כשגלילה רון־פדר-עמית חוזרת לתקופה המאושרת ההיא, שבה בילתה על צמרות העצים בשכונת אחוזה בחיפה, עיניה בורקות. במיוחד כשהיא נזכרת ברגע מכונן אחד, שנצרב בזיכרונה.
"יום אחד עליתי על עץ אורן מאוד גבוה, לבד, בלי כל החבורה שלי, ופתאום נשבה רוח חזקה, וצמרת העץ התנדנדה. הייתי אולי בת 10. אני זוכרת שלא פחדתי, פשוט חיבקתי את הענפים והרגשתי כאילו העץ ואני אותו הדבר. הרגשתי שכמו שלא יכול לקרות שום דבר לעץ, גם לי לא יכול לקרות כלום. כך זה נמשך כמה דקות, עד שחלף.
"בשנה האחרונה, כשכתבתי את הספר החדש, שטלטל אותי מבחינה רגשית, חזרה אלי חוויית הילדות ההיא. כשא"ד גורדון, גיבור הספר, מדבר על התמזגות עם הטבע - הוא מדבר בדיוק על ההרגשה ההיא שהיתה לי. עד היום אני מטפסת על עצים, עם נכדיי".
אנחנו יושבות בבית קפה עמוס בגוש דן. איש מהמלצרים ומהלקוחות לא מזהה את הסופרת המפורסמת, אף שרובם, אפשר לשער, קראו לפחות אחד מ־400 ספריה, או נתקלו ביצירותיה בקולנוע ובטלוויזיה. אחרי הכל, מי לא מכיר את סדרת "אל עצמי" וחלם בלילות על ילד האומנה המפורסם בישראל, ציון כהן? מי לא פגש אותה מעל דפי "ג'ינג'י", שהביא לעולם את אודי שחר, הירושלמי הנמרץ? ומי לא חקר את הארץ עם חבורת כס"ח ("כוח סיירות חוקר")?
הדור הצעיר יותר זכה להכיר גם את הסדרות החדשות שכתבה. "טולי תעלולי", "סיירת המדע" (סדרה בת 31 ספרים), "להתבגר" (לבני הנעורים) ו"משימה עולמית", שעדיין נכתבת. לאורך 45 השנים האחרונות עובדו יצירותיה לסרטי קולנוע ("נאדיה", "בחינת בגרות") ולתוכניות טלוויזיה ("ג'ינג'י", "משפחה וחצי", "להתבגר"). כתיבתה העשירה והקולחת הפכה אותה לאחת מסופרות הילדים והנוער האהובות בארץ, וליוצרת עתירת פרסים, ובהם פרס בגין (2016, על תרומה לעם ישראל ועשייה ציונית).
היא כתבה גם למבוגרים, בעיקר ביוגרפיות העוסקות בדמויות מפתח מדור התקומה והציונות: "המורד" על אברהם שטרן (יאיר), "באור ובסתר" על זאב ז'בוטינסקי, "משה דיין", "אומרים אהבה יש" על חיים נחמן ביאליק, וכעת - "העורג", שמגולל את סיפור חייו של אהרן דוד גורדון, ממובילי תנועות העבודה בארץ ישראל (הוצאת מודן).
"מעולם לא קרה לי מה שקרה בספר הזה", היא מודה בהתרגשות ניכרת. "נסחפתי עם הדמות של גורדון. קשה לי להסביר, להבין בעצמי או לנתח עד כמה. ההזדהות שלי עם הדברים שהוא כתב היתה כל כך תהומית, שהוא השפיע על חיי. זה משהו משנה חיים".
חשוב לה לדבר על האיש שכונה "הצדיק החילוני", מי שנתפס כמייסד תורת "דת העבודה". היא נהנית לספר עליו, עד שלעיתים נדמה שאפילו הביוגרפיה שכתבה לא מספקת אותה. נראה כי הוא גרם לה להסתכל על החיים אחרת והוציא ממנה פן אחר, רך, שלם ועגול יותר.
"המגע הראשון שלי עם גורדון היה הלם, הפתעה. גיליתי שכל מה שאני יודעת עליו הוא הפוך. יגידו שהוא היה סוציאליסט, שהוא הקים את הקיבוצים - והכל הפוך מזה. הוא היה אנטי־סוציאליסט ואינדיבידואליסט קיצוני. הדבר הראשון שסיקרן אותי היה איך הכל התהפך? איך זה קרה?
"אז התחלתי לחקור. ממה שקראתי מאנשים שהכירו אותו, כולם אמרו שהמגע האישי איתו היה ממגנט. הוא היה כנראה כריזמטי בצורה בלתי רגילה. היה בו קסם - בצורה שהתייחס לילדים, בצורה שידע להניח יד על אדם. הוא היה אבא שלהם, מורה, מנהיג".
ההערצה היוקדת הזו נולדה רק לפני מעט יותר משנה, לאחר שרון־פדר-עמית השתתפה באירועי "השומר החדש", ארגון המתנדבים הנלחם בתופעת גניבות הרכוש בנגב ובגליל. "אני תורמת לארגון מבחינה רעיונית, עוזרת בעריכת חומרים, באה לאירועים שלהם ועושה מה שאני יכולה. הם ההתנדבות שלי. עדיין לא שמרתי איתם בשטח, אבל גם זה עוד יגיע".
לארגון היא התוודעה ממש בראשית דרכו, לפני עשר שנים, כשהוזמנה לפגישה עם מייסדיו, וזו התרחשה בקרוואן על גבעה ליד היישוב ציפורי. "ישבו שם שני צעירים בגיל של ילדיי, והם סיפרו לי סיפור נהדר על ארגון התומך ברעיון של אהבה לעם ישראל ולארץ ישראל. לא עמדתי בזה, ישר נמסתי ואמרתי להם: 'אני איתכם'.
"'השומר החדש' בא ואומר לצעירים: ממשו את עצמכם, תהיו מי שאתם, ואנחנו נעניק לכם חוויה נפשית של התחברות לאדמה. אנשים זקוקים לזה. אדם שלא משתייך הוא תלוש.
"איתם גיליתי שכל אחד מתחבר לאדמה בצורה אחרת. חלק משתתפים בקטיף או במסיק זיתים, חלק בערב סביב מדורה, לומדים דף גמרא שקשור בארץ, או דף של א"ד גורדון. הם באים פעם בחודש ומחכים לחוויה הזאת".
כתיבת הספר התבססה על חמישה עמודים בודדים שבהם נחשפו תולדות חייו של גורדון (דברים שכתב עליו חברו יוסף אהרונוביץ' וזיכרונות של יעל בתו), מהם צללה לתחקיר מדוקדק. "לא היה עליו ספר ביוגרפיה רשמי, וספק אם ייכתב כזה אי פעם. אין עליו חומר. כשהוא עלה לארץ ב־1904, בגיל 48, הוא היה אנונימי. לא עסקן או פעיל מפלגתי, ולא מנהיג. הוא היה בן אדם, צדיק נסתר. איש לא הכיר אותו, לא עמדו לנופף לכבודו. רק שתי תמונות שלו שרדו, ועוד תמונה אחת מטושטשת שלו עובד בשדה, ולצידן חמישה עמודים נדירים על אודותיו.
"קראתי בשקיקה כל פיסת מידע עליו ושרטטתי את תחנות חייו, בהתבסס על כמה שיותר עובדות. עשיתי מחקר על הכפרים באוקראינה שבהם חיו יהודים. נכנסתי לתחום והגעתי לאוצרות. קראתי עיתונים מהתקופה שבה גורדון היה ילד בן 7. נהניתי מהתחקיר, גיליתי עולם ומלואו. השתמשתי בהמון דמיון, אבל חשתי את גורדון לעומק. עמית אלון, העורך המדעי של הספר, אמר לי אחרי שסיים לקרוא: 'עשר שנים אני מלמד את גורדון וחוקר אותו, וסוף סוף אני מכיר את האיש'".
"רציתי שיקראו לי ירדנה"
בעבר חשפה רון־פדר-עמית שהיא נוהגת תמיד לכתוב על עצמה, גם דרך דמויות של אחרים. כך, למשל, הודתה שגיבור סדרת הספרים הפופולרית שלה, "ג'ינג'י", הוא בעצם היא. גם בספר החדש אפשר לזהות את קווי ההשקה שלה עם דמותו של גורדון. אפשר בקלות לראות בה דמות קיצונית, אאוטסיידרית, אישה שלא מתיישרת לפי התלם ושעושה רק מה שהיא רוצה, או לפחות נהגה כך לאורך שנים ארוכות.
בשבוע הבא היא תחגוג יום הולדת 68. גדלה בשכונת אחוזה בחיפה, בת זקונים למשה רון ולמזל (גליקה), זוג מהגרים מפולין. הם היו הורים מבוגרים במונחים של התקופה - "אמי היתה בת 35, ואבי בן 40. הגעתי אחרי שתי בנות. היתה תקווה שאיוולד בן, ואולי משום כך הייתי ילדה שובבה מאוד. חשבתי ששובבוּת הולכת עם בנים. שיחקתי כדורגל עם הבנים, ומאוד אהבתי ללבוש מכנסיים ולטפס על עצים".
היא נקראה על שם הגליל, אך מעולם לא חיבבה את שמה. "כולם קראו לי גלי, וזה היה טוב יותר. אהבתי את השם ירדנה, ומאוד הצטערתי שלא קראו לי כך. את הצירוף 'גלילה רון' דווקא אהבתי, זה שם המשפחה העברי שנולדתי אליו. שמנו המקורי היה לוסטיגמן, וכשבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה ועל מעבר לשמות עבריים, אבי היה מהראשונים שנענו ועִברת את שמו".
אביה ואמה היו מאוהבים בשפה העברית. "אבא שלי עבד כמנהל בנק ועשה אודישנים לעובדים חדשים. העברית של אמא שלי מצאה חן בעיניו. הוא ניסה להכשיל אותה באודישן, ולא הצליח. הוא אמר שאם יש לה עברית כל כך טובה, זו תהיה האישה שאיתה יתחתן. וכך היה.
"העברית עברה כחוט השני בילדות שלי. תיקנו לי את השפה כל חיי. לבחינת הבגרות בלשון לא הייתי צריכה ללמוד כלום".
עם מנחם בגין. "נוצר בינינו קשר קרוב, הוא קרא דברים ששלחתי לו ועודד אותי להמשיך לכתוב"
אמה עבדה כמחנכת כיתות ח' וכמורה לביולוגיה, עברית ואנגלית ("היא מאוד אהבה את העבודה, והתלמידים שלה זוכרים אותה עד היום לטובה"). אביה פרנס את משפחתו המורחבת. "הייתי ילדה חרדתית מאוד. חשבתי שאני צריכה לשמור על הוריי, שכל האחריות לשלומם מוטלת עלי. לא הייתי הולכת לצופים ולא נוסעת לים עם חברים, כי לא רציתי להשאיר את הוריי לבד, במיוחד אם רק אחד מהם נשאר בבית".
היא נושאת עימה זיכרונות חמימים מתקופת ילדותה המוקדמת. "גדלתי בבית שעמד בתוך חורשה. היו בשכונה הרבה ילדים ושכנים, ואת כל ילדותנו בילינו על העצים. היתה לנו חבורה וחיפשנו הרפתקאות. לא מצאנו, וזה מה שדחף אותי בגיל 9 להתחיל להמציא סיפורים עם אקשן. עד סוף כיתה י"ב היו לי 700 מחברות. חלקן עדיין אצלי, וחלק זרקתי.
"מה שמדהים אותי זה לא כמה כתבתי, אלא שעד סוף י"ב לא מצאתי מורה אחד שרציתי להראות לו מה אני כותבת. המורים בבית הספר הריאלי, תיכון אחוזה, לא בדיוק התייחסו למקצועות ההומאניים. אני לא יכולה להצביע על שום מורה לספרות שהשאיר בי חותם. ילדה שכותבת סיפורים מייחלת למורה עם השראה.
"הראשון מחוץ למשפחה שסיפרתי לו על כך היה חבר שלי מכיתה י"ב, אבי פדר, שהפך בהמשך לבעלי. השני שסיפרתי לו היה מנחם בגין. נוצר בינינו קשר קרוב, הוא קרא דברים שכתבתי ושלחתי לו ועודד אותי להמשיך לכתוב. אף אחד לא התייחס לכתיבה שלי ברצינות, עד שבגין בא לחתונה שלי ב־1971. אז היו כאלה שאמרו, 'הוא רואה בה דברים שאנחנו לא ראינו?'"
אומנת מסיבות רומנטיות
נקודת הציון הבאה בחייה נרשמה בהקמת המעון המשפחתי, שעליו התבססה בהמשך סדרת ספרי "אל עצמי". בעלה והיא עברו כסטודנטים להתגורר בירושלים, ובמשך שבע שנים (1972-1979) שימשה גלילה אם אומנת לעשרה ילדים ממשפחות הרוסות, שהגיעו אליה אחרי שסבלו מהזנחה ומאלימות בתוך המשפחה.
"הגעתי לרעיון האומנה מסיבות רומנטיות, מספרים שקראתי, כמו 'האסופית'. הייתי בת 24, צעירה מאוד, כשלקחתי את הילד הראשון. הייתי בטוחה שאני יכולה להפוך עולמות, וקיבלתי לידיי ילד בן 8. זה מה שנתנו לי מלשכת הסעד. לא בדקו, לא שאלו, לא הדריכו.
"זו היתה הרפתקה. אני אוהבת להשתמש במילה הזו. חיינו יחד, למדנו את ההישרדות יחד, בעלי הראשון, אני ועשרת הילדים. הכל פעל לפי אינטואיציה. הבנתי שכדי שהילדים לא יהיו נחותים בשכונה, נדרשת רוח יחידה. קניתי להם חולצות זהות וזוגות אופניים ויצאנו לרכיבה.
"יצרנו לנו הווי של חבורה, כמו קבוצת צופים. היינו מנקים יחד ואוכלים יחד. משרד הסעד מימן את ההוצאות. מה שקרה הוא שבהרבה קטעים התבלבלתי בשאלה אם אני האומנת או אחד מהם. מזה נולד ציון כהן".
בעבר אמרת שאת זוכרת את החוויה גם כמרסקת לב. המלצת לאימהות אומנות לא להיקשר לילדים.
"הקושי במשפחה אומנת הוא שלילדים יש אמא. אין קשר בין תפקוד האמא לבין אהבת הילד אליה. ילד שלוקחים אותו למשפחה אומנת מרגיש אשם, כאילו עשה משהו רע. עובדה - אמא שלו נשארת בבית, ואותו שולחים. לפעמים המסירות של הילד לאמו גדלה, וככל שהתפקוד שלה פחות טוב, המסירות עוד יותר גדלה.
"אני הייתי קונה לילדים מתנות, והם היו מביאים אותן לאימהות שלהם. פעם קניתי לילד מעיל, והוא נסע לחג או לסופ"ש וחזר בלעדיו. כששאלתי אותו מה קרה, הוא אמר: 'אמא שלי אמרה לי לתת את המעיל לאחי, ושגלילה תקנה לך מעיל אחר'. לילד אחר קניתי מצלמה לבר המצווה. הוא נתן אותה במתנה לאמא שלו, שאפילו לא טרחה להגיד לו מזל טוב ביום הולדתו".
עזיבת הילד הראשון הותירה בה טראומה נפשית. "לא יצאתי מהמיטה שבוע. לא הרגשתי שאני מסוגלת להמשיך. היום כבר מכינים את המשפחות האומנות לדברים הללו. אני הייתי כל כך צעירה, לא הבנתי את גודל האחריות. ההורים שלי היו אלה שהבינו, והם גם באו לעזור לי עם הילדים".
את בקשר עם הילדים ההם?
"עם רובם. הם אומרים שבית האומנה היה התקופה הכי טובה שלהם בילדות. היו חוקים, היו גבולות - והיה כיף".
בהזדמנות זו, בואי נפריך את מיתוס ציון כהן.
"ציון כהן לא היה ולא נברא. אין ציון. הוא דמות שהמצאתי אחרי שערבבתי את כל עשרת הילדים שהיו אצלי עם החלומות שלי. ציון הוא דמות שמתחילה מלמטה ועולה למעלה, שם נכנסים החלומות שלי על ילד שהופך להצלחה מסחררת".
בעבר נטען שזה המוזיקאי מיכה ביטון.
"מיכה באמת גדל במשפחה שלנו במשך ארבע שנים, הוא היה אחד מעשרת הילדים, אבל הוא לא ציון כהן. הוא אכן הצלחה מסחררת, אבל לא שלי אלא של עצמו".
"היו חנויות שהחרימו אותי"
היא אם לשלושה. מנישואיה הראשונים לאבי פדר נולדו שגית (40), פסיכולוגית קלינית, יועד (38), מנהל קולנוע לב בתל אביב, ודגן (36), שעובדת בתזמורת הקאמרטה הישראלית. מנישואיה השניים למשולם עמית (מפקד משמר הגבול לשעבר) ירשה עוד שני בנים בוגרים. וחוץ מזה, היא סבתא לשלושה נכדים משלה (ועוד שישה של משולם, שהיא רואה בהם את נכדיה), ושומרת על קשר הדוק עם אחיותיה הגדולות - עדה, מושבניקית, ואורה, מנהלת בית ספר בפנסיה.
עם משולם עמית היא חיה קרוב ל־26 שנה. "הכרנו ביום הולדת של מישהו. הוא היה אז גרוש שגידל את ילדיו לבד. הגעתי עם משבר בנישואים הראשונים שלי, ומשם זה התגלגל. מצא חן בעיניי היושר שלו. ביחד איחדנו שתי משפחות, והיום אנחנו משפחה מלוכדת, נפגשים פעם בשבועיים, יוצאים לחופשות ביחד, חוגגים חגים וימי הולדת.
"עם הגרוש שלי נשארתי בקשר חברי טוב. כסבתא אני לפחות פעם־פעמיים בשבוע עם הנכדים. הנכד הגדול של משולם כבר בן 9, וטיפלתי בו יותר מסבתא ממוצעת שמטפלת בנכד הביולוגי שלה. מאז שהוא נולד הוא לא היה עם מטפלת".
בטח לא היה פשוט לגדול כ"ילד של גלילה רון־פדר".
"כשהבת הגדולה שלי עלתה לתיכון, היא ביקשה שלא אבוא לימי הורים, היא לא רצתה שיידעו מי זאת אמא שלה. עד סוף כיתה ט' לא ידעו שאני אמא שלה, רק אבא שלה הגיע למפגשים. היו ילדים שידעו ורצו להתחבר אליהם בגללם, והיו כאלו שרצו לבוא אלינו הביתה בגללי, לראות איך אני כותבת".
עם ספרה החדש על א"ד גורדון. "אני כמוהו, לבד בבית" // צילום: עופר חן
היא כותבת רק בבוקר. "אני בן אדם של בוקר. משמונה בבוקר אני כותבת עד הצהריים, ואז בערך בשלוש אני יוצאת לשחות במרכז הספורט של אחוזת בית הכרם. אם הסיפור חזק ממני, כמו שקרה לי עם א"ד גורדון, אז אין שחייה. אם זו כתיבה שגרתית, אני עוצרת והולכת לשחות, וכשאני חוזרת, אני קוראת. משש בערב אני רק רוצה ללכת לישון. אני ישנה המון שעות.
"אנשים לא מבינים שלהיות סופרת זה לחיות עם עור נקוב. עור עם נקבים. סבל של אנשים, בעיקר של ילדים, חודר אלי והופך להיות חלק ממני. מישהי סיפרה לי על בנה שעבר אירוע מוחי, ואני מרגישה כאילו זה קורה לי. אני חשה איבוד יכולת לבנות חומה ביני לבין הזולת.
"עבורי, זה נורא קשה להיות סופרת. חושבים שזה כיף, אבל כל הזמן מתרוצצים לי סיפורים מעבר למציאות, ולפעמים זה הרבה לכיוון הרע ולא הטוב. מבחינתי, להיות סופרת זה לחיות שני שלישים מהחיים בדמיון ולא במציאות".
אילו שינויים חלו בילדים ובבני הנוער שפגשת במשך השנים?
"השינוי הכי קיצוני הוא שבעבר ילדים שאלו אותי איך זה להיות סופרת, והיום שואלים אותי איך זה להיות מפורסמת. זה נורא".
אז מה היית משנה במערכת החינוך?
"דבר ראשון, הייתי מעצימה את תפקיד הספרנית. מחזקת את הספרייה של בית הספר. הייתי מוחקת את כל הדבר הזה שקוראים לו 'קריאה מונחית'. תעסיקו ספרנית שתכיר את הילדים, והיא תדע מה להמליץ לכל ילד. תורידו את כל 'מצעד הספרים' ותנו לספרנית להיות אחראית. תנו לה שעת ספרייה בשבוע, ותראו איך נראית הקריאה".
כשהחלה לפרסם את ספריה, בתחילת שנות השבעים, לא היו בנמצא אתרי מימון ההמונים האופנתיים של היום, דוגמת הדסטארט. סופרים מתחילים, וגם ותיקים, עבדו בעבודות נוספות כדי להתקיים. גלילה רון־פדר-עמית התפרנסה מעבודות עריכה - בעיתון "פשוש" של החברה להגנת הטבע, בעיתון "לדעת", וכעורכת פרסומים של משרד החינוך.
"לא בחלתי בשום עבודה. אמרתי לעצמי שאם הספרים שלי יפרנסו אותי, אז בסדר, ואם לא - אמשיך לעבוד".
בשנים 1977-1972 הוציאה את ספריה הראשונים (סדרת "ילדים אלמונים", ילדים המסייעים ללוחמי המחתרות בתקופת המנדט - הספרים "חבלה באישון לילה" ו"תחנת שידור חשאית", שבהם כתבה, בין השאר, על אצ"ל ולח"י). "זה לא היה קל. היו חנויות שלא החזיקו ספרים שלי, קראו לי פשיסטית. לאצ"ל וללח"י הגעתי מתוך תחושה של שליחות, שאני צריכה לספר את סיפורם, וכשאדם הולך עם תחושת שליחות - שום דבר לא עומד בדרכו".
צמרמורת בעליות לירושלים
כיום היא מתפרנסת רק מהכתיבה, "למרות שתמיד שמרתי לי כסף גם לימי צרה. חינכו אותי בבית שאדם צריך להתפרנס בזכות עצמו, גם אם הוא סופר או אמן, וכמו שהמדינה לא מפרנסת רופאים, היא לא צריכה לפרנס אמנים. מי שבזבז את כספו, בין שהוא אמן או מוֹכר בשוק, זכאי לאותן זכויות".
התנגדת לחוק הסופרים, למה?
"המדינה לא צריכה להעדיף סופרים על פני הילד מאופקים שהרוויח קריאה בזכות מבצעים של ארבעה ספרים ב־100 שקלים. מבחינה אישית, חוק הסופרים היטיב איתי, כי את הספרים שלי קונים גם אם הם לא במבצע, אבל זה לא התפקיד של שרת התרבות או של שר החינוך לקבוע מחירים של ספרים.
"זו מדינה חופשית. אם מו"ל רוצה להוריד מחירים - שיוריד מחירים. האם מישהו יבוא ויגיד שהוא נגד מחירי תיאטרון מסובסדים לוועדים? אני לא חושבת שסופרים מורמים משום דבר".
מה דעתך על מירי רגב?
"אני לא אוהבת את העליהום שיש עליה. אם יחזרו אחורה בזמן, יגלו מה זו סתימת פיות בולשביקית. בזמנו היתה בשמאל לא פחות סתימת פיות מאשר בימינו, אבל סתמו את הפיות של מי שהיה נגד השמאל, ואף אחד לא עשה עליהום. אני חושבת שלשר תרבות מותר לשנות דברים".
כאשת רוח, מה דעתך על המצב במדינה?
"אני רואה את חצי הכוס המלאה, ויותר מחצי. כשהייתי בנח"ל, בקיבוץ, היו בחירות. בזמן ספירת הקולות, התברר ששניים הצביעו לגח"ל. באסיפת הקיבוץ מאוחר יותר שאלו: 'מי הצביע גח"ל?' היום זה לא היה קורה.
"אמא שלי היתה מורה, ואמרו לה שאם היא לא תחזיק פנקס הסתדרות ותצביע מפא"י, היא לא תוכל לעבוד. הדמוקרטיה רק השתכללה מאז ולא נפגמה. אני חושבת שאם ראש ממשלה ונשיא מדינה ישבו בבית סוהר, זה אות הצטיינות לדמוקרטיה".
למה העדפת לגור בירושלים ולא במעוז הברנז'ה בתל אביב?
"אני נועדתי לגור בירושלים. העיר הזאת נראתה לי תמיד יותר מעניינת ונוגעת בשורשים של החיים. היתה בי כמיהה אליה, שהתממשה במלואה. אני עדיין חשה ככה היום. כשאני עולה בגינות סחרוב לתוך העיר, יש לי צמרמורת. אני אומרת, 2,000 שנה אנשים התגעגעו והשתוקקו לירושלים, ואני באה לי ככה במכונית לפה, לבית שלי. א"ד גורדון אומר שכל אחד נושא איתו את כל הדורות הקודמים, וכשאני עולה לירושלים אני מבינה את המשפט הזה".
היא לא קוראת ספרי נוער (לדבריה, כדי לא להעתיק בלי כוונה מאחרים), לא מקיימת קשרים עם סופרים, "אני כמו א"ד גורדון, לבד בבית") ומעדיפה להתעמק בספרי הגות ("לאחרונה קראתי את ספרה של פרופ' חביבה פדיה, 'קבלה ופסיכואנליזה'"). אם דוחקים אותה, היא תודה שקראה גם את ספריהם של דויד גרוסמן ועמוס עוז, ומהדור הצעיר - את מתן חרמוני.
בטלוויזיה היא מעדיפה את התוכניות של ערוץ הטיולים ושל ערוץ הבריאות, ולפעמים גם סרטי תעודה. התחביבים האמיתיים שלה הם טיולים רבים בעולם ומדיטציה, שהיא עושה לפחות ארבע פעמים בשבוע. "המדיטציה מאוד עזרה לי. היא שדרגה את חיי ברמת היום־יום, ממש הורידה את מפלס סערות הנפש שלי ולימדה אותי לזהות אותן. נהייתי הרבה יותר סבלנית. התלמידים שאני נפגשת איתם זוכים להמון סבלנות, וכך גם הנכדים והילדים שלי. אני מתייחסת לדברים אחרת. רק מה, המדיטציה לא נתנה לי תשובה רוחנית שהיתה חסרה לי. עכשיו, עם גורדון, קיבלתי גם את זה.
"אני לקחתי ממנו משפט שמלווה אותי, 'לעשות דברים לשמם'. אני מוצאת את עצמי שואלת אם אני עושה דברים כדי להשיג כסף? פרסום? לעשות רושם? אני מרגישה שאני רוצה לעשות דברים לשמם. הלוואי שאוכל לפגוש עוד דמות שתמלא אותי ככה. אני בספק".
shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו