מעשה שהיה

הם ירדו מהמשאית, ממצמצים בעיניהם בגלל האור החזק. המשאית הביאה אותם משדה התעופה של אופירה. רובם היו מזוקנים, לבושי מדי ב' מקומטים, מתחת לחולצותיהם משתלשלות ציציות. חלקם חבשו מגבעות שחורות, או החזיקו בידיהם תיקים של טלית.

ואז הם הורידו מהמשאית מזוודות עור בצבע חום, קשורות בחגורות עור, עם אבזמי ברזל ופינות מתכת כדי למנוע שחיקה של העור. אחר כך נפרקו מהמשאית שקים, ולבסוף - ארגז עץ מוארך, ארון מתים צה"לי. אל ארון המתים הם התייחסו ביראת כבוד. מדי פעם הביט מי מהם בארון והשמיע המהום של התפעלות.

זה קרה באמצע הכביש הראשי של מרש"ל, מרחב שלמה, כך קראו פעם לשארם א־שייח'. אנחנו עמדנו על הגבעה שמעליהם והבטנו בהם, ועוד לפני שהבנו מה בדיוק קורה, ידענו בבירור דבר אחד: חבורה כזאת - שארם מעולם לא ראתה.

•   •   •

במשך כשנתיים פלוס חייתי בדרום סיני. השנה היתה 1978, ואני הייתי חלק מקבוצה קטנה של אנשי מודיעין, שעסקה באיסוף מודיעין על מה שקורה בצד השני, בעיקר באמצעות האזנות. חיינו בקצה שארם א־שייח', אחד המקומות היפים בעולם.

לאורך רוב התקופה הייתי הדתי היחיד באותו בסיס מודיעין, וגם איש המודיעין היחיד בחבורה הקטנה שהגיעה לבית הכנסת. לשני הפרטים הללו יש חשיבות בסיפור הזה.

בית הכנסת שלי באותם ימים עמד על גבעה קטנה בראש צוק, קרוב לים הכי כחול בעולם. מצידו השני היה האמפיתיאטרון, שבו נערכו הופעות של אמנים. היינו קבוצה של דתיים מכל האזור, שנפגשו בבית הכנסת. קבוצה קטנה ומגובשת, שההווי שלה הושפע גם מהיותנו צעירים דתיים במקום שנחשב באותה תקופה להכי מתירני במדינה. 

אחר צהריים אחד ישבנו על המדרגות של בית הכנסת, בוהים בנוף ומקשקשים. אחר כך הגיע הרב המקומי, שהיום הוא רב של יישוב במרכז הארץ. הרב נעצר סמוך אלינו ואמר: "בשבוע הבא יגיעו לאזור שלנו מילואימניקים מהיק"פ. הם יעשו תרגיל פה באזור. כדאי לכם לפגוש אותם. בכל לילה, סביב חצות, הם יעשו ארוחה עם טקסים שאסור להחמיץ. הארוחה שלהם תתחיל קצת לפני חצות פה למטה, באמצע הכביש שחוצה את מרש"ל. אל תפספסו את זה". 

שאלתי אותו מה זה יק"פ. הרב ענה: "יחידת קבורה פיקודית". שאלתי: "ואתה מספר לנו את זה כי הם מחפשים מתנדבים לקבור אותם?" והוא ענה: "אמרו לך פעם שיש לך חוש הומור? לא אמרו לך? כנראה היתה לזה סיבה".

אחר כך הוא הסביר מה זה תרגיל יק"פ. "במקרה של מלחמה בסיני, המילואימניקים של היק"פ יצטרכו להסתובב במדבר ולאסוף את הגוויות של חיילינו. כדי לתרגל אותם, הביאו לשארם בובות של חלונות ראווה, הלבישו אותן במדים ופיזרו את הבובות במרחבים העצומים של המדבר שסביבנו. הבובות ימלאו תפקיד של גוויות במקרה שתפרוץ מלחמה.

"המילואימניקים הללו צריכים לאסוף את הבובות, כאילו פרצה מלחמה והם צריכים לאסוף גוויות. את המקומות שבהם זרקו את הבובות סימנו במפות באיקס אדום. החבר'ה של היק"פ יקבלו את המפות, ויקבלו ג'יפים עם נהגים, ויצטרכו להגיע אל הבובות ולהביא אותן לכאן, למרש"ל.

"התרגיל יימשך שבועיים, ואם ירצה השם, והבדואים לא ימצאו במדבר את הבובות לפני המילואימניקים ויתאהבו בהן - כלומר, אם המילואימניקים של היק"פ יצליחו למצוא את כל הבובות ולהביא אותן לפה - נוכל לסכם שהתרגיל היה מוצלח", סיים הרב. 

"אז עכשיו אתה הולך להתפלל שאף בדואי לא ימצא איזו בובה ויתאהב בה?" שאלתי אותו. 

"זה לא מצחיק", אמר הרב. "כבר קרה שאחד הבדואים גירש את אחת הנשים שלו כי הוא רצה במקומה את אחת הבובות". 

"ומה זה שייך אליך?" שאלתי. "הוא רצה שאתה תעזור לו עם הגירושים?" 

"אין לי סמכות לגבי הבדואים", אמר הרב, "ואני לא בטוח מה מצב הסמכות שלי לגבי הבובות". 

קמתי מהמדרגות ואמרתי: "טוב, תשחקו בבובות ותספרו לי חוויות בסוף".

התחלתי ללכת. מאחור שמעתי את הרב אומר לי: "כדאי לך להגיע לארוחה הלילית שלהם. תאמין לי, לא תצטער. זו חוויה שתזכור כל החיים".

צעקתי בלי להסתובב: "גם הבובות ישתתפו בארוחה?"

אבל בעניין החוויה הוא צדק. אני זוכר את זה עד היום.

•   •   •

כמה ימים אחר כך, קצת לפני חצות, אחרי שסיימתי את עבודת המודיעין שלי, הלכתי לפגוש את החבר'ה של יק"פ. הם ישבו במעגל באמצע הכביש הראשי של מרש"ל ושרו שירים יהודיים עצובים. אני זוכר שירה שקטה, שהיו בה המון געגועים למקום אחר, רחוק משם. 

באמצע המעגל, בבור קטן באמצע הכביש, דלקה מדורה קטנה. לידה היה מונח ארון המתים הצבאי, וסביבו ישבו כולם במעגל ושרו. הם היו אנשים חביבים מאוד, שהכירו זה את זה שנים רבות. אחר כך התברר שרובם היו מבני ברק. כמה מהם סימנו לי להתקרב.

הצטרפתי והתיישבתי. 

לקראת חצות דעכה השירה. מישהו קם וניגש אל ארון המתים שבמרכז, ומכל עבר נשמעו קריאות התפעלות, "וואו". מסביב היתה אפילה. 

האיש עמד ליד ארון המתים והחזיק ביד מזלג ענק, מהסוג שמשתמשים בו למנגל, התכופף, ובידו האחרת פתח את ארון המתים. בחושך נראתה רק הצללית של דמותו. הוא תקע את המזלג לתוך ארון המתים ושלף אותו החוצה, כשלמזלג דבוקה חתיכה של משהו לא מזוהה.

הייתי בהלם. מחשבות זוועה חלפו בראשי. במשך כמה דקות התלבטתי מה טיבה של החתיכה שהוא שלף מתוך הארון. ואז, לאורה של המדורה הקטנה, ראיתי מה נדבק למזלג: חתיכה גדולה של קיגל חם. הריח הנפלא התפשט לכל עבר. 

האיש מהיק"פ שהיה לידי אמר: "יהושע יחלק עכשיו את הקיגל", והצביע על האיש שעמד ליד ארון המתים. 

יהושע התחיל לחלק חתיכות קיגל, ששלף פעם אחר פעם מתוך ארון המתים. גם אני קיבלתי אחת. היה לה טעם גן עדן.

•   •   •

בימים הבאים, הנוכחות של הבני־ברקים מהיק"פ היתה האירוע הכי מסעיר באזור שארם. מדי פעם הופיע פתאום בסביבה אחד מכלי הרכב שלהם, ועליו נראה מילואימניק מבוגר, זקנו וציציותיו מתעופפים ברוח, כשהוא מחבק בובת חלון ראווה בגודל טבעי, ששערה בדרך כלל בלונדיני והיא נטולת בגדים. המדים נשרו מהבובות בטלטולי הדרכים במדבר.

באותם ימים פנה מישהו למרפאה בעיר אופירה הסמוכה והתלונן שהוא רואה הזיות, אף שהתעקש שלא לקח שום דבר. לטענתו, באמצע נהיגה, כשהיה ליד סלע "ראש קנדי", הופיע מולו ג'יפ צבאי פתוח. במושב שליד הנהג היה אדם בלבוש חסידי, ועליו ישבה צעירה בלונדינית עירומה.

לרופא לא היה ספק שלמרות דבריו, האיש בהחלט לקח משהו, ולכן הורה לשלוח אותו בדחיפות לבית החולים יוספטל באילת, עם המלצה לשורה של בדיקות. 

חלק מהבובות אכן נעלמו. היו שאמרו שהן הגיעו לחושות של הבדואים, והרכילויות באזור דיברו על משברים משפחתיים כשראש חמולה התאהב באחת הבובות. 

לבדואים, מצידם, היתה נקודת מבט שונה. מי ששוחחו איתם באותה תקופה שמעו מהם שהיהודים, שהנשים אצלם מדברות הרבה יותר מדי ומלאות בדרישות, מצאו פתרון - במקום הנשים הדברניות הם ישנים בלילה עם הבובות, וכך יש להם שקט. היהודים אמנם משונים, אבל אולי כדאי גם לבדואים ללמוד מהם.

כל זה היה כלום. פעם אחת סיפר לנו הרב בבית הכנסת שאת כל רשת הקשר, הבני־ברקים של היק"פ מנהלים ביידיש. את זה הייתי חייב לשמוע במו אוזניי. כשהגיע מישהו לבית הכנסת ברכב שעליו מכשיר קשר, נכנסתי לרכב וביקשתי ממנו שיעבור לרשת שבה מתנהל תרגיל היק"פ. 

אני לא מבין יידיש, אבל הצלחתי להבין פחות או יותר על מה הם מדברים. לבדואים שראו במדבר הם קראו "קוזאקים", וכשאחד מהם ראה ילדה בדואית מובילה גמל, הוא דיווח בקשר על "א־שיינע מיידאלע מיט א־וילדע חייע". 

כך, בכל לילה בשעה מאוחרת, עזבתי את חבריי מיחידת המודיעין הקטנה שלנו והלכתי אל הכביש במרכז מרש"ל, שם לפני חצות התקיימה הסעודה הלילית של היק"פ סביב ארון המתים, כולל סיפורים על מה שהם ראו במדבר שסביבנו, ואז הם היו חוזרים לשירים, שעלו מהם געגועים לעולם אחר. בדיוק בחצות היה נפתח ארון המתים, שבתוכו קיגל משובח ועוד מטעמים מעולם אחר. אחרי חצות הייתי יוצא בחזרה ליחידת המודיעין שלי.

•   •   •

באחד הלילות, בתום ארוחת ארון המתים, כשהתחלתי לצעוד בחזרה על הכביש, ראיתי בדרך אור באחד המשרדים. באותם ימים היתה לי חברה שם, והאור שראיתי בקע ממשרדה.

התקרבתי. היא היתה שקועה בניירת.

"יש לי המון עבודה", אמרה לי. "רוצה לשבת איתי לשתות משהו?" 

התיישבתי. היה לה במשרד מכשיר רדיו. פתחתי אותו וחיכיתי ליומן החדשות. בין השאר סיפרו בחדשות על מתיחות חדשה עם מצרים. זו היתה התקופה שאחרי מלחמת יום כיפור ולפני השלום. הסיבה למתיחות היתה טענה של המצרים שגילו כי כוחות אירופיים נמצאים בסיני לצידם של כוחות צה"ל.

בית הכנסת מרחב שלמה בשנות ה־50. היינו צעירים דתיים במקום שנחשב באותה תקופה להכי מתירני במדינה 

מצרים שלאחר מלחמת יום כיפור שיקמה את ביטחונה העצמי והרגישה שהיא מסוגלת להתמודד עם כל כוח צבאי. המצרים איימו לפתוח במלחמה כדי לנפנף את כל הכוחות הזרים מסיני, ביחד עם צה"ל.

ישראל הכחישה שיש כוחות זרים בסיני. מישהו גם אמר שאין לנו מושג למה המצרים חושבים ככה. אחר כך חזרו לשדר ברדיו מוזיקה לילית. 

הייתי חייב לחזור. נפרדתי ויצאתי לדרך. תוך כדי הליכה אל יחידת המודיעין שלי, חשבתי על החדשות ששמעתי, ופתאום נדלקה לי נורה מעל הראש: הבנתי למה המצרים בטוחים שיש בסיני כוחות אירופיים. 

בדיוק כשם שאנחנו האזנו למה שהם אומרים, שיערנו שגם הם מאזינים לכל מילה אצלנו. ומאחר שהמצרים היו רגילים להאזין לעברית, היידיש שהם שמעו פתאום נשמעה להם כמו שפה אירופית. כשביצעו איכון על המקומות שמהם יצאו השידורים, אלה לא היו המקומות הרגילים שמהם שידרו כוחות צה"ל, שהרי הבובות נזרקו במקומות אקראיים במדבר. המסקנה ההגיונית היתה שבשטחים שבשליטת ישראל בסיני נמצאים כוחות אירופיים. 

המשכתי בהליכה הלילית שלי, ופתאום הבנתי עוד משהו: לא רק שהבני־ברקים עם הדיבורים ביידיש הם הסיבה לאיומי המלחמה, אלא כיוון שאני איש המודיעין היחיד שמגיע לבית הכנסת ויודע איך מתבצע התרגיל של היק"פ ובאיזו שפה, וכיוון שמקרב האנשים שמכירים את התרגיל אני היחיד שיודע איך מתבצעת עבודת מודיעין - אני היחיד שמבין מה הסיבה האמיתית לאיומים החדשים במלחמה.

ישראל היתה עדיין תחת הטראומה של אלפי ההרוגים במלחמת יום כיפור, ועכשיו עומדת לפרוץ עוד מלחמה, בגלל קשקושים ביידיש על קוזאקים ועל שיינע מיידאלע עם גמל. די מהר הבנתי מה בדיוק אני צריך לעשות.

•   •   •

חזרתי אל יחידת המודיעין שלי. נפלתי על המיטה הרוג מעייפות, אבל לא הצלחתי להירדם. המחשבות על איומי מלחמה בגלל הסיבה המטומטמת של קברנים דוברי יידיש שדוהרים במרחבים של דרום סיני על ג'יפים עם בובות של חלונות ראווה לא הניחו לי. 

למחרת אחר הצהריים, בשעת תפילת מנחה, קפצתי שוב למרש"ל וחיפשתי מישהו מבאי בית הכנסת, שניהל מעבדת אלקטרוניקה. המעבדה שלו היתה לא הרחק מבית הכנסת. כשהוא הגיע, אמרתי לו שאחרי התפילה אני רוצה לקפוץ אליו למעבדה כי יש משהו שמעניין אותי.

הוא שאל: "מה אתה רוצה?" 

עניתי לו: "אל תדאג, אני לא הולך לסבך אותך". 

הגענו למעבדה שלו. היה שם שולחן עבודה ארוך, ועליו כמה מכשירי קשר VRC. התיישבתי ליד אחד מהם, שנראה לי תקין, חיברתי אותו ליציאת אנטנה שהיתה צמודה לשולחן ושאלתי אותו על איזה תדר עובדים החבר'ה של היק"פ. הוא סיפר לי. כיוונתי את המכשיר על התדר. די מהר התחילו להגיע הקשקושים ביידיש. 

הוא הקשיב איתי לפטפטת במשך כמה דקות, ואז אמר: "אז זה מה שרצית? לשמוע את המופע הכי חם באזור?"

אמרתי: "כן". 

הוא אמר: "אתה מוזמן ליהנות כמה שבא לך".

אחרי זמן מה, התנצל שהוא חייב לצאת. "עשה לי טובה", ביקש, "כשתסיים - סגור את הדלת ואל תעשה פה בלאגן".

הבטחתי. הוא יצא. ידעתי שהגיע הזמן. חיכיתי שיתרחק, ואז לקחתי את המיקרופון וקראתי ברשת: "תחנות קברנים, כאן קודקוד קשקש, מישהו יכול לעשות לי טובה ולהסביר לי בעברית קלה מה בדיוק אתם עושים בתרגיל שלכם? אבל בעברית, לאט וברור". 

יהושע, זה שהוציא את הקיגל מארון המתים, ענה מייד והתנדב להסביר. לא היה צריך להתאמץ כדי למשוך אותו בלשון. נראה היה שנהנָה לספר על הבובות שפוזרו במרחבים העצומים של דרום סיני, ועל הבדואים שהם פוגשים תוך כדי.

המשכנו לשוחח בקשר, ומדי פעם ביקשתי ממנו לדבר לאט וברור. רציתי להיות בטוח שהמצרים שמאזינים לנו יבינו כל מילה. 

באותו אחר צהריים קיבלו אנשי המודיעין המצרים קורס מזורז־אך־מקיף בכמה נושאים. קודם כל, הם קיבלו הסבר מפורט מה עושים אנשי הרבנות, מהי יחידת קבורה פיקודית, מה עושים בתרגיל יק"פ, ומהיכן הגיעו לשארם הבובות של חלונות הראווה.

בין לבין הם למדו גם על החיים בבני ברק, ולמה פתח תקווה הסמוכה לבני ברק לא יכולה להיות תחליף. הם שמעו מהם המוסדות הנחשבים בין הישיבות והסמינרים, ואחר כך למדו גם על גמ"חים ודיני כשרות, והכי חשוב - קיבלו הרצאה של שעה על שפת היידיש, מקורותיה, וגם ההבדלים בין יידיש של פולנים ליידיש של הונגרים. 

בהדרגה התחילו גם אחרים להתערב בשיחה ולחלוק על יהושע בכמה נקודות. התעוררו ויכוחים, ומדי פעם הייתי צריך להתערב ולעשות סדר, כדי שהם לא ישסעו את דברי האחרים. הייתי צריך לחשוב על המצרים שמאזינים לנו, שהעומס הלימודי עליהם לא יהיה גדול מדי. 

אם המצרים עבדו כמו שאנחנו נהגנו לעבוד, כל הברברת הזו הוקלטה ותומללה. אני מניח שעד היום יש לי חלק חשוב בידע של אנשי המודיעין המצרים על המרכיב החרדי בחברה הישראלית. אבל היי, אם הם קוראים את זה, רצוי שיתעדכנו. היו מאז שינויים די משמעותיים. 

•   •   •

בשלב מסוים נסחף יהושע והתחיל להרצות גם על מתכונים לקיגל ולצ'ולנט, ואחר כך גם על סוגים שונים של דג מלוח. התחלתי כבר לרחם על המצרים המאזינים. ואז, אחרי כמה שעות, נזכר יהושע לשאול מי זה בכלל קודקוד קשקש. בשלב הזה התנתקתי. 

רק אז שמתי לב שתוך כדי השיחה חזר החבר שלי, שניהל את המעבדה. "אתה לא שמת לב, אבל אני יושב לידך כבר המון זמן ונהנה מכל רגע", הוא צחק בהנאה.

השיחה בקשר, שבה קיבלו המצרים את המידע על תרגיל היק"פ, כולל מבוא ליידיש על להגיה השונים, נמשכה כחמש שעות. באותו לילה, ובזה שאחריו, החלטתי לנוח קצת מהארוחות הליליות סביב ארון המתים. אבל אחרי כמה לילות תקפו אותי שוב הגעגועים וחזרתי. 

במהלך הארוחה סיפרו הבני־ברקים של היק"פ על אחד, "קודקוד קשקש", שלפני יומיים נכנס לרשת הקשר שלהם וניג'ס להם עם כל מיני "קלוץ קאשעס". "איזה נודניק", אמר עליו יהושע. הוא לא היה הראשון שחשב עלי שאני נודניק. 

אחר כך, כשהגיש לי את חתיכת הקיגל החם, שאל יהושע אם יש לי מושג מי הוא אותו "קודקוד קשקש" נודניק. עניתי שאין לי מושג, ושבכלל אני לא שייך למרש"ל, אלא ליחידת מודיעין שנמצאת לא רחוק מכאן, אז מאיפה לי לדעת. "אבל למה זה כל כך חשוב לך?" הקשיתי. 

"עשיתי טעות", אמר יהושע, "סיפרתי לו כמה פרטים על התרגיל עם הבובות. לך תדע, אולי כל השימוש בבובות של חלונות ראווה זה בכלל עניין סודי שאסור לדבר עליו בקשר". 

"לא נראה לי שאתה צריך להיות מודאג", עניתי. "מקסימום יצטרכו בתרגיל הבא שלכם להחליף את הבובות. נראה לי שצה"ל יצליח לעמוד בזה".

•   •   •

בסוף הארוחה שוב צעדתי ברגל ליחידת המודיעין שלי. גם הפעם דלק אור במשרד של החברה שלי. קפצתי לשם.

כרגיל, היא היתה קבורה בתוך ערימות ניירת. כשעמדתי בפתח, היא הדליקה את הרדיו ואמרה: "אתה הרי לא באת לראות אותי, אני מכירה אותך. הרדיו שלי והחדשות - זה מה שמעניין אותך".

שאלתי אם אמרו בחדשות משהו על איומי המלחמה עם מצרים. "לא אומרים על זה מילה", השיבה. "סיפור מוזר: כמו שהוא הופיע בצורה פתאומית, כך גם נעלם". 

אחר כך הרימה את הראש מהניירת ואמרה לי: "נעלמת לי קצת. אמרו לי שלפני כמה ימים קברת את עצמך לשעות במעבדת האלקטרוניקה וקשקשת בקשר עם החבר'ה של היק"פ, אלה שמדברים ביידיש כל הזמן. מה עובר עליך?" 

"תאמיני לי", אמרתי, "זה היה באמת חשוב". 

היא אמרה: "נו, באמת, תכף תגיד לי שהיית צריך למנוע מלחמה".

אמרתי: "ואם אגיד לך שבשביל זה, פחות או יותר, דיברתי עם המילואימניקים של היק"פ?" 

והיא ענתה: "אז אגיד לך שאני כבר מכירה אותך מספיק כדי לדעת שאתה מסוגל להמציא סיפור יותר טוב".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו