים שבהן קובה הוגדרה כמדינה אתיאיסטית חיסלו כמעט לגמרי את מה שנותר מהקהילה היהודית, ורק בזכות דמויות כמו דבורין, שרדה הקהילה את תלאות הקומוניזם.
הנשיאה, בעלת חוש הומור משובח, סיפרה על מפגשיה עם פידל וראול קסטרו, וכיצד הביאה את ראשי המדינה לדבר בפני הקהילה היהודית הקטנטנה. את פידל היא הזמינה להגיע לביקור בחנוכה, "חג המהפכה היהודית", כפי שהציגה זאת בפניו. לטענתה, היהודים שנשארו בקובה לא מתחברים לקומוניזם כמו הכבוד והחיבה שהם חשים כלפי פידל קסטרו.
כשפידל, חובב תנ"ך בפני עצמו, הגיע לדבר בפני הקהילה, הוא נאם במשך שעתיים, שבמהלכן גילה שמדובר בקהילה המורכבת מגרים רבים שלא מכירים תנ"ך, והמליץ להם להעשיר את ידיעותיהם ביהדות. כשראול, אחיו של פידל, הגיע לבקר, הוא שאל את אדלה מה גודלה של הקהילה היהודית. אדלה, שרצתה להרשים את נשיא המדינה החדש, החליטה להפריז ולומר - 1,500 אנשים. תגובתו של ראול המופתע הפתיעה גם אותה: "כל כך מעט יהודים שעושים כל כך הרבה רעש?"
אם סיפורה של דבורין הוא המורשת של הקהילה היהודית בקובה, גלוריה מייצגת את ההווה הלא פשוט של הקהילה. את גלוריה, מורה בבית הספר היהודי, פגשנו לארוחת צהריים. בית ספר יהודי אמרנו? לא בדיוק. מדובר בבית ספר שפעיל רק בימי ראשון לטובת הקניית ידע בסיסי ביהדות ובעברית לצעירי הקהילה.
מכיוון שבקובה מיזמים חינוכיים מהסוג הזה אינם ממומנים על ידי המדינה, וגם לא רשאים לפעול באופן פרטי, מדובר על פרויקט שכל כולו בהתנדבות. אם מביאים בחשבון שגלוריה עובדת בימים שני עד שישי כרגיל בעבודתה הקבועה מחוץ לקהילה, ביום שבת היא מתנדבת בקהילה וביום ראשון בבית הספר, אפשר להבין כמה גדולה ההקרבה שהיא נדרשת אליה כדי לסייע בטיפוחה של הקהילה.
סיפורן של אדלה וגלוריה הוא רק מדגם מייצג של דמויות מופת בקהילה היהודית, שלא מהססות לקבל אחריות לטובת בניית חזון עתידי לקהילה הנשען על מורשת מפוארת, למרות כל קשיי היומיום של המציאות הכלכלית בקובה.
צעירים ומובילים
במסגרת הביקור זכינו לפגוש צעירים רבים נוספים ששמחו מאוד להכיר אותנו ולשמוע יותר על ישראל ועל יהדות. הם בתמורה שמחו להראות לנו את מקומות הבילוי השווים בהוואנה וללמד אותנו לרקוד סלסה. כך זכינו לפגוש את אלחנדרו (21), שהחלום שלו הוא לעבוד כמהנדס במיקרוסופט ישראל, ואת אחותו טליה, שלמרות גילה הצעיר (16) לוקחת חלק משמעותי בהובלת תפילות שבת בבית הכנסת.
למקרה שלא שמתם לב, הקהילה המקומית מונהגת בעיקר על ידי נשים. הדבר נכון הן בשכבות הגיל המבוגרות יותר, והן בגילים הצעירים יותר. אחת ממנהיגות הדור הצעיר היא סוזנה, בת 19 בלבד, שמובילה את צעירי הקהילה באמצעות המון יוזמה וחריצות. בזמן שהיא לא משמשת חזנית או מובילת מועדון הריקודים היהודי, היא סטודנטית מצטיינת לסוציולוגיה.
בית הכנסת האורתודוקסי היחיד במדינה. מבקרות ב"עדת ישראל" // צילומים: אלה גורדון, נח שוורץ
במהלך הביקור בקהילה פגשנו גם את בנה של גלוריה, דויד בן ה־21, שגם הוא, למרות היותו סטודנט להנדסה, מקדיש את זמנו הפנוי לפעילות התנדבותית.
סיפורו של הדור הצעיר של יהודי קובה גם הוא לא פשוט כלל ועיקר. ראשית, כי לא פשוט להיות צעיר בקובה, גם אם אינך יהודי. בקובה מונהג שירות צבאי הכולל גיוס חובה לגברים למשך שנתיים, ושנה למי שבוחרים ללכת ללמוד באקדמיה. הלימודים באקדמיה פתוחים לפי מכסות, וקבלה לכל מקצוע תלויה בציון מבחני המעבר. הלימודים באקדמיה הם אמנם בחינם, אך אם לא התקבלת למסלול המקצועי שרצית - לא ניתן לשלם למוסד פרטי כדי לעבור את ההכשרה.
כמו כן, כל בוגר אקדמיה נדרש לעבוד בשירות הציבורי לפחות שנתיים לאחר תום הלימודים (אצל נשים החובה היא שלוש שנים, שכן הן לא מחויבות לשרת בצבא). באופן מפתיע משהו, השכר של אקדמאים בשירות הציבורי נמוך מאוד, דבר המהווה תמריץ עבור צעירים רבים לוותר על השכלה גבוהה ולעבוד במקצועות פשוטים אך מכניסים יותר, מנהג מונית ועד רוכל בשוק.
לצעירים היהודים, הדילמה מורכבת הרבה יותר, מכיוון שמי שרוצה לשמור על אורח חיים יהודי, בדרך כלל ישקול לעזוב לישראל או לקהילה יהודית אחרת של דוברי ספרדית באמריקה. את ישראל הצעירים מכירים לא רע. רובם זכו להגיע לפחות פעם אחת לכאן, אם במסגרת תגלית ואם במסגרת משחקי המכביה. במאמר מוסגר אציין שבעוד אצלנו בישראל נותנים למשחקי המכביה לעבור בשקט יחסי, עבור הצעירים היהודים בקובה מדובר על אירוע שיא שאליו הם מתכוננים ומצפים במשך זמן רב.
משיחות שערכתי עם החבר'ה הצעירים עולה דבר מעניין: מצד אחד, הם מודעים היטב לעוני של קובה ולמצבם הכלכלי הרעוע והמדאיג, ומצד שני, הם אינם תולים זאת במדיניותו הקומוניסטית של קסטרו. לעיתים אפילו להפך. הם ישמחו על כך שהלימודים האקדמיים כמו גם השירותים הרפואיים ניתנים בחינם ובאופן מיידי, שלא כמו מקומות אחרים בעולם, שבהם "צריך להמתין לעיתים כמה שבועות או חודשים לקבלת תור לרופא מומחה", כדבריהם.
הדיסוננס הזה אינו ייחודי ליהודי קובה, ונראה שבאופן כללי רוב מי שבחרו להישאר במדינה, יהודים ושאינם יהודים, עדיין מאמינים בערכי המהפכה הקומוניסטית שהובילו צ'ה גווארה ופידל קסטרו. כן, הם עדיין שם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו