"תגידי, את כותבת בקלות?" שואל אותי יהודה אטלס מייד כשהתיישבנו בבית הקפה השכונתי שלו, עוד לפני שהוגשו כוסות הקפה ו"אחד 'כריך יוּדה', במטבח כבר יידעו איך להכין לי אותו". ובבת אחת מתפוגג המתח הסמוי, הלא מדובר, שמתקיים כשכותב כותב על כותב. "כל כך לא", אני עונה בלי להשתהות.
חיוך רחב ושבע רצון שלו מגיע ביחד עם הווידוי, ש"אוי נהדר, אני כבר אוהב אותך. לא באמת מחבב את אלה שהמילים באות להם בקלות. מלאכת הכתיבה לא אמורה להיות קלה. בשבילי לכתוב זה לעבוד קשה. אם להיות הגון, אני לא חושב שאני כל כך מוכשר כמו יהורם טהרלב, נניח. אבל אני כן מתמיד. אני חרוץ, אני עקשן, אני לא מוותר. אני כותב ומוחק, כותב וזורק, כותב ומתעצבן, כותב ומתייאש, עוזב את המחשב ורץ למקרר. ואז אני מוצא שם רבע אבטיח, אשכול ענבים, גלידה. כרס קיבלתי מזה, שירים - לא. עד שאני לא מרגיש שהשיר שכתבתי נפלא, הכי טוב בעולם, ממש נמס בפה, אני לא אומר שגמרתי אותו.
"כתיבת שירים לילדים היא אמנות, ואמנות הרי עומדת על שלמות. יש שני שירים שכתבתי, כל אחד מהם נכתב במשך שבע שנים. אחד מהם הוא 'כל מיני אנשים/ מדברים לילדים בשפה של קישקושים/ האו־האו זה כלב/ מיאו־מיאו חתול/ אם־אם זה אוכל/ ואי־טה טיול/ גה־גה ברווז/ ומו־מו פרה/ ונני לישון/ ונו־נו נורא/ כשאני שומע את אלה/ אני מבין לפעמים/ מאיפה באים כל המטומטמים'. שבע שנים תמימות, מה שאת שומעת.
"אחת הבעיות של אלה שניסו ללכת בעקבותיי ולכתוב בסגנון דומה היא שהם לא היו מוכנים להשקיע בכתיבה כל כך הרבה. אצה להם, או להוצאה שלהם, הדרך אל בית הדפוס. מכירה את השיר שלי על באך והחתול?"
ברור שאני מכירה. כילדה הוא מאוד הצחיק אותי, כבוגרת התחבטתי ארוכות למה התכוון המשורר. והנה הוא מולי, המשורר. הזדמנות מצוינת לשאול אז למה באמת התכוונת, כשכתבת: "כשאני שומע מוסיקה/ אני מצטער שאני לא באך/ אבל יותר אני מצטער/ שאני לא חתול"?
"אה, זה הרי ברור. השיר מדבר על המלחמה הפנימית שיש בכל אחד מאיתנו. האם אתה רוצה להיות משהו שצריך להשקיע בשבילו, או שאתה רוצה להיות חתול שרובץ בשמש? ואני? אני מוכן להתאמץ. אני אומר לעצמי לפעמים: 'קיבינימט, אני כבר אמור להיות מקצוען ושולט, אבל הנה הכתיבה עולה לי כל כך בקושי, עד היום'".
אטלס ("ילדים שואלים אותי אם יש לי קשר לספר האטלס משיעורי גיאוגרפיה, או להרי האטלס, אבל האמת שדי מאוחר גיליתי דרך הרב הראשי בניו יורק שאטלס זה ראשי תיבות של 'אך טוב לישראל סלה'. סלה שפירושו לעד, לנצח") הוא סופר ומשורר לילדים, חוקר ספרות ילדים, מתרגם, מבקר ומרצה.
עד היום תרגם כ־60 ספרים מצוירים ושלושה ספרים לנוער. נוסף על חמשת ספרי "והילד הזה הוא אני", כתב את שלושת כרכי "ילדים גדולים", העוסקים בחייהם וביצירתם של גדולי הסופרים לילדים, ועוד כ־40 מחקרים עיוניים על סופרים ומאיירים לילדים, קלאסיים בעיקר, חייהם ויצירתם.
חוקרי ספרות מכריזים על ה"מהפכה האטלסית" שחולל, שבמסגרתה שחרר את שירי הילדים מכבלי הקולקטיב של התודעה הלאומית וכתב מתוך מבט עיניו של ילד קטן, המרשה לעצמו לנזוף בהוריו ואפילו מנסה לחנך אותם, בניגוד למה שהיה מקובל בשנות החמישים. אטלס נע בחוסר נוחות בכיסאו כשאני שואלת אותו עליה.
"אני מודע לכך שמייחסים לי את ה'מהפכה האטלסית' בספרות הילדים, אבל האמת היא שזו היתה תנועה של קבוצה שלמה, בלי שמרכיבי הקבוצה הזאת התאגדו יחד, תיאמו ביניהם או אפילו החליפו דעות. אני לא הייתי הראשון, אבל הייתי במקום ובזמן הנכונים. דרך הכתיבה הזאת, גם אם היו לה כמה הבהובי פתיחה לפני - כמו חגית בנזימן הנהדרת ויורם טהרלב, למשל - היתה אז עדיין ריקה ופנויה להובלה ואני התפרצתי פנימה.
"זה קרה, כנראה, כיוון שזה היה צריך לקרות, כי הגיע הזמן לחתוך את המליצות הנבובות והמלאכותיות שבהן דיברה אז העברית של הספרים. הגיע הזמן לדבר בלשון בני אדם, כדי שהילד הקורא יאמין במה שכתוב. הגיע הזמן לשים לב שחייהם של ילדים, עם כל הנפלא שבהם, קשים לעיתים מנשוא. הגיע הזמן להודות בקונפליקטים שבין ילדים להורים, בין ילדים לילדים ובין ילדים לבין עצמם. הגיע הזמן להפסיק להיות ג'דע, חזק וחסון, קשוח שלא מתרגש ולא בוכה. מה שאתה לא מוציא החוצה נשאר לך בפנים ומרעיל אותך לאט־לאט.
"וכאשר נושאי השירים והסיפורים לילדים ירדו מן האולימפוס הלאומי אל היומיום, יש הצדקה לכך שגם השפה תרד מהמרומים. ולכן ספרי 'והילד הזה' כתובים בעברית קלה, שווה לכל נפש, באוצר מילים בסיסי שכל ילד מבין, משתמש וחושב בו, בלי מילים של בית מרקחת, עם שימוש בסלנג של אז, ושיבושי מילים כמו 'אוטואים'".
• • •
מנישואיו הראשונים אטלס הוא אבא של אוריאל (55) ונעם (48). מהתבוננות בילדים שהיו ומתוך זיכרונות ילדותו שלו, שאב את ההשראה לספרי "והילד הזה". יובל (26) הוא בנו מנישואיו השניים לצלמת רונית שני. שלושת הבנים מוזיקאים. "אוריאל מנגן בגיטרה ומלמד נגינה, נעם היה הנגן הראשי של יהודה פוליקר, הוא מנגן בקלידים וטרומבון, ויובל סטודנט למוזיקה בגרמניה, הוא מנגן בקונטרבס". הוא גם סבא של איילת ועופר, "שניהם כבר נשואים", ויונתן ודניאל, "שעדיין צעירים מכדי להיות נשואים".
מי שנתן לדורות של ילדי ישראל לגיטימציה להיות פשוט ילדים, חגג בפברואר 80, ונדמה שהזמן עושה עימו חסד, נוגע בו בנגיעות מרפרפות, והוא נראה צעיר מכפי גילו, מסרב להזדקן, כאילו התגשמה לה הנבואה שלו על עצמו, על הילד הנצחי שהוא. "אל תטעי בהתרשמותך", הוא מגיב למחמאה שלי. "זה נכון שאני עדיין מסתכל על העולם דרך עיניים של ילד, אבל הגוף כבר לא כפי שהיה. לפני שנה עברנו מהדירה התל־אביבית הקודמת שלנו לבניין עם מעלית ברחוב דיזנגוף, כי כבר הגיעה העת. מזל שהקשבתי לאשתי, מאז הרבה יותר קל לי.
"יש הרבה יתרונות בלהיות בן 80. בגיל הזה אנחנו הרבה יותר רגועים, הרבה פחות ממורמרים, כי אנחנו יודעים שממילא אי אפשר לשנות את העבר. שכחתי הכל, סלחתי על הכל, אני לא דן אנשים לכאן או לכאן, מקבל את כולם. אני מסתכל על הצעירים, כל הצרות עוד לפניהם. הם עוד צריכים ללמוד, למצוא עבודה, להתפרנס, להתחתן ולהביא ילדים, להחליף טיטולים, לרוץ לבתי חולים, ואז להתגרש, ולהתחתן שוב, סביר להניח שעם עוד איזו קלפטע. אני היום שלו, רגוע ונינוח, בזמן שצעירים ממני מריחים את הפרחים מלמטה".
אתה חושש ממנו, מהמוות?
"לא. כבר זכיתי לאריכות ימים, אז אין על מה להתלונן. ואני מרגיש טוב כי אני משאיר משהו אחריי. יש בזה נחמה, שבעוד 20 או אפילו 200 שנה מישהו שאני כבר לא אכיר יוכל לקרוא את השירים שלי. למעשה, יש לי חברים בכל הארץ, ילדים וילדים לשעבר, שמעולם לא נפגשתי איתם, אבל בעצם כן נפגשנו דרך השירים.
"מפעם לפעם אני פוגש אדם שמספר לי שהשירים שלי נתנו לו כוח להתגבר על בעיות ועל רגעים קשים בילדותו. שהם אפשרו לו להבין אז שלא רק הוא אומלל או מתחבט בבעיה מסוימת בשעה שכולם נהנים, מאושרים ונטולי דאגה. ועכשיו, דרך הספר החדש, אני גם משאיר אחריי זיכרון של תקופה שלמה".
עם הוריו, יצחק ואסתר. "משפחותיהם הושמדו בשואה, ולא ידעתי מה עבר עליהם, את מי הם אהבו, את מי שנאו"
אטלס מתכוון לספר החדש השלו, השלושים וארבעה, שיצא לאור בימים אלה. "הילד הזה, פרקי ילדות ונעורים" (הוצאת עם עובד) הוא אוטוביוגרפיה החוזרת אל ימי ילדותו ונערותו במושב עין עירון ובמושבה הסמוכה כרכור.
הקריאה בספר חושפת את ההוויה שעיצבה את הדור של טרום הקמת המדינה, ושל העשור הראשון לקיומה, ולקורא נדמה שאטלס מטייל לצידו בשבילי המושב, מהלך עימו בין הבתים, הלולים והרפתות של עין עירון.
על עטיפת הספר מופיעה תמונתו של אטלס מגיל 4, ותמונה של בית מהמושב, שאותו צילמה אשתו. שתי התמונות ניבטות מבעד לאותו ציור חלון קלאסי ומוכר שהפך להיות חלק מסימן הזיהוי של אוספי "והילד הזה", שצייר דני קרמן, חברו ושכנו של אטלס מימי ילדותו בכרכור.
אז אם כתיבת שיר אחד לוקחת לך שבע שנים, כמה זמן ארכה כתיבת 330 עמודים?
"דווקא הספר הזה נכתב יחסית בקלות, כי לא היה לי מושג שהוא יתפרסם, ולכן לא היתה עין ביקורתית באופק. התחלתי להעלות את זיכרונותיי על הכתב, כי אני יודע כל כך מעט על הילדות בפולין של הוריי, אסתר ויצחק אטלס. לא באמת הכרתי אותם. אלו היו יחסים של: 'תעשה את זה, אל תעשה את זה, למה עשית את זה וזה'. משפחותיהם הושמדו בשואה, ולא ידעתי מה עבר עליהם, את מי הם אהבו, את מי שנאו.
"אמרתי לעצמי שאני לא רוצה שזה יחזור על עצמו מול ילדיי ונכדיי, מול צאצאיי העתידיים, חבריי או כל מי שמתעניין. היה לי חשוב שיהיה מקור של מידע לכל מי שירצה לדעת עלי משהו - ועל התקופה שגדלתי בה.
"אנשים היום לא יכולים לתאר לעצמם מה זה לחיות בלי חשמל ובית שימוש בבית, מה זה לעבוד קשה מחושך עד חושך. ההורים היו מתעוררים בחמש, וחצי שעה דואגים ביידיש. התחושה היתה שאף פעם לא גומרים לעבוד, תמיד עוד יש משהו לעשות. עוד לתת אוכל לפרות, לחלוב, וכשאתה חוזר הביתה אתה כבר מת".
• • •
מדי פעם במהלך הראיון, הופך קצב דיבורו של אטלס לקצב הקראת שיר, כשהוא נוטל את ספרו מן השולחן ומקריא שירים שכתב כנער, שאותם שזר בספר: שיר שכתב בגיל 13 ביום העצמאות, כשלא יכול היה להשתתף בחגיגות בגלל צינון; משל שהתפרסם בעלון הכפר; וגם הפואמה שנכתבה לרגל סיום לימודיו בגימנסיה בחדרה.
גם ילדי ישראל של 2017, שאותם הוא מקפיד לפגוש בבתי הספר, מרותקים לאטלס כשהוא מקריא להם את שיריו. והוא נוסע בכל רחבי הארץ, מבקש מהמורות לדבר בלי במות והגבהות, כי חשוב לו להיות בגובה עיניהם.
הקטנה שלי, בת 8, ביקשה ממני לברר איתך איזה שיר אתה הכי אוהב. מה לענות לה?
"זו השאלה הכי נפוצה שאני נשאל על ידי ילדים. איזה ספר שלך הכי טוב? איזה שיר אתה הכי מתחבר אליו? הכי, הכי, הכי. ככה הם הילדים של היום. מורעלים על ידי תוכניות טלוויזיה שמשדרות מסר מאוד מסוכן, ומפנימים שמי ששווה זה מי שמנצח. זה מסר שקרי הרי, כי החיים שלנו מתבססים על שיתופי פעולה בעבודה ובזוגיות, ולא על מנצחים ומפסידים ולא שווים. כולנו שווים, זה המסר הכי חשוב לילדים שלנו.
"אני מודע לעובדה שפני הדור השתנו. אני הייתי ילד שעששית נפט האירה את הבית שלו. בלי טלפון, בלי טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, חוגים אחרי הצהריים, מי חלם על זה? ובכל זאת, בפנים נשארנו אותו דבר".
אטלס, השבוע בביתו. "עברנו לבניין עם מעלית, כי כבר הגיעה העת. מזל שהקשבתי לאשתי, מאז הרבה יותר קל לי" // צילום: כפיר זיו
אני מניחה שאתה לא צופה בטלוויזיה, אם זה מה שאתה חושב עליה?
"אני צופה ועוד איך. רואה באדיקות שתי תחנות mezzo, מוזיקה טובה, קלאסית ובארוק, בלטים, אופרות. אני צופה בהרבה סרטי טבע. מתוך התבוננות בהתנהגות בעלי חיים אפשר ללמוד על שורשי ההתנהגות האנושית. אוהב את 'מחוברים', ולאחרונה את 'מטומטמת'. זו סדרה גאונית, עשר בסולם אטלס. הבחורה ההיא, בת חן סבג, פשוט נהדרת. שאפו לה ולאורנה (בנאי) על הזוגיות. וכמובן, חדשות, אני רואה כל יום באדיקות".
ותוכניות ריאליטי הן מחוץ לתחום?
"יש תוכניות שאני מסתכל בהן, לתימהון אחדים מידידיי, כמו 'האח הגדול'. מעניין אותי מה קורה לקבוצת אנשים שנמצאת יחד בבידוד, מה הדינמיקה ביניהם. מה שאני לא סובל, ממש מתעב, הוא את המניפולציות שעושה בהם האח. את המשימות הדביליות, את ההתעללות בהם. חראם. ואז החבר'ה הזוכים יוצאים מהבית ומכנים אותם גיבורי תרבות. לא מבין את הביטוי הזה. מי הם גיבורי התרבות? דוגמניות, זמרים ים־תיכוניים? מפורסתמים ומפורסתמות. הילדים שואלים אותי גם את מי אני מעריץ. את מי אעריץ, את כוכבי הריאליטי?"
הם קוראים הרבה פחות, הילדים של דור המסכים. אתה מצר על העובדה הזו?
"מאוד. במפגשים שלי אני שואל מי אוהב לקרוא ספרים. חצי מהילדים מרימים את היד. מי שונא לקרוא ספרים? חצי מהילדים מרימים את היד ומשהו בתוכי מתכווץ. אני אומר להם שהם מפסידים, וזה ממש לא קשור לידע. יש ערוצי ידע, יש גוגל ושמוגל, מה זה הקשקוש הזה שספרים זה ידע? אני מדבר על מזון לנפש. כי כשאתה קורא ספר, על מה בעצם אתה קורא? על התמודדות של אדם עם גורלו, או עם אנשים, או עם בן או בת זוג, או עם כל דבר אחר. אם אין התמודדות הספר לא שווה, כי מה נספר, שכולם היו מאושרים? זה לא מעניין אף אחד.
"ילדים שואלים אותי: 'איך אתה יודע מה אני מרגיש?' אני לא מטיף להם ולא מחנך אותם ולא מנסה להקנות להם משהו. אני בסך הכל משוחח איתם דרך השירים על הדברים הכי מוצנעים, והם מוצאים את עצמם בתוך השירים. אני מדבר על פשלות, על כישלונות, על היסוסים, על פחד וקנאה ובושה וכאלה. אגב, הרבה הורים אמרו לי שמאז שקראו את שיריי הם מתנהגים יותר טוב עם הילדים שלהם. הנה, אז בכלל באתי על שכרי".
אם כבר אנחנו מדברים על שכר, אפשר להתפרנס מכתיבה?
"מעולם לא ניסיתי להתפרנס מכתיבה. מכרתי מאות אלפי ספרים בארץ, ספרים שלי תורגמו לקוריאנית - ומצליחים שם מאוד אגב, אף שהילדים הקוריאנים מאוד ממושמעים ו'הילד הזה' שלי הוא לא כזה. הספרים והמפגשים שמגיעים בעקבותיהם מסייעים לי בפרנסה, אבל מעולם לא עלה על דעתי להסתמך עליהם בלעדית.
"מה שהבן אדם צריך בחיים הוא משכורת בבנק בכל חודש, ולא להיות תלוי בטעם משתנה או באהדה מזדמנת אל מה שאכתוב. אני גם לא כל כך אוהד את קיטוריהם של סופרים או אמנים שונים, שקובלים על שהמדינה אינה תומכת בהם, כך שיוכלו לעשות את אמנותם בלי חרב הכלכלה המונפת עליהם.
"אני חושב שבן אדם צריך ראשית כל ללמוד מקצוע שיכול לפרנס אותו, ואז, בשעותיו הפנויות, לעסוק באמנותו. אני עבדתי במשך 35 שנה בעיתון 'ידיעות אחרונות', בעיקר בתפקידי עריכה, ובלילות הייתי יושב לכתוב. מי שעובד במקום מסודר גם צובר לו פנסיה, ואין דבר חשוב יותר בגיל מתקדם מאשר פנסיה בכל חודש בבנק".
אתה זוכר את הרגע הזה, שכל הכותבים מנסים לשחזר אותו, שאתה מבין שאתה רוצה ואף יודע לכתוב?
"בילדותי ניסיתי לכתוב בבית שירים באופן חופשי, בעיקר כשהייתי מאוהב באיזו ילדה אהבה נכזבת. השיר 'הילדה שאני אוהב/ אוהבת ילד אחר/ אולי בגלל זה/ אני אהיה משורר', הוא לגמרי עלי, הילד הזה הוא אני. היתה ילדה עולה חדשה, שבאה מפולניה אחרי השואה, שלוש שנים הייתי מאוהב בה אהבה נואשת. אבל, היא נשאה את עיניה אל הבנים הגדולים. עלי הביטה כאילו אני שקוף. אילו הילדה ההיא היתה משיבה לי אהבה, אז אולי בכלל לא הייתי כותב, ואילו לא היו כותבים אצלנו בבסיס עיתון קיר, לא הייתי מגיע להיות עורך עיתון".
תספר! קראתי עליך בוויקיפדיה שהיית חייל בגולני. עיתון קיר?
"הייתי בקורס מ"כים, אבל היה ברור שגנרל גדול לא ייצא ממני. המפקדים היו אומרים: 'אתם רואים את שתי הגבעות האלה?' ואני ראיתי רק אחת ושאלתי את עצמי איפה השנייה לעזאזל. לא אהבתי את הצבא. בקיצור, היה שם בחור רגיש, עזרא מקיבוץ מרחביה, הוא כבר מנוח, שהיה מכין בכתב ידו מעין עיתון קיר ואני עזרתי לו. כשסיימנו את הקורס, בדיוק השתחרר זה שהיה עורך עיתון המ"כ והמש"ק, ומינו אותי להחליף אותו.
"עם אשתי הראשונה גרתי במזרע, אז גם שם כתבתי בעיתון הקיבוץ, אחר כך עברנו לגור בבן שמן. חיפשנו עבודות שכללו מגורים כי לא היה לנו גרוש. הייתי שם מדריך חברתי של ילדים בכיתות ה', והתברר שמחפשים עורך ב'מחנה גדנ"ע', וזה היה בדיוק משהו שאני יכול לעשות אז עשיתי, ומשם התגלגלתי לעיתונות הארצית".
אתה מודה שלא אהבת את הצבא, אבל יצאת להגנתו במאמר שהתפרסם ב"הארץ" שמצדיק את עמדת מירי רגב לגבי הסרט המדובר "פוקסטרוט".
"אני ראיתי את הסרט. סצנת הסיום צורבת במעי, שורפת לי את הלב, לא נותנת לי מנוח. זו סצנה שאמורה לסמל את עומק הניוון המוסרי שהגענו אליו בגלל הכיבוש והשליטה על עם זר. אבל זאת סצנה מומצאת. היו דברים נוראים בשטח, אני יודע, אז למה להמציא דבר כזה, סצנה נאצית ממש, כדי להדגים את עומק האכזריות והאפתיות? למה לא לקחת סצנה שיותר קרובה למשהו אמיתי? זו לא מטאפורה. זו מעין עדות למה שהוא הילך קבוע בצבא, ואני רוצה לקוות שזה לא מה שקורה בצה"ל. אם אכן זה כך, אוי ואבוי לנו".
עטיפת הספר (עם עובד)
המאמר שלך עורר תגובות רבות, זה מלחיץ להיות חלק ממלחמת התרבות?
"זה משהו הרבה יותר נורא ממלחמת תרבות. זו מלחמה של איש באחיו. השנאה ההדדית פה לכל מי שלא דומה לך זורמת ברחובות. כולם שונאים את כולם. אני שייך לשמאל באופן מובהק ועמדות השמאל מקובלות עלי לגמרי. אני הסכמתי עם מירי רגב לגבי מה שהיא חושבת על 'פוקסטרוט', אבל היא עשתה טעות שנכנסה כל כך מהר בחבר'ה האמנים. אני חושב שהיא היתה יכולה להתחיל יותר בשקט, ללמוד את השטח ולעשות את מה שהיא עושה עכשיו למען הפריפריה בשקט ובהדרגה. למה צריך לצרוח בוולגריה? מה שהיא תתקן למען הפריפריה ייזקף לטובתה. מה שהיא תזיק לתרבות ייזקף לחובתה. לימור לבנת היתה גם ליכודניקית וקיצונית בדעותיה, אבל כשׂרה היא היתה ממלכתית. דמוקרטיה אמיתית היא זו ששומרת גם על זכויות המיעוט".
• • •
בפרק מהספר, הקרוי "זמן פציעות", כותב אטלס על אביו, שהפליא בו מכות על כך שנשך את בן השכנים, כשהיה כבן 5. "רק אחרי הרבה שנים סלחתי לו על המכות", הוא מתוודה בספר.
"כשאני הייתי ילד, כל הילדים חטפו מכות", משתף אטלס. "אצלנו זה היה רק בטוסיק כי 'הטוסיק הוא רך, וזה יכאב, אבל זה לא יזיק'. זה לא שאבא היכה אותי באופן קבוע, אבל אותו יום מר שכתבתי עליו היה סוג של שיא, הוא הכניס לי מכות נורא חזקות, רק בטוסיק אמנם, אבל מכות רצח ורק אחרי מותו הצלחתי לסלוח לו".
אבא שלך בטח היה מאוד גאה בך, על אף היחסים המורכבים.
"את הספר הראשון שכתבתי בחיי, 'עד עמוד התליה', ספר תיעודי על המחתרת הציונית בעיראק, הוא היה כל פעם קורא מחדש ואומר: 'אני לא מאמין שהבן שלי כתב את זה'. הוא זכה לראות רק את 'והילד הזה הוא אני' הראשון. אני לא חושב שהוא חשב שזה ספר כל כך חשוב, כי כל מה שהיה לו להגיד עליו הסתכם בשאלה, 'תגיד לי, היית חייב לכתוב את המילה תחת?'"
ואיזה מין אבא אתה?
"אני אבא שאכפת לו מהילדים שלו, והם בהחלט יכולים להתווכח איתי ולהגיד לי ישר בפנים: 'תפסיק להיות חרא, ותפסיק להיות כזה וכזה'. אני משתדל לעשות תיקון על מה שההורים שלי עשו לי, למרות שבסופו של דבר אתה מתחיל להיות קצת דומה להורים. כנראה אין איך לאן לברוח מזה. אז נהנית מקריאת הספר?"
מאוד. מה שבולט לאורך כל הספר הוא הכתיבה הכנה וגלוית הלב.
"אני שמח לשמוע, כי אני מאוד משתדל בעניין הזה. זה לגמרי לא קל להגיד את האמת, אבל אני אומר תמיד את האמת על עצמי, גם בשירים שלי. מעולם לא כתבתי שיר שבו הדובר הוא ספורטאי מצטיין, כי לא הייתי ילד ספורטאי, או ילד שיודע לרקוד יפה, בחיים לא ידעתי לרקוד. מעולם לא כתבתי שיר שהילד המדבר שבו הוא ילד חזק, בטוח בעצמו, ילד שמרביץ לילדים אחרים, אני הייתי ילד שחוטף מכות ולא ילד שנותן מכות.
"כשכתבתי בספר על השכנים שלי ולא הייתי בטוח בפרטים, הלכתי ותחקרתי את משפחותיהם, ישבתי איתם שעות. אני בדרך כלל מחויב לאמת, למעט מקרים בודדים שבהם אני כותב את מה שהייתי מייחל שיקרה. כמו בסיפור שלי בספר על הסוכה שבניתי עם חבריי. כל מה שכתוב שם מדויק, חוץ מדבר אחד, הסיום".
אם אני זוכרת נכון, אבא עומד שם ומלטף את ראשך.
"זה בדיוק זה. כל כך הייתי רוצה שזה יקרה, מין רגע של חסד ביני לבינו, אבל זה לא מה שקרה באמת".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו